אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

ארבה

ב"ה

ארבה

ארבה המדבר– Schistocerca gregaria

משפחה – חגביים (Acrididae)

ככל הנראה, ברבים מהמקורות הארבה אינו משמש לתיאור של מין מסויים, אלא ככינוי לתופעה כללית של מינים מבני ממשפחת החגביים, שבתנאים מסויימים משתנה מופעם והם נוטים להתקבץ בלהקות עצומות מימדים (ארבה – לשון ריבוי). מינים אלו עלולים להביא לכליון והשמדה של צמחיה ממנה הם ניזונים. עם זאת, הוא משמש לעיתים גם כשם פרטי. המין הנקרא בפינו 'ארבה המדבר' זוהה, הן באופן מסורתי והן על ידי החוקרים, עם הארבה שבמקורות.[1]

מבנה גוף

ארבה המדבר שייך לתת משפחת השדמניים שבמשפחת החגבים. כל בני תת המשפחה נושאים סימן ייחודי – בליטה מעוגלת בצד התחתון של החזה, בין שתי הרגליים הקדמיות.[2] לארבה ארבע רגלי הליכה, וזוג רגלי ניתור. בפיסת הרגל יש שלושה פרקים, כשהרגליים האחרויות הם רגלי קפיצה.

הארבה נושא ארבע כנפיים – זוג כנפי תעופה וזוג כנפי חפייה. בשלבי ההתפתחות המוקדמים הכנפיים קצרות, אך בהגיעו לבגרות הם כבר מכסות את רוב גופו של הארבה.[3] 

המופע הלהקתי של הארבה

הארבה מתפתח בדרך של גלגול חסר. בניגוד לחרקים בעלי גלגול מלא, שתהליך התפתחותם כולל מעבר בצורה של גולם, הארבה בוקע מהביצה בצורה שדומה לפרט הבוגר.

לארבה יכולים להיות שני מופעים שונים – האחד מופיע כבודד ואילו השני, להקתי. ההבדלים בין המופעים רבים, עד כדי כך שבעבר חשבו שמדובר בשני מינים שונים. בשנות העשרים הוכח כי מדובר במין אחד, כשבתנאים מסויימים יכול להתפתח לאחת משתי הצורות הנזכרות, או למופע ביניים שמהווה שלב מעבר ביניהם. שינויים סביבתיים ואקלימיים משפיעים על צפיפות הפרטים, וזו משפיע על יצירת המופע הרלוונטי – כאשר התנאים נוחים, הפרט גדל בצפיפות רבה יחסית, והוא מתפתח למופע הלהקתי. התנאים האופטימלים לשינוי המופע כוללים בעיקר עונות חוזרות של משקעים מרובים, הגורמים לקרקע רטובה ומייטבית לבקיעה של זחלים מהביצים, ולצמיחה של עשביה עשירה באתר הבקיעה, המאפשרת שפע של מזון לזחלים שבקעו. המנגנונים הביולוגים שמשפיעים על ההתפתחות למופע הרצוי טרם פוענחו במלואם, אך נראה כי השפעה של הורמונים שונים, וכן פרומונים (מולקולות המופרשות מפרט אחד ומשפיעות על פרטים אחרים מאותו המין), מניעה את התהליך. [4]

כאמור, שני המופעים של הארבה שונים זה מזה באופן משמעותי. הגוון של זחלי המופע הבודד הוא ירקרק או חום בהיר, ואינו משתנה בבגרות. במופע הלהקתי הזחלים כהים ומאופיינים בכתמים שחורים על רקע ורוד או צהוב, ובתהליך הבגירה הם משתנים מוורוד לחום, ובסופו של דבר לצהוב. הצבע הכהה של הזחלים במופע הלהקתי מסייעים בספיגת חום השמש ובהעלאת טמפרטורת הגוף, וממילא מגבירים את פעילותם. בעוד הפרטים בעלי המופע הבודד מאופיינים בפעילות נמוכה, בדרך כלל אינם נודדים, ואינם גורמים לנזק חקלאי, הפרטים הלהקתיים הם בעלי פעילות נמרצת - הם נודדים למרחקים וגורמים לנזק רב. כמו כן, במופע הבודד מטילה הנקבה רק פעמיים בשנה (כארבעים ביצים בממוצע בכל הטלה), ואילו במופע הלהקתי היא מטיל בין ארבע לשש פעמים, כשבסך הכל היא מטילה בממוצע כ-150 ביצים בשנה.[5]

נדידת הארבה

כאמור, המופע הלהקתי של הארבה מתאפיין ביכולת נדידה מרשימה. לאחר מספר דורות של צמיחת אוכלוסיה בתנאים טובים, הצפיפות גדלה ואיתה גם צומח מחסור במזון המקומי, והארבה מתחיל לנדוד בקבוצה מאורגנת. הנדידה מתרחשת על פי רוב בעונת החורף ובאביב. בשל העובדה שלארבה דם קר, פעילותו מוכתבת מאוד מתנאי הסביבה, והוא כמעט ואינו פעיל בלילות הקרים והלחים. על כן, בדרך כלל הנדידה מתחילה רק בשעות הבוקר החמות. מיד לאחר הזריחה מסתדרים פרטי הארבה בצורה כזו שציר האורך שלהם יהיה ניצב לכיוון של קרני השמש, כדי לאפשר קליטה מרבית של חום. בשעות הבוקר המאחרות, אחרי שספג גופו של הארבה חום מספק, הוא מתחיל בנדידה בקבוצה גדולה.

הלהקה הנודדת מונה מילוני או מילארדי פרטים, התופסת שטח שנע בין 10 קמ"ר ל-250 קמ"ר. נתיב התעופה נקבע בעיקר על ידי הרוח, שיכולה להניע את הארבה למרחקים עצומים ובלתי צפויים. בדרך כלל, הלהקה עוברת כשלושים או ארבעים ק"מ מדי יום, אך יכולה להגיע גם למרחק של מאתיים ק"מ ביום. הלהקה מאורגנת במבנה מלוכד, והפרטים שומרים על קשר הדוק ביניהם.[6]

תזונה והיזק לגידולים

הארבה הוא מין צמחוני (בניגוד לחרקים ממשפחות קרובות, הניזונים מטרף בעלי חיים אחרים). הוא מסוגל לאכול כמעט כל סוג של צמח, והוא אוכל אותו על חלקיו השונים. בזמן רעב מסוגל הארבה לכרסם כל דבר המגיע מהצומח, כולל קליפות עצים, ואפילו בדים מעובדים. רוב הנזקים של הארבע נגרמים מלהקות בהם הפרטים נמצאים בתקופה של הבשלת איברי הרבייה. בשלב זה של ההתפתחות, גוף הארבה דורש כמות גדולה של אנרגיה זמינה, אותה הוא מספק בצורה של אכילה אינטנסיבית.[7]

להקות הארבה מסוגלות להשמיד שטחים עצומים של גידולים – ירקות, תבואה ועצים, ובכך לפגוע קשות במקורות המזון של האדם. הארבה אוכל כמעט את כל סוגי העצים. יוצאי דופן הם עצים מסויימים המפרישים חומרים שדוחים אותו, ביניהם ניתן למנות למשל את החרוב, ההרדוף והשקמה. כאשר פוגע נחיל הארבי בעץ פרי, הוא גורם לו לנזק ארוך טווח, ונדרשות שנים רבות עד שחוזר העץ להתפתחותו התקינה.[8]

תפוצה

תחום המחייה הקבוע של ארבה המדבר הוא רחב, וכולל את רוב יבשת אפריקה, את חצי האי ערב, את דרום פרס ופקיסטן ואת אזור צפון מזרח הודו. במסלול נדידתו מגיע הארבה צפונה - לארצות השוכנות לחוף ים סוף, ובהמשך הוא מגיע גם לארץ ישראל. בדרך כלל לא ימצא ארבה המדבר באזורים צפוניים יותר, אך מכיוון שנדידתו מוכתבת על ידי הרוח, הוא יכול להגיע לאזורים בלתי צפויים. כך למשל, יכולות להקות הארבה להגיע לעיתים לאיזורים מסויימים בספרד.[9] יש לציין כי מינים אחרים של ארבה, כמו הארבה הנודד (Locusta migratoria), היו נפוצים במערב אירופה עד לראשית המאה העשרים.[10]

מאפיינים נוספים

נקבת הארבה מטילה את הביצים באשכולות, הדבוקים זה לזה בקצף רירי. בתנאים טובים, הזחלים בוקעים לאחר שלושה שבועות. בארץ, התנאיים המיטביים להטלה מתקיימים באביב, בתקופת המלקוש. הזחלים מתנשלים במהלך התפתחותם חמש פעמים, ואז מופיעה הצורה הבוגרת. תוחלת החיים של פרט ממוצע היא 198 יום.[11]

הארבה והאדם

עדויות לנזקיו של הארבה לשדות ולעצים מצויות כבר מהעת העתיקה. נזקים אלו מתועדים בציורים ובתעודות, ואף השתמרו בידינו תפילות עתיקות מארם נהריים, שמטרתם היא הגנה בפני נחילי הארבה. ממצא נוסף הנפוץ מתקופות שונות במזרח התיכון הוא של קמיעות העשויות בצורת ארבה.[12]

לצד היזקו של הארבה, הוא נחשב כמאכל לגיטימי בכל התרבויות הקדומות שהיו מצויות באזורנו. בתרבויות מסויימות הם נחשבו כמאכל טעים במיוחד; בתבליט אשורי המתאר את המשתה המלכותי של סנחריב מתואר ארבע שמוגש כשהוא מושחל על שיפודים. עם זאת, הארבה תפס ככל הנראה חלק קטן בתצרוכת המזון בשל ערכו התזונתי הקטן, וערכו עלה בעיקר בשנות רעב.[13] גם כיום, בקרב חברות מסורתיות באפריקה ובחצי האי ערב, מקובלת אכילת הארבה. ציד חגבים שימש גם לצורך משחק ושעשוע לילדים.[14]

הארבה במקורות ובהלכה

הארבה נזכר בתנ"ך 24 פעמים בשם זה.[15] בנוסף, נזכרו במקרא שמות נוספים כמו הגֹּבַי, הגָּזָם, היָּלֶק, החָסִיל, היָּלֶק והסָּלְעָם. הפרשנים הבינו ששמות אלו מתייחסים לשלבים שונים בהתפתחות הארבה.[16] התרגומים והפרשנים השונים מציעים בעיקר זיהויים כללים של מינים השייכים לסדרת החגבניים (Orthoptera), או לסוגים מסויימים של ארבה, וייתכן שלפחות חלק מהאזכורים לא מצביעים על מין ספציפי, אך המין היחיד שעליו יש מסורת זיהוי רצופה וחד משמעית הוא ארבה המדבר.[17]

אכילת הארבה בהלכה

הארבה מופיע בפרשת שמיני, בתוך הרשימה המצומצת של מיני 'שרץ העוף' המותרים באכילה. לאחר שנאמר כי "כֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע" נחשב כשקץ (ולכן אסור באכילה), הוחרגו המינים אשר להם "כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ". התורה לא מסתפקת בתיאור סימן זה, אלא מונה את המינים המותרים באכילה - "אֶת הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ וְאֶת הַסָּלְעָם לְמִינֵהוּ וְאֶת הַחַרְגֹּל לְמִינֵהוּ וְאֶת הֶחָגָב לְמִינֵהו".[18] 

הארבה אינו צריך שחיטה כדי להתירם באכילה,[19] לא חל עליו איסור אבר מין החי,[20] אין חייבים על אכילת הדם שלו,[21] ואין בו איסור בשר וחלב - כמו בדגים.[22] אמנם, אף על פי שאין הארבה צריך שחיטה, אין לאכל ארבה חי בשלמותו, משום איסור 'בל תשקצו', אך ומותר לחתוך מממנו אבר אבר ולאכלו.[23] היה מי שכתב בשם הגאונים שהארבה אסור באכילה כשנאסף מת,[24] שהוא ניתר רק בדרך של אסיפה וצידה, אך דבריהם נדחו על ידי הפוסקים.[25] והיה מי שכתב שזו היא שיטת הקראים, לאסור אכילת ארבה מת.[26]

 במשנה נאמר כי הברכה על אכילת הארבה היא "שהכל נהיה בדברו".[27]

סימני הארבה הטהור:

לפי חלק מהראשונים, קיימת מצוות עשה לדעת את הסימנים שמבדילים בין המינים הטהורים לטמאים, ובכלל זה ידיעת הסימנים המבדילים בין מיני החגבים הטהורים לטמאים.[28]

כאמור, בתורה נמנו שמותם של ארבעה מינים שונים משרץ העוף המותרים באכילה (ארבה, סלעם, חרגל וחגב), לצד תיאור המאפיין אותם - אֲשֶׁר לוֹ כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ" . חז"ל זיהו את המינים שנזכרו בתורה בשמות המקובלים בזמנם, והוסיפו אליהם עוד מינים נלווים, על סמך דרשת הכתובים. בנוסף לזיהוי המינים המותרים, ניתן למצוא אצל חז"ל סימנים נוספים לזיהויים - "בחגבים - כל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים, וקרסולים, וכנפיו חופין את רובו, רבי יוסי אומר ושמו חגב".[29]

בגמרא מבואר כי נחלקו התנאים לגבי המינים שניתן לרבות על סמך דרשת הכתובים, כשהנפקא מינה בין צדדי המחלוקת היא ביחס לכשרותם של מינים שראשם ארוך.[30] להלכה נפסק כי גם מינים שראשם ארוך כשרים, אם יש בהם ארבעת הסימנים שנמנו לעיל.[31] 

כתב הרמב"ם כי מי שבקיא בחגבים ובשמותיהם, כלומר, בזיהוי המינים המפורשים בתורה ובחז"ל, יכול לאכלם, ומי שאינו בקיא בהם, צריך לבדוק בסימנים שפורשו לעיל.[32]

ביחס לסימן ה"קרסוליים" - נחלקו הראשונים. יש מי שהבין את דברי הפסוק "כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו" כפשוטם - דהיינו, שרגלי הניתור (הקרסוליים) של המינים הטהורים נמצאים בסמוך לצוואר, מעל רגלי ההליכה.[33] למעשה, אצל כל החרקים הידועים בימינו בשם ארבה (או חגב) רגלי ההליכה סמוכות לצוואר ורק אחריהם מופיעות רגלי הניתור.[34] ואכן, חלק מהאחרונים כתבו כי אין להבין את הדברים כפשוטם, ושהמינים המוכרים לנו עומדים בסימנים של הארבה הטהור.[35]

ביחס לסימן "כנפיו חופין את רובו", הוסכם בגמרא שמחמת הספק צריך שיקיפו הכנפיים גם את רוב אורכו וגם את רוב היקפו, וכך נפסק להלכה.[36] ועוד נאמר כי הכוונה היא לתיאור הפרט הבוגר, אם כי אין מניעה הלכתית לאכול את הארבה עוד בשלבים מוקדמים יותר של התפתחותו.[37]

ביחס לדבריו של רבי יוסי - "ושמו חגב", יש להעיר תחילה שעל אף שהשם חגב מכוון גם למין מסויים, שהוא המין הרביעי שהופיע ברשימת שרץ העוף הטהור, כאן הכוונה היא לשם כללי לכלל מיני שרץ העוף הטהור.[38] לעניין הלכה, נחלקו ראשונים: יש מי שאמר שרבי יוסי חולק על שיטת חכמים, ואילו לדבריהם אין צורך בכך שיהיה שמו של המין חגב, כל עוד יש בו את ארבעת הסימנים.[39] לדעת חלק מהראשונים, התנאי של ר' יוסי נוגע רק למקרה שראשו ארוך, או שיש לו זנב.[40] אמנם, לפי רוב הראשונים ר' יוסי מפרש את דברי חכמים, וגם לשיטתם יש צורך שיקרא שמו חגב, גם אם יש בו את ארבעת הסימנים, וכך נפסק להלכה.[41]

אין צורך שיקרא המין בשם "חגב" דווקא בלשון הקודש, אלא במונח המקובל לחגב בשפה המקומית.[42]

במשך הדורות נמסרו בקהילות שונות סימנים נוספים בעל פה - כמו צבעי המינים המותרים או סימנים ספציפים שהם נושאים. אחד הסימנים הנפוצים היה הימצאותו של סימן הדומה לאות ח על החזה של המינים הטהורים.[43]

מסורת אכילת הארבה:

למעשה, המסורת העיקרית שהתקיימה במשך דורות, התייחסה לארבה, ולא לסלעם לחרגול או לחגב. המין עליו התקיימה מסורת מהימנה, עד לדור האחרון, הינו  ארבה המדבר ( Schistocerca gregaria), אם כי ייתכן שגם הארבה המרוקני, הנקרא גם צלבב מרוקני (Dociostaurus maroccanus) נחשב ככשר בחלק מהקהילות.

כאמור לעיל, כל פרט של ארבה יכול להתפתח לאחד משני מופעים - בודד או להקתי. למעשה, ברוב הקהילות שבהן נאכל הארבה, הוא נאכל רק במופעו הלהקתי.[44] גם אם מבחינה ביולוגית "טהורה", מדובר באותו המין, אפשר שמבחינה הלכתית מוגדר כל מופע כמין נפרד, לאור השוני המופרולוגי וההתנהגותי.[45] עם זאת, היה מי שכתב להתיר גם במופע הבודד של ארבה המדבר, אם יוכח שמדובר באותו מין מבחינה גנטית, מה שיכול להשליך בעיקר על האפשרות של גידול ארבה במעבדה לצרכי מאכל.[46] 

ממקורות חז"ל השונים עולה הרושם שעד לחתימת התלמוד היתה מסורת רציפה לאכילת הארבה ברוב תפוצות ישראל. החל מימי הביניים אבדה המסורת בחלק מקהילות ישראל, בעוד שבחלק מהקהילות המשיכו לאכול את הארבה. נראה כי ההבדל בין מנהגי הקהילות השונות היה תלוי בזמינות הארבה בשטחן, ובנהגי התרבות המקומית ביחס לאכילת חגבים.[47]

בקהילות אשכנז אבדה המסורת כבר בתחילת תקופת הראשונים. חלק מהראשונים האשכנזים הזכירו שמצויים באזורם מיני ארבה שיכולים להתאים לסימני הכשרות, אך מכיוון שאין ידוע להם איזה מין נקרא "חגב" (שהוא אחד מסימני הכשרות), אין להתירם.[48] בהמשך הדורות הפך להיות העדר המסורת אצל יהודי אשכנז דבר חלוט, והפוסקים כתבו שגם אם ידוע מין ששמו חגב, אין לאוכלו.[49]

בספרד המצב היה שונה - הרשב"א מעיד כי לפחות בחלק מהקהילות הארבה נאכל במסורת.[50] עם זאת, ניכר שכבר בתקופתו היו קהילות בהן אבדה המסורת ולא נאכל בהן הארבה, וכך העיד מאוחר יותר גם הר"ן.[51]

בקהילות צפון אפריקה היתה מסורת האכילה של הארבה מפושטת עוד יותר, לפחות עד המאה החמש עשרה, כשבמרוקו, אלג'יריה, תוניס ולוב אכילתו היתה דבר פשוט ומצוי, אפילו במקומות בהן לא היתה מסורת של קריאה בשם חגב. העולה מהמקורות, שבמקומות אלו סברו שדי במסורת שהיו המינים נאכלים בעבר, ולא היה צורך במסורת רציפה של שימוש בשם "חגב".[52] תפנית בנוהג המצוי בארצות אלו התחולל לאחר שפרסם הרב חיים בן עטר (אור החיים הקדוש) פסק שאסר באופן מוחלט את אכילת הארבה.[53] הפסק, שהתחבר בסביבות 1720, גרם לרבים בצפון אפריקה להמנע מאכילת הארבה, אך גם עורר פולמוס עז בכל תפוצות ישראל ביחס למנהג זה, פולמוס שהציף את הבעיה החבויה מעל פני השטח. ר' חיים והאוסרים בעקבותיו טענו שהנוהג המצוי בזמנם לאכילת הארבה הינו חדש, ואינו נשען על מסורת מוצקה דיה. בנוסף, טען ר' חיים כי המין שאותו אכלו כארבה, אינו מתאים לתיאור שמצוי  אצל הראשונים ביחס למינים המותרים באכילה.[54] כתגובה לפסקו של ר' חיים נכתבו תשובות נגד רבות, בעיקר מפי רבני מרוקו וצפון אפריקה. אלו אספו עדויות רבות לכך ששורשיה של מסורת אכילת הארבה נטועים בעבר הרחוק וכי קיימת רציפות יציבה דיה למסורת זו; עוד הם טענו כי פסקו של ר' חיים כמוהו כהוצאת לעז על גדולים ורבים שנהגו באכילת הארבה במשך הדורות.[55] על אף שבעקבות הפסק נמנעו רבים מבני קהילות צפון אפריקה לאכול את הארבה, קיימות עדויות להמשך הנוהג הישן בקהילות רבות, עד לאמצע המאה ה-20.[56] גם בקרב העולים לארץ ישראל ממדינות צפון אפריקה היו שהמשיכו לאכול את הארבה, אך מכיוון שמכות הארבה פחות שכיחות בארץ, מסורת האכילה של קהילות אלו התדלדלה עם השנים.[57]

בקרב יהדות תימן היתה מסורת אכילת הארבה יציבה הרבה יותר, כשבכל הקהילות נהגו לאכלו ללא עוררין, ואף ידעו לזהות את המינים המותרים והאסורים בדקדוק רב.[58] גם לאחר קום המדינה, ועם עלייתם המאסיבית של יהודי תימן, המשיכו העולים לאכול ארבה, כשזה הגיע לארץ. הדבר יצר חיכוכים בינם, בעיקר מול האשכנזים, שניסו לשכנע אותם שמדובר באיסור גמור.[59] עם השנים, גם יוצאי קהילות תימן המעיטו לצרוך את הארבה, בעיקר בשל חששות מחומרי ריסוס ומההתוויה החברתית החזקה נגד אכילתו.[60]

רוב הפוסקים היום מסכימים שבני קהילות אשכנז אסורים באכילת הארבה.[61] לגבי בני עדות המזרח, נחלקו הדעות. יש הסבורים כי מותר להם להסתמך על מסורת בני תימן שהשתמרה, ויש שאסרו על כך.[62] היה מי שכתב שגם ליוצאי תימן אין להתיר כיום את אכילת הארבה, שכן נעקרה קבלתן.[63]

הארבה כמזיק

הארבה נזכר במקרא בתור מזיק פעמים רבות. הזכור המוכר ביותר של הארבה כמזיק הוא של מכת הארבה במצריים, כאחת מעשרת המכות. שם מתואר כיצד עלו להקות הארבה על ארץ מצריים בצורה מאסיבית, עד כדי כך שכיסה את הארץ, "וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ, וַיֹּאכַל אֶת-כָּל-עֵשֶׂב הָאָרֶץ וְאֵת כָּל-פְּרִי הָעֵץ... וְלֹא-נוֹתַר כָּל-יֶרֶק בָּעֵץ וּבְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם".[64]

בקללות שבפרשת כי תבוא מוזכר כאחת המכות שיגיעו לארץ בעקבות חטאי עם ישראל.[65] ואכן, בתחילת ספר יואל מוזכרת מכת ארבה שנחתה על ארץ ישראל.[66] בתיאור מכה זו מפורטים שמות שונים של הארבה (גָּזָם, יָּלֶק, חָסִיל), ומתוארים בפרוטרוט נזקיו של הארבה.[67] הנביא ביקש להתפלל על הסרת המכה, ואף דרש לערוך צום ותפילה במקדש.[68] זאת, בדומה לדבריו של שלמה בחנוכת המקדש, המזכיר את הארבה ברשימת האסונות שיתפללו להסרתם דרך המקדש.[69] לאורך הדורות היו פרשנים שראו פרקים אלו בספר יואל, על מכת הארבה כתיאור אלגורי, ובו מכת הארבה שימשה רק כמשל לגויים שתקפו את ישראל.[70] זאת, בדומה לתיאור בספר שופטים, בו הוזכר הארבה פעמיים כאלגוריה לעוצמתו הצבאית של מחנה מדין,[71] כך גם בספר ירמיהו ביחס לחיל מצרים.[72]

בספר נחום, השתמש הנביא בתיאור הארבה בשני אופני שונים: מצד אחד מוזכר הארבה המזיק, כאופן שבו יוכרתו האשורים ("חֶרֶב תֹּאכְלֵךְ כַּיָּלֶק"). בהמשך אותו פסוק, לועג הנביא לאשורים שגם אם יתרבו מבחינה מספרית כארבה ("הִתְכַּבֵּד כַּיֶּלֶק הִתְכַּבְּדִי כָּאַרְבֶּה"), עדיין יושמדו.[73]

האזכורים הרבים בתנ"ך מעידים על היכרות מעמיקה עם תכונותיו של הארבה. כך למשל, בספר משלי נאמר – "מֶלֶךְ אֵין לָאַרְבֶּה וַיֵּצֵא חֹצֵץ כֻּלּוֹ".[74] כלומר, למרות שבלהקות הארבה אין התנהגות אאוסוציאליות (כלומר, ארגון חברתי הכולל חלוקה בין פרטים מתרבים ללא מתרבים – כמו אצל הדבוראים או הנמלים), עדיין היא פועלת כדבוקה אחת.[75] בנבאותו של נחום על נינוה נאמר – "מִנְּזָרַיִךְ כָּאַרְבֶּה וְטַפְסְרַיִךְ כְּגוֹב גֹּבָי, הַחוֹנִים בַּגְּדֵרוֹת בְּיוֹם קָרָה שֶׁמֶשׁ זָרְחָה וְנוֹדַד וְלֹא נוֹדַע מְקוֹמוֹ אַיָּם".[76] התיאור תואם את התלות שבין פעילות הארבה למצב קרני השמש – הוא מתחיל את פעילותו עם הזריחה, כשקרני השמש מעלות את חום גופו ומאפשרות פעילות והתחלת נדידה.[77] בספר יואל מדומה תנועתה של להקת הארבה להליכת חיל הצבא – "כְּמַרְאֵה סוּסִים מַרְאֵהוּ וּכְפָרָשִׁים כֵּן יְרוּצוּן. כְּקוֹל מַרְכָּבוֹת עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים יְרַקֵּדוּן כְּקוֹל לַהַב אֵשׁ אֹכְלָה קָשׁ כְּעַם עָצוּם עֱרוּךְ מִלְחָמָה... כְּגִבּוֹרִים יְרֻצוּן כְּאַנְשֵׁי מִלְחָמָה יַעֲלוּ חוֹמָה... וְאִישׁ אָחִיו לֹא יִדְחָקוּן גֶּבֶר בִּמְסִלָּתוֹ יֵלֵכוּן".[78] תיאור זה הולם מאוד את התקדמות להקות הזחלים, המתקדמים בקפיצות קטנות, כשהם מסודרים במקביל זה לזה.[79]

במשנה נאמר כי מתריעין על הארבה ועל החסיל בכל מקום, כלומר, שאם נראו להקות הארבה במקום אחד, יש להתריע על הגעתם הצפויה גם במקומות מרוחקים מאוד.[80] המשנה מטעימה את דבריה בכך שהארבה נחשב כ"מכה מהלכת". ואכן, הארבה מסוגל לעבור מרחקים עצומים בעת נדידתו. בבריתא נאמר עוד שאפילו נראה רק "כנף אחד" של ארבה וחסיל בארץ ישראל, ואף אם לא הזיק עדיין לתבואה, מתריעין עליהן, וכך נפסק להלכה.[81] אמנם, על הגובאי מתריעין כשנראה "כל שהוא" שמכלה את התבואה. ועל החגב נחלקו - שיש שאמרו שאינו מזיק כל כך, וכך נפסק להלכה.[82] ולמעשה, כתב בשו"ע שאין אנו בקיאים במינים אלו, ולכן מתריעים על כולם.[83]

בירושלמי נאמר כי הרואה את הגובאי (שהוא מין ארבה), מברך "ברוך דיין האמת".[84]