נתקל בכלב ונפצע

התשובה

בדיני ממונות אין לפסוק מבלי לשמוע את שני הצדדים. בתשובתנו הובאו שיקולים לחיוב בעל הכלב, אולם יש לזכור שרבים מהדינים תלויים בשיקול דעת הדיינים ובאופן התייחסותם למעמדו של החוק האזרחי מול דין תורה. לפיכך, ייתכן שבית הדין שידון בתביעה יגיע למסקנה שונה. עם זאת, לדעתנו, השיקולים שהובאו נכונים ומכריעים.

א. הגדרת הכלב כ'בור'

כתב המאירי (בבא קמא לב ע"א):

שתי פרות ברשות הרבים אחת רבוצה ואחת מהלכת כבר... אם הוזק בה אחד כגון שנתקל בה והוזק בגופו חייב בעל הבהמה משום בור ואפילו היתה רבוצה בצד אחד והיה מקום להלך בצד האחר שאין דרכן של בני אדם להתבונן בכך.

כלומר כאשר בע"ח שוכב בדרך ונתקל בו אדם - נחשב הדבר ל'בור' ועל כן בעליו חייב בתשלום הנזק. עולה השאלה: האם גם כלב עומד נחשב כ'רובץ', ולכן נאמר שאין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים? ניתן היה לטעון ש'רובץ' שונה מ'עומד' מצד גובהו — שהרי כלב עומד גבוה יותר מבעל חיים הרובץ. ואכן, כמה מן הראשונים העירו שבמקום שהנזק נראה לעין (כגון שהוא בגובה העיניים), אין לפטור משום 'אין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים'. כך כתב ב'קובץ שיטות קמאי',[1] וכך כתב הרב צבי יהודה בן יעקב ('משפטיך ליעקב', ח"ד עמ' שכז):

הא דאין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים לא נאמר אם מונח דבר גדול, שוודאי חייב לראותו, אפילו ללא התבוננות.

אולם נראה כי רוב הכלבים אינם מגיעים לגובה של פרה רבוצה, שעליה דיברה הגמרא בהקשר זה. אפשר גם לומר שהגמרא נקטה דווקא רבוצה ולא עומדת, כדי לשלול מקרה של בהמה עומדת, שמציאותה בדרכים צפויה יותר: במקום שרגילים בעלי חיים לעבור, אנשים מצפים שבעל חיים עשוי לעמוד לפתע, ולכן הם נזהרים. אך הם אינם מצפים לפגוש בבהמה רבוצה, ולכן ייתכן שבמקרה כזה דווקא יש לחייב. אם כן, בזמננו - כאשר כלבים מסתובבים רק בליווי ובפיקוח, והולכים בקצב של בעליהם - ייתכן שאין עוד הבדל בין עמידה לרביצה, והציפייה של עוברי הדרך שווה בשני המצבים.

למסקנה, יש להגדיר את הכלב כ'בור' ולכן חייב על נזקו ברשות הרבים.

ב. נתקל בכלב וניזוק מן הקרקע

מן התיאור בשאלה לא ברור האם הנזק אירע מפגיעה בגוף הכלב או מפגיעה בקרקע. התשובה עד כה התייחסה לנזק שאירע מגוף הכלב, אך אם הנזק אירע מפגיעה בקרקע יש לדון בצדדים שונים. כך כתב ה'שלחן ערוך' (חו"מ סי' תיא סעי' א):

תולדת הבור... בין נתקל באבן והוזק באבן בין נתקל בקרקע והוזק באבן. אבל אם נתקל באבן והוזק בקרקע, פטור (ופטור) בו ממיתת אדם ונזקי כלים.

הסיבה לפטור זה היא שהאבן רק גרמה נזק ולא הזיקה בעצמה, ו'גרמא' בנזקי 'בור' פטור. אולם נחלקו הראשונים והאחרונים בדין זה. לדעת ה'לחם משנה',[2] אם האדם נפל כדרך נפילה, כלומר נתקל ונפל לפניו – מניח הנזק חייב, ורק אם נפל לאחוריו, שלא בדרך הרגילה - פטור. ראה עוד בדברי הגר"א,[3] שהביא כמה ראשונים הסוברים שאם נתקל באבן וניזוק בקרקע - חייב. ואף מן התוס'[4] משמע שחייב. על פי החוק הנהוג במדינת ישראל, אין הבחנה בין מקרה שבו אדם נתקל באבן ונפגע מהקרקע לבין מקרה שבו נתקל בקרקע ונפגע מאבן. במקרים כגון אלו, כאשר ישנם פוסקים הסוברים שמדין תורה יש לחייב - יש מקום להכריע לחיוב על פי 'דינא דמלכותא דינא', וכפי שכתב המהרש"ם (שו"ת מהרש"ם ה, סי' מה).[5] וזו לשונו:

ועוד אני אומר דלפי מה שכתבתי לעיל דעל כל פנים תליא במחלוקת הפוסקים אי שטר מהני להתחייב על הספק אם כן בודאי אמרינן בזה דדינא דמלכותא דינא דלא הוי כלל נגד דין תורה כיון דגם בדין תורה הוי ספיקא דדינא וגדולה מזו כ' בקצות החושן סי' רנ"ט דהיכי דע"פ הטוב והישר מחויב בדבר שוב מהני דינא דמלכותא דינא לחייבו לגמרי ומכל שכן בזה" .

לסיכום, ישנם ראשונים ואחרונים שסוברים שאם ניזוק כתוצאה מהקרקע - חייב, אולם ה'שלחן ערוך' פסק שפטור. לכן, מסתבר שבית הדין ישקול גם שיקולים אלו ויחייב לפחות בחלק מהסכום.

ג. האם ישלם על נזק או על גם על ריפוי ושבת?

בהלכה מצינו הבחנה בין אדם החובל בחברו, שחייב לשלם חמישה דברים: נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת – לבין אדם המזיק ממון וממון המזיק לאדם, שבהם קיימת חובת תשלום על הנזק בלבד, ללא חיוב בשאר ארבעת התשלומים. ביחס לבהמה שניזוקה באופן שעתיד להתרפא, אך נמנעת ממלאכה בתקופת הביניים, נחלקו הראשונים: האם יש לראות בכך גדר של 'שבת' וכיוון ש'שבת' שייכת רק באדם, אין על כך חיוב בתשלומים, או שמא יש לראות בכך 'נזק'. שתי הדעות הללו הובאו ב'שלחן ערוך' (חו"מ סי' שז סעי' ו):

השוכר פרה מחבירו ונולדה בה מכה בפשיעת השוכר שלא מחמת מלאכה, יש אומרים שהוא פטור מלשלם, כיון שסופה להתרפאות מאותה מכה לא הוי אלא שבת, ואין שבת בבהמה, לפיכך אם מתבטלת כמה ימים פטור, כיון שסופה להתרפאות. ויש מחייבים (והסברא הראשונה נראה עיקר[6]).

אמנם, 'נתיבות המשפט'[7] חידש שגם לדעת הפוטרים מתשלום שבת וריפוי בבהמה, אין הפטור חל אלא כאשר מטרת הריפוי היא לזרז את ההחלמה, כלומר שהריפוי רק מקצר את משך הזמן בו הבהמה חוזרת לעצמה, בעוד שבלאו הכי הייתה מתרפאת מעצמה. אך במקרה בו הריפוי נדרש כדי להחזיר את הבהמה למצבם הקודם, וכי בלעדיו אין הם שבים לאיתנם – הרי שאין זו תוספת צדדית אלא מרכיב מהותי בתשלום הנזק. לשיטתו, במקרה כזה יש לחייב גם על ריפוי וגם על שבת לכל השיטות. ה'שלחן ערוך' דלעיל דן במקרה בו אדם הזיק לבהמה. האם מחלוקת הפוסקים בדין זה נאמרה גם להיפך – כשהבהמה מזיקה לאדם? כמו כן, האם חידושו של 'נתיבות המשפט', שנאמר לגבי חיוב אדם המזיק לבהמה, תקף גם במקרה ההפוך – של בהמה המזיקה לאדם (כמו במקרה שלפנינו)? בספר 'משפט המזיק'[8] תלה את השאלה הראשונה במחלוקת ראשונים.[9] מסתבר שאף דברי 'נתיבות המשפט' נאמרו לא רק בנזקי בהמה אלא גם בנזק שהבהמה גרמה כיוון שהריפוי נועד להחזיר את הניזק למצבו הקודם יוגדר הדבר כ'נזק' שחייב, וכן גם 'שבת'. 'נתיבות המשפט' קובע שתשלומי הריפוי היחידים השונים מאדם ובהמה הם תשלומי ריפוי בנוסף לנזק. לכן במקרים אלו יחויב בעל הכלב בתשלום ריפוי ושבת.

ד. החוק במדינת ישראל, והאם הוא מחייב?

סעיף 41א לפקודת הניזקין קובע:

בתובענה בשל נזק לגוף שנגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן – הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם היתה או לא היתה התרשלות מצדו של הבעלים.

וכך נכתב בדברי ההסבר לחוק:

נוכח התגברות תקיפות כלבים על עוברי אורח, יש לראות בבעליו של כלב אחראי באופן מוחלט למעשיו. רק כך יגבר הסיכוי כי בעלי הכלבים יעשו את הדרוש למנוע תופעות אלה.

משמעותו של החוק בדין תורה כפול: א) חיוב תשלום של ריפוי ושבת בכל מקרה. ב) בעל הכלב חייב בכל מקרה אפילו אם לא הייתה רשלנות. נראה שבית הדין יקבל את החוק אם לא בוצעה שמירה ראויה אבל אם מדובר באונס - בית הדין ייטה פחות לפסוק כך.[10] אולם צריך עיון רב האם החוק מדבר רק על תקיפת כלבים, או גם על מקרה כמו המקרה שלפנינו בו הכלב היה פסיבי.