אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

ברדלס

ב"ה

ברדלס

ברדלס אסייאתי – Acinonyx jubatus venaticus

משפחת החתוליים

כתיבה: אביעד פרנקל

תוכן עניינים

מבנה גוף

מאפיינים נוספים

תפוצת הברדלס

הברדלס והאדם

זיהוי הברדלס

הברדלס במקורות ההלכה

הברדלס, הנקרא גם צ'יטה, הוא טורף ששייך למשפחת החתוליים. הוא דומה לנמר (panthera pardus), אך נחשב לסוג בפני עצמו. השם הרומאי של הברדלס הוא Pardalis, כלומר – נמר (Pard) אחר (allia). ההבדל הבולט שבין הברדלס לנמר הוא בצורת הכתמים שעל גופו – לברדלס כתמים עגולים מלאים, בעוד אצל הנמר הכתמים טבעתיים. כבר הקדמונים הבחינו בהבדלי התכונות שבין הברדלס לנמר – הברדלס הוא סמל למהירות וקלות ואילו הנמר הוא נחשב כאחד מהעזים שבחיות בשל כוחו הרב.[1]

מבנה גוף

אורך גופו של הברדלס הוא כ-130 ס"מ, ואורך הזנב כ-70 ס"מ. גובה הכתפיים מגיע ל-80 ס"מ. לברדלס רגליים ארוכות וראש קטן באופן יחסי. משקלו הממוצע – 50 ק"ג.

הגוף מותאם לריצה – הרגליים ארוכות, החזה בולט והבטן מקווצת.

צבע הפרווה צהבהב, והיא ומעוטרת בכתמים שחורים קטנים. כאמור, בניגוד לכתמי הנמר, הכתמים אצל הברדלס מלאים. הבטן בהירה בהשוואה לשאר הגוף. שערות הפרווה קשות יחסית לשאר בני משפחת החתוליים.  על הפנים נמשך פס שחור – מזווית העין ועד זווית הפה. אצל הגורים ניתן להבחין ברעמה לאורך העורף.[2]

מאפיינים נוספים

הברדלס ניזון מציד של בעלי חיים בעלי פרסות קטנים כמו אנטילופות, צבאיים ועיזים, אך מסוגל לצוד גם טרף גדול כמו פרא או זברה. הוא ניזון גם ממכרסמים, ארנבות ועופות קרקע.[3] צורת הצידה של הברדלס ייחודית. שלא כמו שאר בני משפחת החתולים האורבים לטרפם במסתור, הברדלס רודף אחרי טרפו במרוצה: הוא מתצפת מנקודה גבוהה בשטח עד להופעת הטרף ואז מתגנב בזחילה לקראתו. כשהוא מגיע למרחק של כ-100 מטר מטרפו הוא מתחיל בריצה שיכולה להגיע למהירות של 80 קמ"ש ואף יותר מכך, לטווח של כמה מאות מטרים. על אף יכולת הריצה המרשימה של הברדלס, הוא לא יודע לטפס. כשמדובר בציד של חיה גדולה הוא מתבצע לעיתים בקבוצה.

הברדלסים אינם חיים בלהקות. הם יכולים לחיות כבודדים, בזוגות, או בקבוצות קטנות המונות עד ארבעה פרטים. בתוך הקבוצה קיימת תקשורת הדוקה בין הפרטים.

הברדלס הוא פעיל יום (בניגוד לשאר בני משפחת החתוליים הפעילים בעיקר בלילה). עם זאת, בשעות החמות של היום הוא פחות פעיל.

תפוצת הברדלס

הברדלס היה נפוץ באזורים נרחבים בעולם: ברוב אזורי אפריקה ומהודו ועד מדבריות המזרח התיכון באסיה. כיום הצטמצמה אוכלוסיית הברדלס באופן דרמטי. מתת המין האסייתי נותרו עשרות בודדות של פרטים, המרוכזים בשמורות טבע במזרח איראן.[4]

בארץ ישראל היה נפוץ הברדלס במישורים הפתוחים, בערבות ובמדבריות. קיימות עדויות לכך שבמאה הקודמת  עוד הסתובבו ברדלסים בגליל ובאזור התבור. הפרטים האחרונים של הברדלסים בגבולות הארץ נצפו בשנת 1959.[5]

הברדלס והאדם

הברדלס איננו מסוכן לאדם. אחת הסיבות המרכזיות להצטמצמות אוכלוסית הברדלס בעולם היא ציד ישיר, לשם שימוש בפרווה היקרה. נוסף לכך, נאספו הגורים של הברדלס כדי לאלפם לציד צבאים בשירות האדם. גם הצטמצמות אוכלוסיית הצבאים, המשמשים מזון עיקרי לברדלס, תרמה לדחיקתו.

השימוש בברדלס כחיה מאולפת מתועד כבר מזמנים עתיקים. כבר השומרים (3,000 לפני הספירה) השתמשו בו לצורך ציד, ורך עשו גם הפרעונים. במאות ה-11 וה-12 השתמשו בברדלס כחיה מאולפת גם באזור סוריה ובישראל.[6]

זיהוי הברדלס

הברדלס אינו נזכר במפורש בתנ"ך. ככל הנראה בתקופה המקראית עדיין לא הבדילו בין הנמר לברדלס, הדומים זה לזה. הנמר מוזכר שש פעמים במקרא, כשחלק מהתרגומים זיהו דווקא עם הברדלס. החוקרים ברובם מסכימים שהשם 'נמר' במקרא מתייחס למינים שונים מהסוג נמר, כשהברדלס הוא אחד מהם.[7] עם זאת, חלק מהחוקרים סבורים כי האזכור בספר חבקוק – "וקלו מנמרים סוסיו",[8] מתייחס דווקא לברדלס. זאת, מפני שהנמר, בניגוד לברדלס, איננו קל רק ואיננו רץ אחרי טרפו.[9]

הברדלס נזכר במשנה שלוש פעמים, כחלק מרשימה של חיות מזיקות (לצד הארי, הדוב, הנמר והנחש).[10] בתוספתא נזכר הבדרלס עוד פעמיים, בהקשרים שונים מאלו שבמשנה.[11] האופי של האזכורים השונים במקורות התנאיים והאמוראיים יוצר קושי בזיהוי אחיד של הברדלס – בחלק מהמקורות הוא מופיע כבעל חיים טורף ואקטיבי, המסוגל להזיק גם לאדם. לעומת זאת, במקומות אחרים הוא מופיע בצמידות לחולדה, כבעל חיים קטן המצוי במקומות יישוב, וניזון מפגרים.[12] מהמקורות הנמנים על הסוג הראשון אפשר להסיק שאכן מדובר בחיה הקרויה בפינו ברדלס, אך המקורות מהסוג השני יוצרים בעיה עם זיהוי זה. [13] התלמוד הבבלי, ביחס לאחד מאזכורי המשנה, מזהה את הברדלס עם "צבוע". גם זיהוי זה יוצר בעיות שונות – ראשית, לא ברור לאיזו חיה קוראת הגמרא 'צבוע' (וראו ערך צבוע). אם נניח שמדובר בצבוע שלנו, ישנם מספר בעיות עם הזיהוי, העיקרית שבהם היא שהצבוע איננו נחשב כחיה תוקפנית לאדם.[14] בנוסף לכך, התלמוד הירושלמי מוסיף לרשימת בעלי החיים במשנה שבבא קמא גם את הצבוע, מה שמקשה על הזיהוי בינו לבין הברדלס, שכבר נזכר בה.[15] יצויין כי גם אצל הגאונים מצינו זיהוי של הברדלס עם הצבוע, המזוהה גם בשמו הערבי,[16] וכך מופיע גם אצל הרמב"ם.[17]

הראשונים הציעו מספר אפשרויות להתמודדות עם בעיית הזיהוי. רש"י במספר מקומות הציע לזהות את הברדלס עם צבוע, או עם "פוטיא"ש", שהוא ככל הנראה הבואש האירופי (Mustela putorius).[18] בעלי התוספות היו הראשונים להציע שהמקורות מדברים על מינים שונים של בעלי חיים, שנקראו באותו השם: לאחר שהציעו שהברדלס שבמשניות הוא בכלל סוג של נחש (בעקבות זיהוי אפשרי בגמרא)[19], הם מוכרחים לומר בעקבות מקורות אחרים " ומיהו יש עדיין ברדלס אחר". לדעתם חלק מהמקורות מדברים על מין נחש וחלקם על מין קטן אחר – "כעין חולדה".[20]

גם בין החוקרים אין תמימות דעים לגבי זהותו של הברדלס. חנוך קאהוט, מחבר הערוך השלם, הזכיר שלוש מינים שונים בהתאם למקורות השונים – הברדלס שלנו, הבואש והצבוע המנוקד. לדעתו השם המשותף מצביע על תכונה משותפת – אצל שלושתם הפרווה מנומרת.[21] מנחם דור מזהה עם הברדלס שלנו. לגבי ההצמדה לחולדה הוא כותב רק שניתן להניח שהברדלסים היו שכיחים באותה תקופה, בדומה לחולדה.[22] אברהם אופיר שמש הציע שההבדלים בין המקורות משקפים הבדלים בהיכרות עם בעלי החיים – בעוד המקורות הארץ ישראליים הכירו את שמו של הברדלס מן היוונית, ולכן לא היו להם ספקות לגבי זיהויו. בבבל לא הכירו את המונח היווני, ולכן הביאו זיהוים שונים, ביניהם הצבוע. לגבי המקורות בהם מתואר הברדלס כטורף קטן, הוא טוען כי למעשה מדובר במקרה של שיבוש השם וכי במקורות הקדומים הופיעה במקום הברדלס המילה מנדריס, המכוונת לנמיה או לדלק. כיוון שהשם מנדריס לא היה מוכר, במשך הדורות תיקנו לברדלס, על אף שאין קשר בין שני המינים.[23] לדעת משה רענן אפשר לצמצם את הזיהוי לשני מינים – הברדלס והצבוע. לדעתו, אפשר להשמיט את הזיהוי עם הנמיה – המקור המתייחס שמשווה בין הברדלס לחולדה יכול להצביע גם על הצבוע, המצוי באופן קבוע בקרבת האדם.[24]

הברדלס במקורות ההלכה

הברדלס נחשב כבעל חיים המועד להזיק מטבע ברייתו. לכן, אם הזיק או המית חייב בעליו לשלם נזק שלם (ולא רק חצי נזק כדין שור תם), כבר מהנזק הראשון שיצר. לדעת תנא קמא במשנה, הברדלס מועד בכל מצב, ואילו לדעת רבי אליעזר, אם היה הברדלס מתורבת ("בן תרבות") הוא איננו נחשב כמועד להזיק.[25] הפוסקים פסקו כתנא קמא.[26]

בהלכות שומרים נאמר כי תקיפה של ברדלס נחשבת כמצב של אונס לגבי השומר. לפיכך, שומר שהצאן עליו שמר נפגע מפגיעתו של הברדלס, פטור. אמנם, אם הוליך השומר את הצאן למקום בו מצוי הברדלס ("מקום גדודי חיה ולסטים"), תקיפתו איננה נחשבת כמצב של אונס.[27]

בהלכות סנהדרין נאמר כי דיני נפשות נערכים בבית דין המונה עשרים ושלושה דיינים לפחות. לעניין זה הושוו דיני נפשות של בהמה לדיני נפשות של אדם.[28] בין השאר, נזכרו בדין זה החיות המועדות, וביניהם הברדלס. לדעת תנא קמא ורבי עקיבא, אם המיתו אדם, הם נהרגים על פי בית דין של עשרים ושלושה. לעומתם טוען רבי אליעזר טוען כי במצב כזה כל הקודם להרוג את הברדלס זכה.[29] הפוסקים פסקו כרבי עקיבא.[30]

הברדלס נחשב (בחלק מהמקורות) לחיה אוכלת נבלות.[31] בתוספתא נחלקו חכמים לגבי מקומות בהם נוהגים להטמין נפלי אדם. לדעת תנא קמא, יש במקומות אלו חשש של טומאת אוהל. לעומת זאת, רבי יהודה סבור שאין לחשוש לטומאה "מפני שחולדה וברדלס גוררין אותו מיד".[32] כלומר, אנו מניחים שגם אם הטמינו במקום מסויים נפל, הרי שהברדלס (או החולדה) הוציאו אותו משם, ולכן אין במקום דין של טומאת מת. בתלמוד הסבירו שגם לדעת רבי יהודה, אנו סומכים על הברדלס והחולדה רק במקום שמלכתחילה היה רק ספק טומאה, שאם לא כן מחילים את הכלל ההלכתי "ספק וודאי, אין ספק מוציא מידי וודאי". זאת משום שלמרות שישנה הסתברות כי החולדה והברדלס פינו את הנפל, הרי שאין לנו וודאות בכך.[33]

בתלמוד הבבלי נאמר בשם רבי שמעון בן אלעזר כי המציל רכוש אבוד מפיו של הברדלס, יכול לטעון לבעלות על הרכוש.[34] לדעת הרמב"ם, הלכה זו נאמרה רק אם ידוע שהבעלים המקוריים של הרכוש התייאשו ממנו. אך אם לאו, צריך בכל מקרה להחזיר את הרכוש לבעליו.[35]

החיה בהגדרתה בהלכה היא בעל חי ההולך על ארבע, גדל בטבעו שלא במקום יישוב, ואינה ברשות האדם – כלומר, אינה מבויתת.^[36] מן המקורות נראה שהברדלס נחשב כחיה, אף על פי שבמקומות רבים היו אנשים שהחזיקו ברדלסים מאולפים.[37]