אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

בקר

בקר

בקר הבית  (Bos Taurus)

משפחה – פריים

כתיבה: אביעד פרנקל

הבקר הוא יונק ששייך למשפחת הפריים השייכת לסדרת מכפילי הפרסה, ועליה נמנים עשרה תתי משפחות, בניהם מוכרים ביותר הכבשים והעזים, וגם הצבאים והראמים. נקבת בקר הבית נקראת פרה, ואילו הזכר נקרא פר, שור או אלוף.

ביות ושימוש בידי האדם

מוצאו של בקר הבית הוא משור הבר האירופי (Bos primigenius), שנכחד בשנת 1627, וממינים הקרובים לו.[1] שור הבר הינו חיית ערבות לחות למחצה, הניזון מהצומח שבהם.[2] ייתכן והוא המין הנקרא במקורות "ראם".[3] מחקרים שונים מצאו ששור הבר בוית באופן בלתי תלוי במזרח הקרוב ובתת היבשת ההודית. הביות הכפול הוליד שתי קבוצות עיקריות של בקר מבוית – בקר הבית (Bos taurus) וזבו (Bos taurus indicus) – תת מין המאופיין בדבשת על גבו, הנפוץ בעיקר בהודו ובאפריקה.[4] מועד ראשית הביות של הבקר לא ידוע, אם כי החוקרים מסכימים שהמדובר בתהליך ביות ממושך, שהוביל להתפלגות לזנים שונים.

נראה כי ראשית ביותו של הבקר נקשר לפולחן: קרבנות של בקר וחָלָב היו מצויים כבר בתחילת הציוויליזציה בארם נהריים ובמצריים; משלא הספיקו בעלי החיים שניצודו, החלו לגדלם ולהרבותם בשביה לצורך זה. הֶחָלָב והבשר של הבקר שימשו תחילה אך ורק להקרבה לאלים. רק בהמשך השימוש בהם הותר למלך, ואחר כך לכל העם.[5] ייתכן אמנם כי תכליתו הראשונית של הביות היתה קשורה לאו דווקא בחלב, אלא דווקא בהתפתחות תרבות המחרשה בארם נהריים. ראשיתו של הביות היתה ככל הנראה עם ייסוד יישובי-קבע, או לפחות יישובי קבע עונתיים. בודנהיימר טוען, על סמך ממצאים ארכאו-זאולוגיים כי לא מופרך יהיה להקדים את תאריך הביות לשנת 6,500 לפנה"ס, או אף לזמן קדום יותר.[6]

תועלתו של הבקר לאדם רבה: חלב בקר ותוצריו, לצד הבשר והשומן, חשובים לתזונת האדם, עורו משמש להכנת נעליים ולצרכים אחרים, זבלו משמש לטיוב האדמה וכחומר בעירה. נוסף לכך, הבקר שימש בעבר לחרישה וכבהמת משא, ועד היום משמש כך במקומות רבים.[7] בדרך כלל נוהגים לסרס שוורים המשמשים לחרישה או לעבודה בשדה.[8] משערות זנבו של הבקר נהגו להכין מברשות לניקוי, כמו גם מברשות צבע.[9] בשר הבקר ותוצרי החלב שלו שימשו, ומשמשים עד היום, למגוון מטרות רפואיות.[10] כבר מתקופות קדומות השתמשו בשוורים לצורך שעשועי זירה. מלחמות שוורים ידועים כבר מהתרבות המסופוטמית, והתפשטו מאוד בתקופה הרומאית.[11]

תזונה

הבקר הוא אוכל עשב. בעזרת חוש ריחו המפותח, עליו מעידים לחות אפו הגדולה והלחות המרובה שבין הנחיריים לשפה העליונה, הוא מסגל לברור את העשבים הראויים למאכל. כדי לקטוף את כמות המזון העצומה לה הוא נזקק (כ-60 ק"ג ליום), הוא מתהלך בראש מורד במשך רוב שעות היום. לשם כך הוא מצוייד במערכת גידים חזקים שמקשרים בין הראש וחוליות הצוואר, כמו גם ברגלים חזקות וצוואר ארוך ושרירי. השיניים בנויות גם הן בצורה מיטבית לקטיפת עשב ולעיסתו. העשב הנמוך נלכד באמצעות השיניים, ואילו העשב הגבוה נתפס בעזרת הלשון הארוכה והמחוספסת, וממנה עובר ללעיסה בשיניים הטוחנות.

הבקר מעלה גירה, וקיבתו עשויה ארבעה מדורים שונים: הכרס, בית הכוסות, ההמסס וקיבת המיצים. הוא אינו לועס את העשב זמן רב, אלא בולעו כשהוא עדיין לא מעובד כל צרכו. העשב מתחיל להתפרק על ידי מיקרואוגניזמים שונים בכרס, שהיא המדור הגדול ביותר בקיבה. לאחר שהותסס בכרס, עובר המזון בגושים לבית הכוסות. משם הוא עולה חזרה דרך הוושט לחלל הפה, שם הוא נרטב מחדש ברוק הפה ונלעס לכדי דיסה דלילה. בשלב זה יורד המזון דרך תעלה מיוחדת להמסס, שם נסחט המזון. במדור הרביעי, קיבת המיצים, נעכל המזון באופן סופי על ידי מיצי עיכול, ומשם הוא עובר למעיים.[12] העלאת הגירה מתבצעת בזמן הרביצה; כך, חוסך הבקר אנרגיה רבה שהיתה מתבזבזת על תזונה שתוך כדי תנועה (בדומה לסוס למשל).[13]

מאפיינים נוספים

בכל רגל של הבקר שתי אצבעות החובשות פרסות נפרדות. אלו, מקנות משען יציב בזמן שהבקר דורך על קרקע בוצית או לחה. האצבעות השניה והחמישית התנוונו ונשארו מהן רק שרידים זעירים, ואילו הראשונה נעלמה לגמרי.[14]

לזן הבר של הבקר קרניים מפותחות, המשמשות להגנה מפני טורפים. בחלק מחלק מהזנים המבויתים הקרניים התנוונו, ולחלקם נותרו קרניים קטנות. הקרניים של בקר הבית, בדומה לשאר בני משפחת הפריים, עשויות משתי שכבות: שכבת עצם פנימית, שהיא למעשה המשכה של עצם המצח, ושכבה חיצונית העשויה מקרטין. הקרטין מופרש מתאים ייחודיים המסודרים על עור הגולגולת, בדומה לתאים המפרישים את הציפורניים בקצה האצבע.[15] עוד מאופיין הבקר בזנב ארוך שמסתיים בציצת שערות ארוכות, המשמש לסילוק זבובים וחקרים טורדניים.[16]

הבקר במקורות ובהלכה

הבקר נזכר בתנ"ך 227 פעמים, בשם פר (או פרה ועגל) ושור בהקשרים שונים. בשם הכללי – בקר, המכוון אולי גם כשם כללי לבהמה דקה, הוא נזכר עוד 180 פעמים.[17] רבים מהאזכורים המקראיים קשורים לעבודת הקרבנות; הבקר משמש כבהמת קרבן מרכזית ושכיחה.[18] נזכר כבהמת בית בעלת תועלת רבה, המשמשת בין השאר לעבודות השדה ולמשא ולמאכל.[19] עם זאת, נזכר הבקר גם כבהמה מסוכנת לאדם ולבהמה, ודיני הנזיקין בתורה משופעים במקרי נזק של שוורים.[20] עגל הזהב הוא דמות של עבודה זרה שיצרו ישראל מיד לאחר מעמד הר סיני,[21] ובספרי הנביאים מובאים כמה התייחסויות לפולחן עגלים בממלכת יהודה.[22] דבר זה מתאים לידוע לנו על פולחני העגלים בעמים שבאזור.[23]

פרשייה שלמה בתורה התייחדה לדיניה של 'פרה אדומה', שבעזרת אפרה מטהרים אדם הטמא בטומאת מת.[24] על פרה זו נאמר שהיא צריכה להיות 'תמימה'[25], והסבירו במדרש שהכוונה היא ל"תמימה לאדמימות",[26] כלומר "שכולה אדומה".[27] נראה כי אין הכוונה לצבע האדום הבוהק המורגל בשפתנו, שכמותו אין פרות כלל, אלא לפרה בצבע 'חום אדמדם'.[28] ד"ר משה רענן הציע שהטעם לכך שהציווי הוא דווקא בפרה ולא בפר, נעוץ בעובדה שבגזעים העתיקים היה זה צבעם של נקבות הבקר.[29] להלכה נפסק, על פי דברי המשנה, שאם יש בפרה שתי שערות שחורות או לבנות בתא שטח מוגדר, הפרה פסולה.[30]

בהלכה הוגדרו שלוש אבות נזיקים השייכים בשור: הקרן, השן והרגל.[31] לגבי נזקי השן והרגל – הרי שהשור מועד אליהם מתחלתו.[32] אמנם, בנזקי קרן נחשב השור מועד רק אם הזיק מספר פעמים בהתראת הבעלים.[33] קיימת בהלכה חלוקה עקרונית בין שור תם לשור מועד. המקור הראשוני לחלוקה נובע מהפסוקים העוסקים בנזקי השור.[34] הדין הבסיסי שנגזר מחלוקה זו הוא שבעוד בעלים של שור תם שהרג את שור רעהו משלם רק חצי מהנזק, בעליו של שור מועד משלם נזק שלם.[35] פרטי הלכות רבים תלויים בנזקי השור המועד ובתשלומים הנלווים לו. הלכות נוספות הנגזרות מחלוקה זו: מי שהיה באמצע התפילה ובא כנגדו שור מועד, פוסק מתפילתו אפילו אם היה השור מרוחק ממנו. אם היה השור תם, פוסק רק אם היה השור בקרבה של 50 אמה ממנו.[36] אמנם, במקומות בהם השור אינו מועד להזיק, או שהיה השור מסורס, אין להפסיק בתפילה גם אם התקרב השור למתפלל.[37] מי שניצל מדריסת שור או מנגיחותיו צריך לברך הגומל.[38] המוכר שור לחבירו ונמצא ששור זה נגחן, אינו בגדר מקח טעות, שיכול המוכר לטעון שמכרו לצורך שחיטה. אמנם, אם היה הקונה רגיל לקנות שוורים לצורך חרישה והמוכר מכירו, הרי זה מקח טעות.[39]

הלכה למשה מסיני שפרשיות התפילין נכרכות בשיער לפני הכנסתם לבית התפילין.[40] הפוסקים כתבו שנהגו לקשרם עם שיער זנבו העגל.[41] אם לא מצא שיער של עגל, ניתן להשתמש בשיער של שור או פרה.[42] בטעם הדבר נאמר שהדבר יזכיר ללובש התפילין את חטא העגל, ובכך לא יחטא,[43] או שבכך יתכפר על עוון העגל.[44] באותו אופן אמרו בפוסקים שטוב שיתפור את התיתורא בגידי שור,[45] ובאליה רבה כתב שמטעם זה יש להדר לעשות את כל התפילין, ואף את הרצועות, מעור של עגל.[46]

בדיני ערב יום כיפור נאמר שמלקים דווקא ברצועות של עגל, כדי לעורר אדם לדברי הפסוק "ידע שור קונהו" (ישעיה א, ג).[47]

מצוות כיסוי הדם שייכת רק במיני חיה או עוף ולא בבהמה. אמנם, הסתפקו הפוסקים לגבי דינו של בופלו. יש שסברו שהוא "שור הבר" המוזכר במקורות, ובמשנה נחלקו האם הוא מין בהמה או מין חיה.[48]  וכתב הרמ"א שנהגו לכסות דמו בלא ברכה.[49]

בדיני כלאיים נאמר שהבקר ושור הבר נחשבים כמין אחד, ואינם כלאיים זה בזה.[50]

בדיני נזקי שכנים נפסק שמי שיש לו חנות מתחת לאוצר תבואה של חברו, אסור לעשות בה רפת בקר. ואפילו אם היה הדבר במקום קריר, שאין החום מזיק לפירות, חוששים שמא הריח יזיק ליין של בעל האוצר.[51]

המוכר את הצמד לא מכר את הבקר וכן להיפך, אך אם היו קשורים יחד, הרי הם מכורים.[52] המוכר את העגלה מכר איתה גם את הבקר המוביל אותה, אך המוכר את הבקר לא מכר את העגלה (ויש חולקים בדבר).[53]

המוכר לחבירו שור חסר שיניים, ומת השור מרעב אצל הקונה בלי שידע זה שאין לו שיניים, מחזיר לו המוכר את כספו.[54]