סימן טז' – דינא דמלכותא בארץ ישראל
סימן טז' – דינא דמלכותא בארץ ישראל
ראשי פרקים:
הקדמה
א. מקור הסמכות של דינא מלכותא
ב. מלך ישראל
ג. הסבר הנמוקי יוסף
ד. פרשת המלך
ה. צרכי המלך מול צרכי הממלכה
ו. הסברו של הרשב"א
ז. מקור סמכותו של המלך לדעת הרמב"ם
ח. שיטת החתם סופר
מסקנה
* * *
הקדמה
משום מה מקובל לחשוב שבארץ ישראל לא חל דינא דמלכותא. שמועה זו מוזכרת לרוב ואף הפכה להיות במחוזות רבים מוסכמה שאין עליה עוררין. בשמה מערימים על המס, מעלימים הכנסות ורוכשים מוצרים ללא מס, ואף עוברים על חוקים אחרים. מה מקור השמועה הנפוצה? ומה מהימנותה?
לרגל המלאכה אשר לפנינו נדון ראשית כל בכמה יסודות של דינא דמלכותא דינא בכלל, לא רק בארץ ישראל.
כתב הרמב"ם בהלכות גזלה ואבדה (פרק ה' הי"ב-י"ד):
"מלך שהשים מס על בני העיר או על כל איש ואיש דבר קצוב משנה לשנה, או על כל שדה ושדה דבר קצוב, או שגזר שכל מי שיעבור על דבר זה ילקחו כל נכסיו לבית המלך, או כל מי שימצא בשדה בשעת הגורן הוא יתן המס שעליה בין שהיה הוא בעל השדה בין שאינו בעל השדה, וכל כיוצא בדברים אלו אינו גזל.
וכן מלך שכעס על אחד מעבדיו ושמשיו מבני המדינה ולקח שדהו או חצרו אינה גזל ומותר ליהנות בה והלוקח אותה מן המלך הרי היא שלו ואין הבעלים מוציאין אותה מידו, שזה דין המלכים.
כללו של דבר כל דין שיחקוק אותו המלך לכל ולא יהיה לאדם אחד בפני עצמו אינו גזל".
הרמב"ם אינו מגדיר למה נועדו המסים והמכסים שגבה המלך. בימיו לא היה המלך חייב ליתן דו"ח לאף אחד על מה הוצאו הכספים. צורכי המלוכה כללו בתוכם צורכי מלחמותיו (שלא תמיד היו נחוצות) הוצאות הארמון ולמקורביו וכן צורכי ציבור אחרים. התקציב לא היה מוגדר ומחולק בצורה נאותה, אלא לפי רצונו השרירותי של המלך באותה עת. לא היתה הבחנה ברורה בין צורכי המלך לבין צורכי המלכות. מלמות מגן היו בודאי לטובת העם. גם חלק מהכיבושים האימפריאליסטיים קיבלו לעתים גיבוי ציבורי. כבוד המלכות וצרכי החצר הם במידה רבה גם צרכי הציבור כולו. מאידך סלילת דרכים וגשרים הנראית על פניה כצרכי העם היתה עלולה להיות מיועדת לאינטרסים הכספיים של המלך. בשאלה זו נחלקו התנאים (שבת דף ל"ג ע"ב):
"פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו: תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. רבי יוסי שתק. נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתקנו - לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקין - להושיב בהן זונות, מרחצאות - לעדן בהן עצמן, גשרים - ליטול מהן מכס". (והשוה ע"ז ב' ע"ב).
בהמשך דברינו נראה שיש נפ"מ גדולה לשאלת הפרופורציה בין צרכי העם לבין צרכי המלך.
א. מקור הסמכות של דינא מלכותא
הרמב"ם מנמק את ההלכה של דינא דמלכותא דינא:
"במה דברים אמורים במלך שמטבעו יוצא באותן הארצות, שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתן שהוא אדוניהם והם לו עבדים. אבל אם אין מטבעו יוצא הרי הוא כגזלן בעל זרוע כמו חבורת ליסטים המזוינין שאין דיניהן דין" (הל' גזלה ואבדה פ"ה הי"ח)1. השימוש במטבע ע"י האזרחים הוא שנותן למלך את ההכרה דה-פקטו במלכותו2. אומנם הכרה זו היא בדיעבד, לא ע"י מינויו הישיר של המלך ע"י העם. אך גם בהכרה כזו יש הענקת סמכות (ק"ו לבחירה ישירה של המלך ע"י העם כפי שהדבר נוהג בימינו).
וכן סובר גם הרשב"ם3: "כל מיסים וארנוניות ומנהגות של משפטי מלכים שרגילים להנהיג במלכותם דינא הוא, שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו". כלומר, סמכות המלך נובעת מהסכמת העם4.
(יש שרצו לדחות ראיה זו מהרמב"ם והרשב"ם ולדעתם מקור הסמכות של המלכות בישראל הוא ה'. והסכמת העם אינה נחוצה באופן חיובי לשם יצירת סמכות למלך, אלא היא רק מפקיעה את סמכותו באופן שלילי כאשר אינה מכירה במטבעו.
לענ"ד, ברשב"ם הדברים ברורים שהסכמת העם היא מקור הסמכות. וגם בדעת הרמב"ם דוחק לומר שהסכמת העם על המטבע היא רק לצורך ההוכחה שהעם לא מכיר בסמכות אחרת. שאם כן היה הרמב"ם צריך לומר את דבריו בנוסח שלילי, שאין לעם מטבע אחר. אולם הרמב"ם לא מדגיש את השלילה אלא את החיוב, דהיינו, שהכרת העם במטבע כמוה כהכרה בשלטון. ומכאן מקור סמכותו של המלך.
ועוד, אם הסכמת העם על המטבע נועדה רק לשם הוכחה שהעם אינו מכיר בסמכות אחרת, ע"כ מקור הסמכות החיובי הוא אחר, במלך ישראל - רבש"ע, ובמלכי אומות העולם מה הוא? ואם תאמר שהרמב"ם מסכים לסברת התוס' שהמלך הוא אדוני הארץ א"כ מה בכך שהעם מכיר במטבע אחר? האם בכך פסקה אדנותו של המלך מאדמתו? העם אינו צד כלל במינוי המלך וממילא גם לא בהפקעת סמכותו. ועוד, אביגיל אומרת לדוד: עוד לא יצא טבעך בעולם. [מכאן לקח הרמב"ם את חשיבותו של המטבע עיין בי' הגר"א חו"מ שס"ט] היא לא עוסקת בסמכותו של שאול, אם זו בתוקפה עדיין או לא, אלא בסמכותו של דוד, אם החלה בכלל. ולדבריה, בגלל שלא יצא טבעו של דוד בעולם אינו רשאי לדון דיני נפשות. ואילו היתה הכרת המטבע ע"י אחרים רק יכולה להפקיע את מלכותו, היתה צריכה לומר אחרת, שעדיין מטבעו של שאול בתוקף וממילא לא חלה כלל סמכותו של דוד?
ועוד, אם הכרת העם במטבע אחר מפקיעה סמכות ק"ו שהכרת העם במטבע יוצרת סמכות. עיין אתוון דאורייתא להגר"י ענגיל כלל ט' שהוכיח ממקומות רבים בש"ס שיותר קשה להפקיע חלות מאשר להחיל חלות.
ובאשר לטענה שמקור הסמכות של המלך היא ה', אמת נכון הדבר שסמכותו של המלך תלויה בכך שלא יהיה עליו אלא ה' בלבד כמבואר בירושלמי הוריות (פ"ג ה"ב):
"ועשה אחת מכל מצות ה' אלהיו ולהלן הוא אומר למען ילמד ליראה את ה' אלהיו, אלהיו לגזירה שוה מה אלהיו שנ' להלן נשיא שאין על גביו אלא אלהיו אף אלהיו שנ' כאן נשיא שאין על גביו אלא אלהיו".
ולכן בהמשך הגמ' שם:
"אמר רב חונה כל אותן ששה חדשים שהיה דוד בורח מפני אבשלום שעירה הוות מתכפר לו, כהדיוט".
אולם אין מכאן ראיה שה' לא האציל את הסמכות לעם למנות מלכים. והראיה שהרמב"ם לא מזכיר בהל' סנהדרין פ"ה שמינוי מלך מחייב גם נביא. ודייק מכאן הרב קוק במשפט כהן (סי' קמ"ד אות כ"ב) שהנביא אינו מעכב. אלא רק לכתחילה, אם יש נביא, מן הראוי שהוא יהיה שותף למינוי. ומש"כ הרמב"ם בהל' מלכים פ"א "נביא שהעמיד מלך" משמע שהכל תלוי רק בו י"ל שבעקבותיו היתה גם הסכמת העם. או י"ל כמש"כ הרב זצ"ל שם שלאחר בחירתו של בית דוד אין לעם סמכות למנות מלך אחר אלא בהוראת נביא. אך גם לדבריו אין לנביא סמכות בלעדית למנות מלך. והראיה ממשיחת דוד ע"י שמואל שלא הועילה למנותו בכך למלך. כי מקור הסמכות העיקרי של המלך הוא העם כפי שיתבאר להלן).
ב. מלך ישראל
הרמב"ם לא מחלק בדינא דמלכותא בין מלך ישראל לבין מלך גוי. ונראה לומר שהרמב"ם לשיטתו, שהמלך יונק את סמכותו מהסכמת העם5. ולדידו אין הבדל בנקודה זו בין מלכי ישראל לבין מלכים גויים. אלו ואלו יונקים את סמכותם מכוח עמיהם.
הר"ן6 אינו מביא את סברת הרמב"ם והרשב"ם. לעומת זאת הוא מביא בשם התוס': "וכתבו בתוס' דוקא במלכי עובדי כוכבים אמר דדינא דמלכותא דינא מפני שהארץ שלו ויכול לומר להם אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם מן הארץ אבל במלכי ישראל לא לפי שא"י כל ישראל שותפין בה".
כאן מקור האמירה שבא"י לא חל דינא דמלכותא. אולם לשם בירור דבריהם עלינו להבין את סברתם. ברור שהם חולקים על הרמב"ם והרשב"ם וסוברים שלא העם הוא מקור סמכותו של המלך. אלא המלך הוא עצמו מקור סמכותו. כי הוא הבעלים על כל הקרקעות, והמלך מרשה ברוב חסדו לנתיניו לגור בארצו, בתנאי שהנתין ישלם מיסים וישמע להוראותיו. ולכן מי שגר בארצו של המלך מחויב לקבל את מרותו. ולשיטתם הם מגבילים את סמכותם של מלכי ישראל. מלכי ישראל אינם ריבונים על ארצם. הארץ שייכת לכולם ולא רק למלך ומשום כך אין דינא דמלכותא נוהג בישראל, כפי שהוא נוהג באומות העולם. משטחיות לשונם עולה לכאורה שבמלך ישראל אין הכלל של דינא דמלכותא חל כלל ועיקר.
ולדבריהם יש לשאול: וכי בא"י, שאין דינא דמלכותא, אין מי שיכול לחייב מסים ולתקן תקנות? וכי בא"י צריכה לשרור אנרכיה ו"איש הישר בעיניו יעשה", לא יסללו דרכים ולא יתקנו גשרים? האמנם כל עיר תהיה על תילה בנויה, ועיר האלוקים תושפל עד שאול תחתיה?! יתרה מזו. להוכחתו של הכלל דינא דמלכותא דינא אומר רבא (ב"ק קי"ג ע"ב): "תדע דקטלי דיקלי וגשרי גישרי ועברינן עלייהו". כלומר אלמלא חוקיותו של הכלל היה אסור לנו להשתמש בדרכים ובגשרים שנסללו ונבנו ע"י השלטון. שהרי החומרים לבניית הגשרים הופקעו לשם כך מבעליהן. ובימינו במקרים רבים השלטון מפקיע קרקעות פרטיות לשם סלילת דרכים. ואם פעולה זו אינה חוקית אסור לנו להשתמש בדרכים אלו ולא שבקת חיי לכל בריה!
אין ספק שיש לפרש את דבריהם בצורה מעמיקה יותר.
ג. הסבר הנמוקי יוסף
הנמוק"י מסביר את התוס': "אמר שמואל דינא דמלכותא דינא ... והסכימו רוב המפרשים דדוקא במלכי אומות העולם דינא דמלכותא ... ומלכי ישראל אין דנים דין אלא על פי חוקי התורה דקי"ל (סנהדרין כ' ע"ב): כל האמור בפרשת המלך לא נאמר אלא ליראם ולבהלם שלא ישאלו להם מלך". ודבריו צ"ע, ממנ"פ אם מלך ישראל דן רק עפ"י דיני התורה עליו לדון אפוא לפי משפט המלך כפי שהוא נמסר לישראל ע"י שמואל הנביא. וא"כ איך אומר הנמו"י תוכ"ד שפרשת המלך לא נאמרה אלא לייראם ולהבהילם? אם לא עפ"י משפט המלוכה, על פי איזה דין תורה ידון המלך? אין לנו בתורה פרשת מלך אחרת מלבד זו של שמואל הנביא! הדבר מצריך אפוא עיון בפרשת המלך שנמסרה ע"י שמואל הנביא.
ד. פרשת המלך
בגדרה של פרשה זו נחלקו האמוראים: "אמר רב יהודה אמר שמואל - כל האמור בפרשת המלך מלך מותר בו. רב אמר - לא נאמרה פרשה זו אלא לאיים עליהם". הנמוק"י פוסק כנראה כרב, שלמלך אין סמכות7. אלא שקשה עליו כאמור ממה שהוא עצמו אומר שיש למלך סמכות לדון, אלא שעליו לדון לפי דין תורה!
ועוד קשה, כיצד יסביר רב את התנהגות מלכי ישראל כגון שאול המלך, שנאמר בו (שמו"א י"א ז'):
"וַיִּקַּח צֶמֶד בָּקָר וַיְנַתְּחֵהוּ וַיְשַׁלַּח בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל בְּיַד הַמַּלְאָכִים לֵאמר אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יצֵא אַחֲרֵי שָׁאוּל וְאַחַר שְׁמוּאֵל כּה יֵעָשֶׂה לִבְקָרו".
וכמו כן יש לתמוה על שלמה המלך שגבה מסים (מל"א ט' ט"ו)? גם בפני יורשו רחבעם הוצגה הבקשה:
"אָבִיךָ הִקְשָׁה אֶת עֻלֵּנוּ וְאַתָּה עַתָּה הָקֵל מֵעֲבדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד אֲשֶׁר נָתַן עָלֵינוּ וְנַעַבְדֶךָּ. (מל"א י"ב ד')? משמע שכל הדיון בין רחבעם לקהל ישראל נסב על גובה המסים, ולא על עצם הסמכות להטיל מסים. גם ההגיון הישר מחייב שיש למלך סמכות כל שהיא. מלך ללא סמכויות אינו מלך, וללא גבית מסים אי אפשר לעשות שום דבר במדינה! על כורחנו לומר שגם מ"ד שלא נאמרה פרשת המלך אלא לייראם ולבהלם יודה שיש למלך סמכויות ממלכתיות, המאפשרות לו למלא את תפקידו כמלך.
שמואל, המטיף מוסר לעם, סתם במכוון את הדברים, הנראים באמת מאיימים ומבהילים. הוא חידד במכוון את הדברים והציג בפני העם דמות מלך ריאלי, אשר אומנם יפעל לכאורה על פי הסמכות שניתנה לו, אלא שהוא עלול לנצלה יתר על המידה. ומי יוכל לעמוד בפניו? מי יוכל למשל לקבוע בדיוק מה הם צרכי המלחמה או צורכי עבדיו? ומי יוכל להעריך מה הם צרכיו האישיים? או איזה שכר עליו לשלם לעבדיו או תמורת הפקעותיו?
שמואל הנביא לא התכוון לומר, גם אליבא דרב, שמשפט המלך משולל כל סמכות חוקית. המחלוקת בין האמוראים רב ושמואל היא, מהו היסוד החוקי במשפט המלך של שמואל הנביא, ומהי החריגה שהמלך עלול לחרוג מסמכותו. שמואל אומר כל האמור בפרשת המלך המלך מותר בו. כל סעיף וסעיף במשפט המלך יש לו אסמכתא חוקית באופן עקרוני. אם כי גם הוא חושש שייושם שלא כהלכה. רב אינו חולק על שמואל עקרונית ואינו אומר שכל האמור בפרשת המלך מלך אסור בו. הוא רק אומר שלא נאמרה הפרשה אלא לייראם ולהבהילם. כי זו היתה מטרתו העיקרית של שמואל הנביא ולכן אין להסיק מדבריו מסקנות הלכתיות למעשה. אך גם לדעתו, עקרונית חלק גדול ממשפט המלך הוא חוקי, אולם לא כל סעיף וסעיף בו.
ה. צרכי המלך מול צרכי הממלכה
היכן בדיוק עובר הגבול בין רב לשמואל? דבר זה יובן מתשובת ר"ת. מקור סברת התוס' המובאת ע"י הר"ן והנמו"י הוא כנראה ר"ת8. ואכן מצינו בתשובת ר"ת (שו"ת בעלי התוס' סי' י"ב):
"מה שאמרתם דינא דמלכותא דינא, מימרא דשמואל, באומות העולם איירי, אבל מלכי ישראל ומלכי בית דוד דנין אותו9 ואין יכולין לגזול כלומר שלא כדין. ואפילו למ"ד כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו, אין לך בו אלא חידושו. ואת כרמכם יקח לעבדיו, אבל לעצמו להרבות לו הון ולהיות לו לגן ירק לא. כדאשכחן (ב"ק ס' ע"ב) בדוד שלא רצה אפילו לעשות לו גדר ומלחמה היתה. וכן בנבות... דינא דמלכותא דינא אפילו בדברים דלאו דינא קא עבדי10 דקטלי דיקלי לאו דינא - ובמלכי אומות העולם מיירי".
ר"ת חולק על הנמו"י וסובר שהלכה כשמואל שכל האמור בפרשת המלך מלך מותר בו. ואעפ"כ סובר שדינא דמלכותא אינו נוהג במלך ישראל. כנראה משום שמקור סמכותו של מלך ישראל שונה מזה של מלך גוי. מלך ישראל יונק את סמכותו מהעם (במלך ישראל כולם מודים לסברת הרמב"ם והרשב"ם) ולכן אינו רשאי להעמיס על העם הוצאות אישיות מיותרות. בעוד שמלך גוי יונק את סמכותו מעצמו ולכן הוא מרשה לעצמו להטיל על העם כל מעמסה הנראית לו, כולל צרכיו האישיים, אע"פ שאינם נחוצים לצורך ניהול הממלכה.
אומנם ר"ת לא מבחין בין חו"ל לא"י, אולם אין ספק שההבחנה בין מלך ישראל לבין מלך גוי היא גם ההבחנה בין חו"ל לא"י. משום שאין מלכות בחו"ל כמבואר בתוספתא סנהדרין פרק ד: אין מעמידין מלך בחוצה לארץ. כמו כן מה הסברה לחלק בין מלך ישראל למלך גוי? ע"כ שמלך גוי רואה את כל הארץ כשלו ומלך ישראל אינו יכול להתיחס כך לא"י כי הארץ אינה שלו אלא של כל ישראל. אולם אין הכרח לומר שהנמו"י ור"ת נחלקו ביניהם למעשה. גם הנמו"י מגיע למסקנה דומה לזו של ר"ת. אם כי אולי מנקודת מוצא אחרת. ר"ת מגדיר את הגבול בין מלך ישראל למלכי האומות בין דברים שהם לצורך המלך עצמו, לבין דברים שהם צורך הממלכה. בראשונים אין למלך ישראל סמכות. אבל בדברים שהם לצורך העם, בהם יש למלך זכות לפעול ולתקן. לעומת מלכי ישראל, מלכי הגוים רואים את עצמם כמקור סמכותם. הם הריבונים על ארצם ועמם. לכן הם סוברים שזכותם לפעול גם לצורך עצמם. ומכיון שכך על דעת כן הם מרשים לנתיניהם לדור בארצם ע"מ שיקבלו את מרותם ואת חוקיהם. ואכן המסים שהם מטילים על הציבור לצורך מימון צרכיהם האישיים, גם אם הם מעבר לנחיצות לשם מילוי תפקידם, נחשבים כחוקיים ודינא דמלכותא דינא.
לדעת ר"ת אחאב (מל"א כ"א) נענש על נטילת הכרם מנבות משום שלא עשה כדין, כי לקח את הכרם לצורך עצמו. וכן כתבו התוס' בסנהדרין (סנהדרין כ' ע"ב ד"ה מלך) באחד מתירוציהם: "תימה למה נענש אחאב על נבות שלא רצה למכור לו את כרמו? וי"ל דבפרשת המלך כתיב יקח ויתן לעבדיו ולא לעצמו"11. (ובאמת איזבל שהיתה בת מלך גוי (מל"א ט"ז ל"א) ותפסה את המלכות כשלטון מעל החוק, היא זו שהסיתה את אחאב לתפוס את הכרם בכח).
הנמו"י מגיע בהכרח לאותה מסקנה, שמלך ישראל יונק את סמכותו מהעם, שלא כמלך גוי, אלא נקודת המוצא שלו היא שהלכה כרב, שלא כל האמור בפרשת המלך מלך מותר בו. ויתכן שאף הוא מסכים להגדרתו של ר"ת שמלך ישראל רשאי להטיל על העם רק את צורכי הממלכה ולא את צורכי עצמו. וגם לדעתו אחאב חרג מסמכותו כשדרש את כרם נבות לעצמו.
אומנם הגבול בין צרכי המלך לבין צרכי הממלכה מטושטש. בפרט בימי קדם שארמון המלכות היה חייב להיות מפואר ביותר. והדבר נחשב בעיני המלך ואולי גם בעיני העם ככבוד העם כולו. וכן מלחמה. מלכים הוציאו את צבאות עמם למלחמות גם על כבוד אישי, לשם התפשטות אימפריאליסטית וגם ממניעים קפריזיים שונים, והעם ראה בכך אולי אינטרס לאומי. אולם משפט המלך בישראל היה שונה. אומנם שמואל מציג את משפט המלוכה בכל כיעורו, כי המלך עלול לנצל את סמכותו בצורה מוגזמת וקיצונית, אולם התפיסה הבסיסית של התורה שונה. הדבר מתבטא בעיקר באיסור ריבוי הסוסים, הנשים והכסף והזהב. ונביאי ישראל בכל הדורות לא מנעו את חיצי ביקורתם ממלכים שסטו מעקרונות הצדק הישראלי לדוגמא ביקורתו של ירמיהו (פכ"ב י"ד):
"הָאמֵר אֶבְנֶה לִּי בֵּית מִדּוֹת וַעֲלִיּוֹת מְרֻוָּחִים וְקָרַע לוֹ חַלּוֹנָי וְסָפוּן בָּאָרֶז וּמָשׁוֹחַ בַּשָּׁשַׁר. הֲתִמְלֹךְ, כִּי אַתָּה מְתַחֲרֶה בָאָרֶז?"
המלכות בישראל צריכה לשרת בעיקר את העם כי היא באה מכח העם. נמצא אפוא שלדעת התוס' והנמו"י ארץ ישראל אינה מופקעת מדין המלכות. אומנם לא חל בה דינא דמלכותא הנוכרי שלפיו המלך הוא מקור הסמכות של עצמו, אולם חל בה דין המלכות הישראלי, שהעם הוא מקור סמכותה של המלכות.
ו. הסברו של הרשב"א
כתב הרשב"א (בחידושיו לנדרים שם)
"ופירשו בתוס' בשם ה"ר אליעזר דדוקא במלכי אומות העולם אמרו דינא דמלכותא דינא, ומשום דמצי אמר להו אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם שהארץ שלו היא, אבל במלכי ישראל לאו דינא דאינו יכול ליטול מהם משלהם כלום, לפי שארץ ישראל כל ישראל שותפין בה ואין בה למלך יותר מלאיש אחר. ותדע לך דהכי הוא, דהא איכא מ"ד (סנהדרין כ', ב') כל האמור בפרשת מלך מלך אסור בו ולא נאמר אלא ליראם ולבהלם, ואמאי, תיפוק ליה משום דדינא דמלכותא דינא, אלא דלא נאמרו דברים אלו במלכי ישראל אלא במלכי האומות".
ר"ל שאם נניח שבא"י יש דינא דמלכותא א"כ איך יתכן לומר למ"ד שכל האמור בפרשת המלך מלך אסור בו תפ"ל מחמת דינא דמלכותא? אלא ע"כ לא חל בא"י דינא דמלכותא.
וצ"ע מה ההוכחה, באמת היא הנותנת, מכיון שבא"י אין למלך בעלות על הקרקע דינא דמלכותא לאו דינא ואין למלך סמכות אלא מה שהתורה נתנה לו, ולכן כל האמור בפרשת מלך מלך אסור בו?
וי"ל דאה"נ אילו בא"י היה דינא דמלכותא הכללי, הנוהג בכל העולם, משום שהארץ שייכת למלך, לא היתה התורה מגבילה את המלך, שהרי הכל שלו ומי יאמר לו מה תפעל? אלא ע"כ הארץ אינה שלו ואינו יכול להסתמך בארץ על דינא דמלכותא הכללי, אלא ע"כ בארץ נוהג דין ייחודי של דמ"ד שלא כמו בכל העולם וכדעת הרמב"ם והרשב"ם.
שיטת הרמב"ם
הרמב"ם חולק לכאורה על ר"ת וכותב מפורשות:
" רשות יש למלך ליתן מס על העם לצרכיו או לצורך המלחמות וקוצב לו מכס - - - שכל האמור בפרשת מלך מלך זוכה בו".
אך לאור האמור לעיל אין הכרח לומר כן. מאחר והגבול בין צורכי המלך לבין צרכי המלכות מטושטשים ומכיון שהוא פוסק כשמואל, שכל האמור בפרשת המלך מלך מותר בו, לכן הוא סובר שלמלך מותר להטיל מס גם לצרכיו. אך גם הרמב"ם מודה שהמלך אינו רשאי להכביד את עולו על העם אך ורק לצורך עצמו. וזאת דווקא משום שמקור סמכותו של המלך הוא העם, העם אינו מעוניין בהוצאות מיותרות על חשבונו.
והוא עצמו פסק (הל' מלכים פ"ג ה"ד): "ולא ירבה לו כסף וזהב להניח בגנזיו ולהתגאות בו או להתנאות בו אלא כדי שיתן לחיילותיו ולעבדיו ולשמשיו וכל כסף וזהב שירבה לאוצר בית ה' ולהיות שם מוכן לצרכי הצבור ולמלחמותם הרי זה מצוה להרבותו ואין אסור אלא להרבות לעצמו בבית גנזיו". ובמקום אחר (הל' מלכים פ"ב ה"ו): "כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול וחייב הכל בכבודו כך צוהו להיות לבו בקרבו שפל וחלל שנאמר ולבי חלל בקרבי ולא ינהג גסות לב בישראל יתר מדאי שנאמר לבלתי רום לבבו מאחיו ויהיה חונן ומרחם לקטנים וגדולים ויצא ויבא בחפציהם ובטובתם ויחוס על כבוד קטן שבקטנים וכשמדבר אל כל הקהל בלשון רבים ידבר רכות שנאמר שמעוני אחי ועמי ואומר אם היום תהיה עבד לעם הזה וגו' לעולם יתנהג בענוה ... ויסבול טרחם ומשאם ותלונותם וקצפם כאשר ישא האומן את היונק רועה קראו הכתוב לרעות ביעקב עמו ודרכו של רועה מפורש בקבלה כרועה עדרו ירעה בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא"...
אין אלו דברי מוסר בלבד, אלא הגדרות הלכתיות, אלא שאין הן מסורות אלא ללב. והלב יודע אם לעקל או לעקלקלות...
ז. מקור סמכותו של המלך לדעת הרמב"ם
והנה יש להקשות על הרמב"ם. בהל' גזלה כתב שהמלך יונק את סמכותו מהעם, ואילו בהל' מלכים (הל' מלכים פ"א ה"ג) לא הזכיר כלל את העם אלא כתב:
"אין מעמידין מלך בתחילה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא כיהושע שמינהו משה רבינו ובית דינו וכשאול ודוד שמינם שמואל הרמתי ובית דינו".
משמע שהכל תלוי בבי"ד ונביא בלבד ולא בעם. ואפשר לומר שבי"ד מייצגים את העם. ועל הנביא אסור לחלוק, וא"כ מינוי הנביא הוא מינוי העם. אך בתנ"ך מצינו שהעם עצמו היה מעורב במינוי המלכים. עיין שו"ת אבני נזר (יו"ד סי' שי"ב אות י"ב):
"הנה עיקר משיחה דכתיב בדוד קום משחהו. כי זה הוא. ומצינו שאחר שמת שאול והמליכו אותו אנשי יהודה עליהם חזרו ומשחו אותו שנית. ואח"כ כשהמליכו אותו ישראל עליהם חזרו ומשחו אותו כמבואר בכתוב [שמואל ב' ב' ה'] והרד"ק כתב דתחילה נמשח ע"י שמואל. אעפי"כ בעת שקבלוהו עליהם למלך משחוהו. וכ"כ האלשיך [שמואל ב' ה' ג'] וז"ל ומשחוהו לעין כל בפרהסיא נוסף על אשר נמשח בהחבא. הנה משמע מכאן דאף שכבר נמשח עפ"י ה' לא הי' עליו דין מלך עד שקבלוהו עליהם ישראל. והי' טעון משיחה שנית. דאל"כ קשה לר"מ דהמושח למלכים חייב איך מעלו בשמן המשחה וע"כ שהי' טעון משיחה ג"כ. . . ובאמת מלך גופי' אף לאחר שהמליכוהו אם מרדו בו רוב ישראל אין עליו דין מלך. כמבואר בירושלמי פ"ק דר"ה ובהוריות דכל ששה חדשים שהי' דוד נרדף מאבשלום הי' מתכפר בשעירה כהדיוט.12 דקרא בקרב ישראל קאי על המלך עצמו ג"כ. וקרא כתיב הוא ובניו בקרב ישראל. וכשמחלוקת בישראל היינו שאין רוב ישראל מרוצים בו. לא הוא ולא בניו מלכים".
מבואר אפוא בדבריו שהנביא לבדו, גם כשהוא מושח את המלך בשמן המשחה עדיין אין לו דין מלך, רק הסכמת העם מועילה. וכן משמע מהרמב"ם בהל' גזלה שהגדיר מלך מי שמטבע שלו מוסכם על הציבור. ומקורו כפי שהוכיח הגר"א ממגילה יד שאביגיל אמרה לדוד: עוד לא יצא טבעך בעולם. הדבר נאמר אחרי משיחתו של דוד ע"י שמואל. ובכל זאת לא היה לדוד דין מלך עדיין, כי חסרה לו הסכמת העם. וכן משמע מעוד מקומות בתנ"ך. בפעם הראשונה (שמו"א ח' ד') שהועלתה ההצעה למנות מלך בישראל הוזכרו הזקנים:
"וַיִּתְקַבְּצוּ כּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּבאוּ אֶל שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה. וַיּאמְרוּ אֵלָיו הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ עַתָּה שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם".
אולם בהמשך (שם ז') מוזכר רק העם:
"וַיּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכל אֲשֶׁר יאמְרוּ אֵלֶיך"ָ.
וכן בכינוס במצפה (שמו"א י' י"ז), בו נבחר שאול, מוזכר רק העם:
"וַיָּרֻצוּ וַיִּקָּחֻהוּ מִשָּׁם וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הָעָם וַיִּגְבַּהּ מִכָּל הָעָם מִשִּׁכְמוֹ וָמָעְלָה. וַיּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל הָעָם הַרְּאִיתֶם אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ ה' כִּי אֵין כָּמהוּ בְּכָל הָעָם וַיָּרִעוּ כָל הָעָם וַיּאמְרוּ יְחִי הַמֶּלֶך"ְ.
וכן בהכתרתו החוזרת של שאול (שם י"א י"ד):
"וַיּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם לְכוּ וְנֵלְכָה הַגִּלְגָּל וּנְחַדֵּשׁ שָׁם הַמְּלוּכָה. וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם הַגִּלְגָּל וַיַּמְלִכוּ שָׁם אֶת שָׁאוּל לִפְנֵי ה' בַּגִּלְגָּל".
הכתרה זו הוצרכה לדעת הרד"ק:
"לפי שבפעם הראשונה מקצתם ביזוהו ואמרו מה יושיענו זה עכשיו נתרצו כולם מפני התשועה שבאה על ידו במלחמת נחש ואמר שמואל לחדש המלוכה בגלגל".
כלומר, מינויו של שאול היה מותנה בהסכמה לאומית רחבה. הרי לנו ראיות מפורשות מהכתובים13 שהמלך יונק את סמכותו מהעם ואין די בנביא ובי"ד. וא"כ מדוע לא הביא זאת הרמב"ם בהל' מלכים?
והנראה לומר בדעת הרמב"ם שבהל' גזלה הוא קבע את מקור סמכותו של כל מלך בעולם, הן מלך ישראל והן מלך נוכרי. בהל' מלכים הוא אינו עוסק במקור הסמכות, אלא רק בפרוצדורה של מינוי מלכי ישראל, שהיא בית הדין הגדול ונביא. ויתכן מצב שהעם ירצה מלך מסויים וביה"ד יפסול אותו, או שהנביא יתנגד לו. במקרה כזה לא יוכל המלך להתמנות, למרות רצון העם, כי יש צורך בפרוצדורה של ביה"ד והנביא. מאידך, אין ביה"ד והנביא יכולים למנות מלך בלי העם. העם הוא מקור הסמכות העיקרי של המלך. יש כאן שני רבדים רובד אחד כלל אנושי, ואף עם ישראל בכלל, שלפיו מקור הסמכות למינויו של כל מלך הוא העם14. ורובד נוסף ייחודי לישראל שהמינוי ייעשה ע"י סנהדרין ונביא ולא כל מלך יוכל למלוך בישראל (ומכאן גם ההגבלה למלכות בית דוד בלבד).
הנפקא מינה העולה מדברינו היא, שבהעדר בי"ד ונביא רצון העם לבדו דיו להעניק סמכות למלך, לפחות כמקובל בחברה האנושית (אם כי מסתבר שלא תהיה רחבה יותר ממה שהתורה העניקה למלך ישראל) ומסתבר שה"ה לכל מוסד שלטוני אחר שהעם חפץ בו15.
ח. שיטת החתם סופר
החת"ס (שו"ת חו"מ סי' מ"ד) מביא ראשית כל את שיטת הרשב"ם והרמב"ם שדינא דמלכותא יונק את סמכותו מהעם. אי לכך כל תקנה חברתית שהעם מעונין בה יש למלכות סמכות לתקנה. אח"כ הוא מצטט את דברי הר"ן, ומוסיף: "ומ"מ נ"ל דלא פליג - אלא במיסים ומכס שמטיל בעל כורחם. ס"ל לא שייך לומר בני המדינה ניחא להו אלא משום שהוא אדון הארץ, וא"כ יש לחלק בין מלכי או"ה. אבל במנהגי ונימוסים כמו ב"ב (נ"ד ע"ב) - איך לקנות אדמות, מודה הר"ן דהטעם משום דניחא להו. ואין לחלק בין מלכי ישראל לאו"ה".
ודבריו טעונים הסבר, הרי ללא מסים המלך חסר כל סמכות ויכולת לתפקד!
נלענ"ד שגם החת"ס הבין את שיטת התוס' המובאת בר"ן כמש"כ. הוא מבחין בין דברים שהעם מסכים להם, כגון תקנות, לבין דברים שהם בעל כרחם כגון מסים ומכס. אולם בהסכמת העם גם בארץ ישראל חל הכלל של "דינא דמלכותא דינא". אלא שחילוקו של החת"ס בין "מיסים ומכס שמטיל בעל כורחם", לבין "מנהגים ונימוסים כמו איך לקנות אדמות" צ"ע. על מיסים אין הסכמת הציבור, לכאורה, כי אין אדם מוכן לשלם מיסים מרצון. אולם הרי בלי מיסים אין מלכות! וכבר הבאנו לעיל משלמה ורחבעם שגבו מהעם מיסים. אומנם הדבר היה נגד רצון העם, ועובדה היא שהעם התמרמר, אולם היעלה על הדעת לומר ששלמה המלך פעל בניגוד להלכה והכספים שגבה הם גזל? הייתכן לומר שמס הוא דבר לא חוקי, רק משום שהציבור אינו משלם מיסים מרצונו?
ע"כ צריך לומר בשיטת החת"ס שיש שני סוגי מיסים: יש מיסים של צורכי הציבור, בהם יש למלך סמכות: כגון, בנין בית המקדש, דרכים, גשרים וכדומה. ויש מיסים לצורך המלך עצמו, כגון ארמון נוצץ, גינוני כבוד ראוותניים, פאר והדר - באלו אין למלך זכות16. ומסתבר שהחת"ס לא מתכוון לומר שכל המיסים אינם בסמכות המלך, אלא רק מסים שלא לצורך הציבור. וסתם מיסים בימי קדם נועדו למימון הוצאות המלוכה ורק חלקם (וליתר דיוק: מיעוטם) הופנו לצרכי העם. לכן כלל החת"ס את כל המיסים בכלל אחד, שהם לא לצרכי העם ולכן גם לא מרצונו של העם. אך אה"נ אילו היו המסים מיועדים בעיקרם לצרכי העם, כפי שהדבר נהוג בימינו, יש לראות אותם כנגבים גם מרצון העם. אומנם אף אחד לא אוהב לשלם מס ובכל זאת יש להבחין בין שני סוגי רצון לשלם מסים. יש רצון כללי ויש רצון פרטי:
[א] אם נשאל את הציבור באופן תיאורטי אם הוא מעוניין בצרכים כללים, כגון דרכים, גשרים, הגנה ובטחון וכד', מן הסתם כולם יסכימו, גם אם הדבר מחייב מימון על חשבון הציבור. ורק כאשר הגבייה מגיעה לכיסו הפרטי של כל אזרח הוא מתרעם על כך. אך עקרונית הוא מסכים לצורך בתשלום מסים. יש כאן רצון כללי אלא שאינו רצון פרטי.
[ב] אך צורכי המלך הראוותניים, שאינם נחוצים לצורך ניהול תקין של הממלכה, האזרחים בדרך כלל אינם מעונינים לממן הוצאות מופרזות כאלו על חשבונם. להוצאות מסוג זה התכוון החת"ס באומרו "מסים ומכס בעל כורחם". אלו הם בניגוד מוחלט לרצון העם. כאן חסר גם הרצון הכללי.
וראיה לדברינו ששני סוגי מסים הם יש להביא מב"ב (ח' א'):
"מנדה בלו והלך לא שליט מרמא עליהם, ואמר רב יהודה: מנדה - זו מנת המלך, בלו - זו כסף גולגלתא, והלך - זו ארנונא. רב פפא רמא כריא חדתא איתמי. . . הכל לכריא פתיא, אפי' מרבנן".
הרמב"ם הלכות (שכנים פ"ו ה"ו) פירש:
"אבל לתקון הדרכים והרחובות אפי' מן החכמים", רש"י לעומתו פירש, באר מים. וכתבו הפוסקים שאין מחלוקת ביניהם אלא כל מס שהוא לצורכי העיר גם ת"ח חייבים.
לעומת זאת פסק הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (פ"ו ה"י)
"ואין גובין מהן לתשורת המלך, ואין מחייבים אותן ליתן המס בין מס שהוא קצוב על בני העיר בין מס שהוא קצוב על כל איש ואיש שנאמר גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם ויחלו מעט ממשא מלך ושרים".
משמע מדבריו שיש להבחין בין צורכי המלך לבין צרכי הציבור. הבחנה זו כוחה יפה גם לעניננו.
ולפי"ז הוא הדין בהמשך דברי החת"ס באשר לתקנות של הנהגות ונימוסים. יש הנהגות ונימוסים שהציבור מעוניין בהם, כגון בענייני מסחר, שכנים, תעבורה, ושאר דברים שהשעה צריכה להם והם נחוצים לשם תיקון העולם. אך יש הנהגות ונימוסים שהציבור אינו מעוניין בהם, או שאינו רשאי להיות מעוניין בהם. כגון - כאשר המלכות רוצה לשנות מחוקי התורה, או בדברים שאין השעה צריכה להם, אלא רק בגלל שהמלכות מעדיפה את חוקיה על פני דיני תורתנו הקדושה. כאן אין סמכות למלכות לקבוע חוקים השונים מחוקי התורה, כגון בנזיקין, שומרים, וכדו'. באלו יש לנו הלכות משלנו ואין שום הכרח אובייקטיבי לשנותם, אלא כאשר יש רצון שרירותי להעדיף שיטת משפט אחרת. על פני משפט התורה. ובכלל זה שטרי מתנה, אם לפי התורה קונים מתנה בשטר מסוים אין למלכות סמכות לשנות את חוקי תורתנו הנצחיים. אין לכך שום הצדקה אובייקטיבית. כי זאת התורה לא תהא מוחלפת לעולם. (ולפי"ז ייתכן לומר שאותה לישנא בגמ' גיטין (י' א') הסוברת ששטרי מתנה העולים בערכאות כשרים ומדברת רק בחו"ל ששם דינא דמלכותא תקף גם בתקנות שאינן נחוצות. וסמכותה של המלכות שם להפקיע ממון. אך בא"י אין למלכות סמכות להפקיע ממון בתקנות שאינן נחוצות17. ואולי גם הפוסקים שפסקו כאותה לישנא פסקו כן רק בחו"ל.)
מסקנה
נמצא אפוא, שהמחלוקת בין התוס' לרמב"ם ויתר הראשונים בגדר מלכותא דדינא היא רק בחו"ל. אך בא"י אין הבדל ביניהם ודינא דמלכותא דינא נוהג לכו"ע גם בא"י. אלא שבארץ כולם מודים שהסמכות באה מכוח הציבור. אולם סמכות זו כוחה יפה רק לדברים שהשעה צריכה להם, כגון מסים ותקנות נחוצות. אך אין שום סמכות לציבור ולבאי כוחו להחליף חלילה את משפט התורה בשיטות משפט אחרות. אדרבה, דווקא המלכות הישראלית בא"י מחוייבת לתורה יותר מההדיוטות. שהרי המלך נצטווה לכתוב לו את משנה התורה הזאת על ספר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו. אומנם מצוה זו לא חלה אלא על מנהיג ציבור שנמשח למלך, אולם הרעיון שהתורה צריכה להנחותו בכל החלטותיו חל על כל מוסד שלטוני ישראלי בארץ ישראל. הוא יונק את סמכותו מהציבור ואין הגדרה אחרת לציבור ישראלי מאשר הגדרתו של רס"ג אין אומתנו אומה אלא בתורותיה18!
בשולי הדברים:
יש השוללים את תוקפו של דינא דמלכותא בא"י כיום מסיבות אידיאולוגיות, בגלל אופיה החילוני של המדינה.
לדעתנו יש להבחין בין המדינה כמות שהיא לבין הממשלה והכנסת. ממשלה וכנסת הולכות ובאות. אומנם שאיפתנו היא שהמדינה תהיה מדינת ישראל, דהיינו שהמדינה תראה את עצמה מחויבת לכל מה שהשם ישראל מחייב, כלומר מדינתם של עם ישראל ושל תורת ישראל. אולם גם בהגדרתה הנוכחית, המדינה כמדינה אינה לא דתית ולא חילונית. היא צורת משטר שהוקמה בע"ה ע"י עם ישראל בארץ ישראל, ותכניו של המשטר תלויים בהשפעתם של אזרחי המדינה על מוסדות המדינה.
גם אם המדינה היתה "חילונית" כביכול הרי גם אז היינו כולנו זקוקים לדרכים וגשרים בתי חולים ובתי ספר משטרה וצבא רווחה וכל יתר הצרכים שכל אזרח בעולם זקוק להם. ובלא מסים אין שום אפשרות לקיימם. וכל אלו הרי משרתים את כל האוכלוסיה, בין הדתית בין החילונית. היעלה על הדעת ששומר מצוות פטור מלהשתתף במימונם? (במה הדבר שונה ממסי ועד בית שהם חוקיים לכל הדעות?)
אומנם חלק מהמסים מופנה למטרות שליליות, לדעת חלק מהאוכלוסיה, אך באותה מידה חלק מהם מופנה למטרות חיוביות, שאף הן אינן לרוחן של חלקים אחרים באוכלוסיה, כגון תמיכה במשפחות ברוכות ילדים, ישיבות ומוסדות תורניים, רווחה לאוכלוסיות עניות וכו'. מהיכן ימומנו כל אלו, אם כל הנהנה משירותים אלו ייפטר מתשלום מסים בתואנה שדינא דמלכותא לאו דינא? וכבר אמרו על כגון דא "יש ברירה". כלומר, מסיו של כל אדם מממנים את צרכיו. מאידך, לא יתכן שאדם יטען שאינו חייב לשלם מיסים בתואנה שדינא דמלכותא לא נוהג בא"י אך במקביל יתבע מהשלטון להשתתף בהוצאותיו. דבר זה בודאי נוגד את הצדק ההלכתי.
ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה.
1 כל מלך ממלכי או"ה היה מנפיק מטבע עליו היה מוטבע דיוקנו. במטבעות של מלכי ישראל שנתגלו לא היתה מוטבעת דמות, רק שמו של המלך, וציורים של לולבים, אתרוגים, תמרים, רמונים ובית המקדש. ועיין תוס' בב"ק (צ"ז ע"ב ד"ה מטבע)..
2 הגר"א (חו"מ סי' שס"ט סק' ט') מביא כמקור לרמב"ם את הגמ' במגילה (י"ד ע"ב) הדנה בדיון בין דוד לאביגיל על נבל הכרמלי. "אמר לה מורד במלכות הוא ... אמרה לו עדיין שאול קיים, ולא יצא טבעך בעולם". לדעת הגר"א "טבעך" - מטבע שלך, כרמב"ם.
3 ב"ב (נ"ד ע"ב ד"ה והאמר) וכן כתב באו"ז ח"א תש"ה ותשמ"ה.
4 עיין אבן עזרא על בראשית (ל"ז ח'): "המלוך תמלוך או משול תמשול - אנחנו נשימך מלך או אתה תמשול בנו בחזקה. ועיין פירוש הגר"א למשלי (כ"ג א').
5 הדבר אברהם (סי' א') מסביר שדינא דמלכותא דינא ותקנות הציבור נובעים מיסוד אחד, הסבר זה נכון רק לדעת הרמב"ם שדדמ"ד הוא מטעם הסכמת הציבור.
6 נדרים (כ"ח ע"א ד"ה במוכס, נראה שהתוס' משקפים את השלטון הפאודלי ששרר בתקופתם).
7 הנמו"י תולה את הפסיקה שהפרשה נאמרה ליראם ולבהלם, בפסיקה שאין דדמ"ד במלך ישראל. ואולם הרבה מהפוסקים פוסקים שהנאמר בשמואל נאמר להלכה. כמו הרמב"ם (מלכים פ"ד ה"א) הרמב"ן וכן השו"ע (חו"מ סי' שס"ט ס"ו. א"כ שיטת התוס' היא כנראה שיטה יחידאית. והנה הנמו"י מביא את דבריו לא בשם התוס' כר"ן, אלא בשם רוב המפרשים! ועיין לקמן בהסבר שיטתו.
8 הרשב"א מביא דין זה בשם רבי אליעזר ממיץ שהיה תלמידו של ר"ת.
9 סנהד' י"ט ע"א משנה: "המלך לא דן ולא דנין אותו". גמ': "אמר רב יוסף לא שנו אלא מלכי ישראל, אבל מלכי בית דוד דן ודנין אותו".
10 ר"ל למרות שכריתת העצים מאדם אחד הסמוך לנהר לצורך הגשר אינה צודקת (עיין ב"ק שם) מיהו מלך רשאי לעשות זאת. ואע"פ שמוכס שאין לו קיצבה אינו דינא דמלכותא אלא חמסנותא, קציצת הדקלים הסמוכים לגשר נוחה יותר למלך ויש בה הגיון מסוים למרות שאין בה צדק לבעלי הדקלים.
11 ועיין תוס' הרא"ש שם שמביא זאת בשם ר"ת.
12 ראיה זו הובאה גם ע"י המל"מ בפרשת דרכים דרך המלך ובהקדמת שו"ת עונג יו"ט ובקרן אורה להוריות שם. ועין בני יששכר לחודש אדר שהקשה משמעי בן גרא מדוע דוד ציוה לשלמה לא לנקותו והרי לא היה לדוד דין מלך באותה שעה? ותירץ ששמעי נענש על מרידתו במלכות בית דוד ולא בדוד עצמו. מיהו בהגהת בנו של האב"נ, בעל השם משמואל (שם אות כז) חולק על אביו ומפרש את המשיחה החוזרת בדרך אחרת, עיי"ש.
לכשתמצי לומר כבר התורה רמזה במצות מינוי מלך שהמינוי תלוי ברצון העם שנאמר: "ואמרת אשים עלי מלך" ועיין העמק דבר שם.
13 וכן מוכח ממינויו של רחבעם מלכים א יא ועיי"ש פט"ז טז -כב ומל"ב פי"א.
14 ואולי לכך רמזה התורה באומרה "ככל הגויים אשר סביבותי". ועיין אור שמח (הל' מלכים פ"ג) שהשוה את דיני המלכות לדיני בני נח.
15 רעיון זה ידוע בשמו של מרן הרב קוק במשפט כהן (סי' קמ"ד אות ט"ו). לדברינו זו דעת הרמב"ם והרשב"ם ובא"י גם הר"ן והתוס' ויתר הראשונים מודים לו. ועיין עמוד הימיני למו"ר הגר"ש ישראלי.
16 עיין דבר אברהם ח"א סי' א בסוף ענף ב בהגהה שחילק בין מעשר למסים אחרים. ואולי גם הוא מתכון למש"כ, המעשר נועד לצורכי הכלל ויתר המסים נועדו לצרכי המלך. (ועין שבת לג ב מחלוקת רשב"י ור' יהודה בן גרים).
17 עיין מעדנ"א שביעית בסוף פ"כ שהוכיח שגם בא"י חל דינא דמלכותא והסיק מכך שהתקנה של רישום קרקעות בטאבו תקפה גם עפ"י ההלכה. ולענ"ד נראה שאין ספק שהתקנה של רישום קרקעות מסודר ע"י רשות מרכזית היא טובה ונחוצה. אולם יש מקום לדון האם משום כך קניין שנעשה כהלכה ע"י כסף שטר וחזקה לא יחול משום כך עד הרישום בטאבו. וצ"ע.
18 אומנם בדורותינו רבו הישראלים שאינם רואים את עצמם מחוייבים לכל מצוות התורה, אולם גם להם אין הגדרה אחרת לציבור ישראלי, וגם לא תוכל להיות כזו, אלא זיקה כל שהיא לתורת ישראל.
