אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

גמל

גמל

גמל חד-דבשתי (Camelus dromedarius) 

גמל דו-דבשתי (Camelus bactrianus) 

משפחה – גמליים

כתיבה: אביעד פרנקל

תוכן

ביות ושימוש בידי האדם

מבנה גוף

תזונה ועיכול

מאפיינים נוספים

הגמל במקורות ובהלכה

הגמל הוא יונק מעלה גירה ששייך למשפחת הגמליים, עליה נמנים גם מיני הלמה, האלפקה ועוד.

ביות ושימוש בידי האדם

שאלת ביותו של הגמל העסיקה חוקרים במשך זמן רב, ודומה שעד היום לא הגיעה לכדי פתרון ממצה. כיום מצויים גמלי בר כפולי דבשת באזור מדבר גובאי, אך ייתכן כי אינם אלא פליטי תרבות של הגמל הדו-דבשתי המבויית. עצמותיו של גמל בצורתו המבוייתית נמצאו בטורקסטאן, ובודנהיימר מתארכן בערך לשנת 2000 לפני הספירה, אך הוא מביא גם עדויות קדומות הרבה יותר לאפשרות של ביות הגמל הערבי, ממנו בוית הגמל החד-דבשתי.[1] זה, הגיע ככל הנראה מערב לצפון אפיקה, למזרח התיכון ולהודו כשהוא כבר מבויית.[2] הגמל הדו דבשתי והחד דבשתי נחשבים כשני מינים שונים, אף שהכלאות ביניהם נותנות וולדות פוריים.[3]

אחת הבעיות החמורות בשאלה זו, נוגעת לשתיקה של המקורות המצריים ביחס לגמל, ואפילו להעדרה של מילה בשפה המצרית לתיאור בעל חיים זה. לאור שתיקה זו היו שרצו לטעון שהגמל לא בוית באזורנו עד למאה ה-12 לפנה"ס או אפילו מאוחר יותר, ולכן גם ראו בתיאורי הגמלים בספרים המוקדמים שבתנ"ך אנכרוניזם, מעשה ידי כותבים מאוחרים. אמנם, חוקרים אחרים הראו עדויות לקיומם של גמלים מבוייתים באזורנו עוד מאז האלף החמישי לפני הספירה, אלא שלא התפשטו ביותר עד לתקופה ההלניסטית. חוקרים אלו הסבירו את העדרו של הגמל מהאמנות המצרית ותרבותה במספר טעמים: ייתכן לומר שהיה טאבו דתי מסיבה כלשהי על הגמל, ייתכן שמחיקתו היא תולדה של איבה בין החקלאים המיושבים לנוודים שהשתמשו בו וייתכן כי הגמל המגושם היה מחבל בתעלות ההשקיה ועל כן היה שנוא על המצרים.[4]

נראה כי בתחילת ביותו של הגמל הוא לא היה שכיח במשק האדם, ושימש בעיקר לחליבה ולהעברת מטענים יקרים ממקום למקום.[5] במשך הדורות הפך להיות בהמת משא שכיחה כל כך, עד שהערבים כינו אותו בשם "ספינת המדבר". הגמל יכול לעמוד בתנאי יובש, חום וצמא קיצוניים במשך זמן רב, כשהוא מוביל משאות מרובים. נוסף לשימוש זה, יושבי המדבר משתמשים גם בבשרו, בחלבו, בצמרו, בעורו ואפילו בגלליו של הגמל.[6] עצמות של גמל חד דבשתי מתקופות שונות נמצאו במספר אתרים בארץ, בעיקר בדרומה.[7]

מבנה גוף

הגמל נחשב כבעל החיים הגדול והחזק מבין חיות המשק.[8] מבנה גופו מותאם לסביבה המדברית בה הוא שוכן מבחינות רבות: צבעו הצהבהב חום דומה לצבע המדבר. אריכות רגליו וצאורו מאפשרים לו להביט למרחק וכך לגלות את המזון והמים המועטים שבסביבה, כמו גם להרחיקו מאדמת המדבר הלוהטת.

הרגליים של הגמל חופשיות לגמרי (בניגוד לרגלי הסוס, שעצמותיהם כלואות בתוך שרירי הגוף), והוא מסוגל ללכת במהירות מתונה בין 50 ל-150 ק"מ ביום. הרגליים ארוכות ביחס לאורך הגוף, ולכן צעדיו של הגמל גדולים.[9] אופן ההליכה הוא של שתי רגליים מצד אחד (טפיפה), ולאחר מכן שתי רגלים מהצד השני; אופן הליכה שגורם לגמל להתנודנד מעט בשעת הילוכו, מה שעלול לגרום לחוסר נעימות מסויים לרוכב עליו.[10] הוא דורך על שתי אצבעות רחבות שנגמרות בפרסות זעירות. מתחת לאצבעות נמצאות כריות העשויות מרקמת חיבור גמישה ומצופות בעור קשיח, מה שמונע שקיעה בחול ופגיעה מחום ומקשיות הקרקע. הברכיים, החזה והבטן מכוסים ביבלות של עור קשה, כך שהגמל אינו נפגע מהחום גם בשעת הכריעה.[11]

לגמל נחיריים צרים מאוד, המגינים על הלחות בחלל האף מאבק המדבר. כך, שומר הגמל על חוש הריח המפותח שלו, ומסוגל למצאו מקורות מים, ואפילו להבחין בעוד מועד בתחילתן של סופות חול מדבריות בכדי להתחמק מהן.[12]

תזונה ועיכול

הגמל מעלה גירה למחצה: קיבתו מחולקת לשלושה מדורים (בניגוד לארבעה אצל רוב מעלי הגירה) – ההמסס בית הכוסות וקיבת המיצים. כמות מזון מרובה יכולה להאגר בקיבה, אפילו אם המזון אינו לעוס לגמרי. לאחר ההתססה של המזון בתוך ההמסס, חוזר המזון לפה ונלעס מחדש. העיכול הסופי קורה בתוך קיבת המיצים. לעומת רוב מעלי הגירה, לגמל יש גם שיניים חותכות וניבים בלסתות העליונות וכדוריות הדם שלו גדולות ומוארכות (ובכך נבדל הגמל גם מכל שאר היונקים).

הגמל ניזון מצמחי המדבר, שרובם יבשים, קשים וקוצניים. הוא מלכך צמחים וזרעים נמוכים, או קוטף עלים וענפים גבוהים, בעזרת צוארו הארוך ובשפתיו המשוכות. השפתיים וחלל הפה הנימי מצופים בעור קשה. אלו מאפשרים, בצירוף מערכת השיניים המפותחת, קיטוף ולעיסה של צמחים קשים וחדים ביותר. קיבתו הגדולה יכולה לאגור מזון ומים לצורך כמה ימים; בצידי ההמסס מצויות שלפוחיות שמסוגלות לאגור כמות מים רבה.[13] זו, בצירוף הדבשת שמסוגלת לאגור שומן רב, מאפשרים לגמל להתמודד עם ימים ארוכים של חסר ורעב.[14] בדרך כלל מוצא הגמל את מזונו בעצמו; רק בשעת עבודה מאומצת צריך בעליו להוסיף לו מזון מן המוכן.[15]

מאפיינים נוספים

עורו של הגמל מכוסה בצמר, המשמש לבידוד מפני חום.[16] בכדי להתמודד עם חום המדבר, ועל מנת להימנע מאיבוד מים בזיעה, פיתח הגמל גם מנגנון של תנודה בטמפרטורת הגוף, שיכולה לנוע בין 34 מעלות בלילה ל41 מעלות ביום חם.[17]

עונת הייחום של הגמל מתקיימת בסוף החורף. בעונה זו הזכר נהיה תוקפני ומסוכן לזכרים הסובבים אותו – הוא נושך יורק ובועט, ואפילו מסוגל לחנוק את יריבו בעזרת הצוואר.[18] משך ההריון של הנאקה, נקבת הגמל, הוא בין 11 ל-13 חודשים, והיא ממליטה אחת לשנתיים ולד הנקרא בכר או בכרה.[19]

הגמל חי בעדרים גדולים. יחסו עם בעליו הדוק, אך במצבים מסויימים הוא מסוגל לנטור טינה כלפי אדם מסויים במשך זמן רב.[20]

הגמל במקורות ובהלכה

הגמל נזכר בתנ"ך 55 פעמים. [21] נחשב כסמל לעושר וכבוד; כך למשל, נזכרו גמלים מספר פעמים בסיפורי האבות כעדות לעושרם.[22] הגמלים נזכרו גם כאמצעי תעבורה של חבורות נוודים וסוחרים.[23]

הגמל נזכר בתורה כמין שאינו כשר לאכילה. נאמר כי למרות שהוא מעלה גירה (גם אם באופן שונה מעט משאר מעלי הגירה), הרי שאינו מפריס פרסה.[24] אמנם, למעשה לרגלו של הגמל יש פרסה סדוקה מלמטה, אך היא איננה עונה להגדרה של פרסה "שסועה" מכיוון שלמטה היא מאוחה.[25] אפשרות נוספת היא שפרסת הגמל אינה נראית לעין במבט רגיל שכן היא עטופה בכריות, ועל כן אינה נחשבת לעניין סימני טהרה.[26]

בהלכות שבת נאמר "אין אובסין את הגמל".[27] הפוסקים הסבירו בעקבות הבבלי שהכוונה היא שאסור להאכיל את הגמל בשבת מזון רב כל כך, עד שמרחיבים את מעיו.[28] דבר זה תואם את ידיעתנו על דרכי התזונה של הגמל, שיכול להכניס לקיבתו הגדולה כמות גדולה של מזון ומים, ולאחסנם בשלפוחיות המיועדות לכך. [29]

סוכה שנבנתה על גבי גמל כשירה, אך אסור לטפס עליה ביום טוב עצמו.[30]

בגדרי מצוות עונה נאמר כי הַגַּמָּלִים, כלומר האנשים שמשלח ידם הוא בהנהגת גמלים, חייבים במצוות עונה אחת לשלושים יום. זאת, בניגוד למנהיגי החמורים, שחייבים בה פעם בשבוע.[31] והסבירו המפרשים, שבעוד החמורים מביאים תבואה מהכפרים לערים, הרי שהגמלים מביאים סחורה ממרחקים, ולכן מנהיגיהם מגיעים לביתם בתדירות פחותה.

מי שנשבע שראה גמל פורח באוויר, הרי זו שבועת שווא.[32]

בדין כלאי הכרם נאמר שאין מתחייבים על עשב שאין דרכם של בני אדם לזרעו. אמנם, אם רוב בני המקום מקיימים אותו לצורך מסויים, הרי שקידש הכרם. הדוגמא שמובאת לכך היא מנהגם של שוכני ערב לקיים קוצים, לצורך מאכל הגמלים.[33] כפי שנכתב לעיל, הגמלים מסוגלים לאכול קוצים קשים, בזכות העור הקשיח שמצפה את החיך שלהם.[34]

מותר לערב את צמר הגמלים עם פשתן, ואין בכך משום כלאיים.[35]

בדיני נזיקין נאמר שאסור לאדם להוציא ענפי אילן או זיזים מעכבים מרשותו לרשות הרבים, אלא אם יכול לעבור מתחתם גמל ורוכבו (ולדעת רבי יהודה, צריך שיוכל לעבור שם גם גמל טעון במשא).[36] העובדה שהגמל גבוה משאר חיות המשק, מתאימה לעובדה שהוא זה שנקבע כרף הגבוה לעניין זה.[37]

בהלכות אבידה ומציאה נאמר, שאם שניים מצאו גמל, ואחד מהם מנהיגו ואחד מושכו, הרי שהמושך הוא זה שקנה. זאת, לעומת סיטואציה דומה בחמור, שבה מתחלקים המושך והמנהיג במציאה.[38] ההסבר לכך טמון באופן נהיגתם של הגמלים: בניגוד לחמורים, אותם מנהיגים מאחור על ידי דחיפה או הכאה במקל, הרי שהגמל נמשך בחבל שנקשר בצאוורו או בזמם שבאפו.[39]

אף על פי שגמל מיוחם מסוכן לסביבתו במיוחד, לא ניתן להסיק ממציאת גמל הרוג ליד גמל חי שהאחרון הרגו.[40]

גמל טעון פשתן שהיה מהלך ברשות הרבים, ונכנס מטענו לתוך חנות והוצת מהאש שהיתה שם, חייב בנזקי האש.[41] ההנחה במקרה זה היא שבעל הגמל פשע בכך שהעמיס על הגמל מטען עודף, באופן שמסכן את הרבים.[42] אמנם, אם המטען פגע בנר שעמד ברשות הרבים, בעל הנר חייב.