אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

ארנבת

ב"ה

ארנבת (lepus capensis). ארנבון (Oryctolagus cuniculus).

משפחה – ארנביים

כתיבה: אביעד פרנקל

תוכן

מבנה גוף

תזונה

מאפיינים נוספים

תפוצה

מינים ותתי מינים

הארנבת והאדם

הארנבת במקורות ובהלכה

הארנבת והארנבון הם מינים שונים, הנבדלים בפרטים רבים האחד מהשני. עם זאת, בקרב רבים קיים בלבול מתמיד בין שני המינים. שניהם נמנים עם משפחת הארנבים, והם הנציגים היחידים של משפחה זו בארץ. הארנבת היא שוכנת קרקע, ואילו הארנבון הוא שוכן מחילות. ערך זה יתמקד בעיקר בארנבת, מפני שככל הנראה היא זו שמוזכרת במקורות הקדומים.[1]

מבנה גוף

הארנבת ידועה באוזניה הגדולות. עוד פריטים שניתן להבחין בהם בהתבוננות שטחית הם הרגליים האחוריות הארוכות והזנב הקצר. אורך הגוף של הארנבת בין 50 ל-60 ס"מ ומשקלה נע בין קילו וחצי לשלוש וחצי ק"ג. צבע הפרווה משתנה, ומותאם בדרך כלל לאזור הגיאוגרפי בה שוכנת הארנבת ולצבע הקרקע בו.[2]

תזונה

הארנבת, כמו שאר בני משפחת הארנביים, ניזונה בעיקר מעשבים ומצמחי בר, ובשטחים מעובדים, היא ניזונה גם מגידולי ירקות. בניגוד לרוב המינים המעכלים תאית בדרך קבע, הארנבת איננה מעלה גירה. במקום זאת, היא משתמשת במנגנון ייחודי – מורפולוגי והתנהגותי. מבחינה מורפולוגית – המעי העיוור של הארנבת ארוך ורחב, והוא מכיל חידקיים וחד תאיים נוספים שמסייעים בפירוק התאית שבמזון.

בנוסף, הארנבת מיוחדת בכך שהיא בולעת את הגללים שלה לאחר הפרשתם.  כך, מזון שלא עוכל דיו בסיבוב הראשון מתעכל עיכול חוזר, והארנבת סופגת ויטמינים שונים שיוצרו על ידי החיידקים שבגופה.   

לארנבת שתי שיניים חותכות קטנות בכל צד של הלסת העליונה. בעבר נחשבה הארנבת כחלק מסדרת המכרסמים. כיום מקובל להבדיל בין בני סדרת הארנבאיים למכרסמים, על פי המצאותם של שיניים אלו. בנוסף, נבדלות הארנבות מהמכרסמים בכך שלהן 5 אצבעות ברגל הקדמית ו-4 באחורית, בעוד אצל המכרסמים המצב הפוך.[3] הלסתות של הארנבת נעות לצדדים בזמן הלעיסה, אך גם בזמן מנוחה מצוי שהלסתות ינועו.[4]

השפתיים של הארנבת סדוקות.[5]

מאפיינים נוספים

כאמור, האזניים של הארנבת ארוכות – אורכן כאורך הראש עצמו, והן מסייעות באיבוד חום גוף. משום כך, ככל שהאוכלוסיה דרומית יותר האוזן ארוכה יותר. הזנב הקצר של הארנבת משמש לתקשורת בין הפרטים השונים. בשעת הרעיה הוא מוטה כלפי מטה, אך בזמן ריצה הוא זקוף ובולט בשטח. גם תנועת האזניים משמשת ככל הנראה לתקשורת. בזמן מנוחה רובצת הארנבת על הקרקע. כאשר מתרחש דבר מה המעורר את סקרנותה היא עוברת לכריעה על הרגליים האחוריות, בעוד רגליה הקדמיות שמוטות.

הארנבת היא פעילת לילה. במשך היום היא מוצאת מקום מסתור לשהות בו, על מנת להמנע מטורפים ומהחום. היא איננה חיה חברתית (בניגוד לארנבון, שחי בקבוצה גדולה המכונה 'ארנביה'), אך ניתן למצוא זכר ונקבה החיים בסמיכות.

הארנבת יכולה לרוץ במהירות גדולה – לעיתים עד 70 קמ"ש! היא משתמשת ביכולת זו, כמו גם ביכולת הניתור שלה, להתחמק מטורפים.[6]

אין לארנבת עונת ייחום מוגדרת, אך שיאה של הרבייה מתרחש בסוף החורף ובאביב. משך ההריון של הארנבת הוא כ-42 יום, ולכל נקבה בין 2 ל4 המלטות בשנה. שגר ממוציא מכיל בין 2 ל3 וולדות. אחרי הלידה הגורים יונקים במשך חודש, ואז מתחילים להעשות עצמאיים. ההנקה מתבצעת בשעה שהגור שוכב על גבו.[7]

תפוצה

תפוצתה של הארנבת כוללת את רובה של אירופה, אסיה ואפריקה; היא מין בר בכל חלקי הארץ, אך היא נפוצה במישורים יותר מבהרים. בשנות השישים חל ריבוי גדול של אוכלוסיית הארנבים בשרון ובעמקים בעקבות הרעלות של הטורפים המקומיים שלהם. גם בכך היא נבדלת מן הארנבון, שמוצאו בחצי האי האיברי, והופץ בכל העולם רק בימי הביניים על ידי הרומאים.

מינים ותתי מינים

רוב החוקרים מסכימים כי הארנבת הנזכרת במקורות היאנה הארנבת במינוחה המודרני. בארץ נפוצים 2 או שלוש מינים או תתי מינים: ארנבת השדה (lepus capensis) ארנבת סורית (lepus syricacus) וארנבת ארץ ישראלית (lepus europeus syricacus). האחרונה היא הגדולה שבארנבות המצויות בארץ, ועל מציאותה באזור, כמו גם על היותה נאכלת, קיימות עדויות קדומות.[8] חלק מהחוקרים סבורים שבתקופת המשנה והתלמוד הגיעו לארץ גם הארנבון (Oryctolagus cuniculus), ששימש כחית שעשוע, וגם אותו היו נוהגים הנוצרים והמוסלמים לאכול.[9] אמנם, חוקרים רבים סבורים שמין זה הגיע לארץ רק במאה ה-20.[10]

הארנבת והאדם

בעת העתיקה – יוחסו תכונות רפאויות שונות לבשר הארנבת, ועל כן היה מצוי שיצודו אותה לצורך אכילה. שימוש נוסף לשערות הארנבת הוא כמקור לסיבי אריגה. גם כיום ישנם מקומות בארץ שנוהגים לצוד ארנבות.[11] כיום מצוי בעיקר השימוש בבשר ארנבונים,  והשימוש בפרוותם.[12] השטריימל, הכובע החסידי, של חלק מחצרות החסידים, עשוי מפרוות ארנבות.[13]

הארנבת במקורות ובהלכה

הארנבת נזכרה בתורה פעמיים, לצד השפן, כחיה טמאה שאסורה באכילה..[14] איסורה, על פי הפסוקים, נובע מכך שאמנם היא מעלה גירה, אך אינה מפריסה פרסה. על מנת שחיה תהיה טהורה היא צריכה שיופיעו בה שני סימני טהרה אלו, ואין די באחד מהם.[15]

בתרגום השבעים מופיעה הארנבת בשם אחר – צעירת הרגליים. חז"ל נעצו את סיבת ההחלפה בכך שאשתו או אימו של תלמי המלך נקראו בשם ארנבת, והמתרגמים חששו שהכנסת שמה תתפרש כלעג על המלכות.[16] השם צעירת הרגליים מתאים לארנבת, משום שהתבוננות שטחית בה מגלה כי רגליה הקדמיות קצרות באופן ניכר מאלו האחוריות.[17] בעל תורה תמימה הציע לתרגם את את המונח היווני שמופיע בתרגום השבעים כ"שעירת הרגליים", ולדבריו הדבר מתאים לתיאורי הקדמונים שהארנבת מגדלת שער ארוך ברגליה.[18]

הארנבת נזכרה במקרא בלשון נקבה בלבד.[19] הפרשנים הציעו דרכים אחדות להסביר הטיה חריגה זו: חלק מהפרשנים חשבו שאין במין זה זכרים.[20] היו שחשבו שהזכר הופך לנקיבה ולהיפך, [21] או שמדובר במין דו-מיני, הכולל גם אברים זכריים וגם נקביים (אנדרוגניוס).[22] אפשרות נוספת היא שהשם ארנבת הוא בלשון זכר, וכולל גם את הזכרים וגם את הנקבות.[23] האברבנאל מראה שישנם עוד מינים של בעלי חיים שנקראים בשמות נקביים, כמו החסידה והאנפה.[24]

כל התרגומים והפרשנים זיהו את הארנבת המקראית עם הארנבת שלנו.[25] לאורך הדורות התעוררה בעיה מסביב לשאלת הזיהוי של הארנבת, בעיקר מסביב לנושא של העלאת הגירה. בתורה לא התפרש מה כוללת העלאה זו, אך הפרשנים הבינו שמדובר במנגנון של העלאת המזון והקאתו לחלל הפה מן המעיים, לצורך לעיסה ועיכול חוזרים.[26] לכל הבהמות שמוזכרות בתורה כמעלות גירה, למעט הארנב והשפן, ארבע קיבות.[27] קיבות אלו משמשות לעיבוד הדרגתי של המזון, שעולה לחלל הפה במהלך המעבר בניהן. כאמור, לארנבת אין מערכת מורכבת כזו של קיבות.

לפתרון בעיה זו הוצעו שתי אפשרויות עיקריות: האחת מתייחסת לסממנים חיצוניים שמופיעים אצל הארנבת, ובעיקר על תנועת הלסתות בזמן האכילה. בדומה למעלי הגירה, הארנבת מניעה את הלסת התחתונה לצדדים (ולא למעלה ולמטה כמו הטורפים או קדימה ואחורה כמכרסמים).[28] האוחזים בשיטה זו מסבירים כי מדובר ב"סימן טהרה מדומה".[29] הנוסע הנרי בייקר טריסטראם, שנחשב לאבי הזואולוגיה בארץ ישראל, הסביר שיש לראות בכך דוגמה לכך שהתורה דברה בלשון בני אדם.[30] הרד"צ הופמן הסביר שהתורה מנתה את הארנבת מבין החיות האסורות, משום שתנועת הלסתות יכולה לגרום לאדם לחשוב שמדובר במעלת גירה, על אף שאין הדבר כן.[31]

אפשרות נוספת להתמודדות עם סוגיית העלאת הגירה הוצעה על ידי מספר חוקרים. לדעתם, הארנבת משתמשת במנגנונים מורכבים לעיכול התאית, ועל כן ניתן להחשיבה כמעלת גירה. כך למשל, יש שראו בבליעת הגללים של הארנבת לצורך עיכול חוזר פעולה של העלאת גירה.[32] נוסף לכך, היו שהצביעו על המעי העיוור של האנבת, שכאמור, הוא גדול וארוך במיוחד (בייחוד בהשוואה לשאר המעי). מעי זה מכיל חיידקים רבים המסייעים בפעולת העיכול, ואולי אפשר לראותו כמקביל של הקיבות הנוספות אצל מעלי הגירה.[33] בנוסף לאלה, היו שטענו שלמרות העדר הקיבות המיוחדות, הרי שהארנבת כן מעלה גירה, גם במובן הקלאסי של המונח. לדבריהם – מבנה הלסתות והשפה, כמו גם מאפיינים מורפולוגיים נוספים, גורמים לכך שהארנבת נוטה להקאות חוזרות המאפשרות למזון לחזור ללעיסה חוזרת, בדומה למנגנון הקיים בשאר מעלי הגירה.[34]

סוגייה נוספת, הקשורה לשאלת כשרות הארנבת, קשורה לשיניים החותכות שנמצאות בשני צידי הלסת העליונה. הגמרא קובעת כי כל בהמה שמעלה גירה, אין לה שיניים למעלה. הדבר נתקל בקושי מכך שאצל הארנבת (וכן השפן), שהוגדרה כמעלת גירה, קיימות שיניים למעלה. משום כך, הופכת הגמרא את קביעתה ומגדירה כי כל בהמה שאין לה שיניים למעלה, מוכרח שתעלה גירה (אך לא להיפך).[35]

במשנה נזכרה הארנבת ביחס להכשרת בעלי חיים לקבלת לטומאה. לפי תנא קמא, נבלת בהמה טמאה צריכה מחשבה כדי שתוכל לקבל טומאה. זאת, מכיוון שעל פי רוב איננה עומדת לאכילה. רבי שמעון מוסיף כי נבלת הארנבת (יחד עם השפן, הגמל והחזיר), מקבלת טומאה גם ללא מחשבה מיוחדת אם נמצאו בשווקי העיר. [36] והסביר הרמב"ם שטעמו של רבי שמעון הוא שמינים אלו מצויים לאכילה.[37] בגמרא נתנו טעם אחר לדבר – שכל אלו הם בעלי חיים עם סימן טהרה אחד.[38]

באיסור הכלאים נאמר שאין איסור כלאים אלא בצמר של רחלים או אילים המעורב עם פשתן[39]. התוספתא הזכירה, אגב עיסוקה באיסור זה, את צמר הארנבת: "אבל העושה חלוק של צמר הגמלים כולו, וכולו צמר הארנבים, וארג בו חוט אחד של צמר בצד זה וחוט אחר של פשתן,  אסור".[40]  נראה כי כוונת התוספתא לשימוש בפרוות הארנבות, המתקרא בלשונה "צמר", אך אינו אסור בכלאיים. באופן דומה, אין בגד שעשוי מפרוות ארנבות חייב בציצית.[41]

גם בהלכות שבת נזכרה פרוות הארנבים, לעניין שיעור ההוצאה שמתחייבים עליו, שהוא שיעור של סיט כפול: "המוציא ... ומצמר ארנבים ... מלא הסיט כפול, הרי זה חייב".[42]

יש מי שכתב שארנבת חולה הנמצאת בצד הדרך, אין לקחתה בשבת. וגם אם אין היא יכולה לזוז בכוחות עצמה, הדבר נחשב כצידה.[43]

על הפסוק "וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם", מביא המדרש דעה בשם רבי שמואל בר נחמן, שהכין הקב"ה לאדם ולחווה כותנות מפרווה של גמלים ושל ארנבים.[44]