משפחת הדלועיים (Cucurbitaceae) מסדרת הדלועאים (Cucurbitales), היא סדרה של צמחים דו-פסיגיים, הקרובה לסדרת האלונאים. לסדרה עוד 7 משפחות. בישראל יש מעט ממינים אלו בין צמחי הבר. סידרה זו כוללת יותר מ-125 סוגים ויותר מ-1,630 מינים, רבים מהם בעלי חשיבות כלכלית. הדלועיים בויתו והחלו להתפתח בתקופות מוקדמות ותפוצתם בעיקר באזורים הטרופיים והסובטרופיים והממוזגים, והם אינם גדלים באזורים הקרים. מיני משפחה זו נפוצים ביבשות אסיה, אפריקה, אירופה ואמריקה, ככל הנראה ביותם של המינים השונים ממשפחה זו היה בנפרד בכל היבשות האלו.[1]

על אף שחלק מהצמחים ממשפחה זו מהווים צמחי מאכל עבור האדם, רוב מיני משפחה זו רעילים עבור חרקים ובעלי חיים אחרים, ורק מינים שהסתגלו לרעל זה מסוגלים לאכול אותם. יתכן שתחילת ביותם של צמחים אלו היה עבור השימוש בהם ככלים לאחר יבושם, ורק לאחר מכן החלו להשתמש בהם גם כצמחי מאכל.[2]

המשפחה קרויה על שם הסוג דלעת, אשר תורבת כגידול חקלאי בכל רחבי העולם. הפרי "דלעת" נזכר עשרות פעמים במקורות חז"ל.[3] שם הסוג המדעי(Cucurbita) ומכאן שם המשפחה(Cucurbitaceae) הוא שמה של הדלעת בלטינית.

רובם של צמחי משפחה זו הם בעלי צימוח שרוע, אם כי ישנם מעט מצמחי משפחה זו שהם שיחיים, ראה להלן בנספח מאפייני הצימוח של הדלועיים. צמחי התרבות נחשבים כחלק מגידולי הירקות החשובים ביותר בעולם.

משפחה זו מאופיינת בשונות גדולה בצורת העלים, הפרי והטעמים, עד כדי כך שהיא מוגדרת כמשפחה בעלת השונות הגדולה ביותר בעולם הצומח, ישנם אבטיחים קטנטנים בגודל כף יד, לצד דלעות ענק, ואף בתוך הסוג דלעת ניתן למצוא צמחים משתרעים עם פרי במשקל מאות ק"ג, לצד צמחים שיחיים עם פרות קטנים במשקל של מאות גרמים בלבד.

הדלועיים הם אחד ממשפחות הצמחים שחז"ל דנו בהן בהרחבה, החלל מהכנת השטח לשתילה וכלה בשימושי המשנה בפירות.

2. מיני דלועי הבר בישראל

שבעה מינים ממשפחה זו מיוצגים בצמחיית הבר של ארץ ישראל, והם מסווגים לחמישה סוגים:

1. אבטיח - (Citrullus) המיוצג על ידי המין "אבטיח הפקועה" - צמח שרוע הגדל בערוצים במדבריות חמים.

2. דלעת-הנחש - (Bryonia) המיוצגת על ידי המינים "דלעת הנחש המצויה", ו"דלעת הנחש הסורית".[4]"

3. ירוקת - (Ecballium) המיוצגת על ידי המין "ירוקת חמור מצויה[5].

4. לעוסית (Momordica) - המיוצגת על ידי המין הפולש "לעוסית מטפסת".

5. מלפפון (Cucumis) - המיוצג על ידי המינים "מלפפון הנביאים" ו"מלפפון משולש".

3. ממצאים מפסיפסים:[6]

דלועיים ממין יחיד או מכמה מינים שונים עוצבו על 23 פסיפסים מתוך 134 הפסיפסים מארץ ישראל, מהתקופה הביזנטית (לפני כ1700 שנים) בהם מעוטרים כלל הגידולים חקלאיים, בשכיחות גבוהה (17%). הדלועיים עוצבו בדגמים מקוריים וייחודיים וללא העתקות, ולכן יש בכוחם לשקף ריאליה חקלאית מקומית עשירה. מרבית העיטורים הוצגו על פסיפסים מאיכות גבוהה, שהאבנים המרכיבות אותם קטנות והרזולוציה של התמונה שלהם גבוהה. בפסיפסים איכותיים אלו, המעידים על עושרם ורווחתם הכלכלית של תושבי האתר, מוצג גם המגוון הגבוה ביותר של מיני הגידולים החקלאים בכלל, וניכר שאיכות הפסיפס מהווה נושא חשוב לעיטור באמצעות פירות הדלועיים.

בפסיפסי ארץ ישראל מיוצגים שישה גידולים המשתייכים לארבעה מינים שונים של דלועיים: מספר סוגי מלון: מלון עגול ומפוספס, מלון הפקוס, מלון מוארך מסוג עג'ור (מלון הקתא). האבטיח, הקרא, והלופה. הנפוצים ביותר הם המלון העגול, מלון הפקוס, האבטיח, והלופה, לעומתם הקרא ומלון העג'ור מוצגים כל אחד בפסיפס אחד בלבד. מגוון הדלועיים ושכיחותם בפסיפסי ארץ ישראל גבוהים ביחס להופעותיהם בפסיפסים מרחבי האימפריה הביזנטית. נתונים אלו משקפים את תרבות הגן,[7] ואת הידע החקלאי המפותח והמגוון והעדפות קולינריות ותעשייתיות מקומיות לגידולם של פירות דלועיים ממגוון רחב. ניצולם של פירות הלופה הבוגרים כספוגים לרחצה מרמזת גם על התפתחות ההיגיינה האישית בארץ ישראל.

4. מיני התרבות בעבר

הדלועיים הם אחד מהמינים המרכזיים ששימשו למאכל כבר בעבר; בני ישראל מתאוננים על כך שבמדבר אין להם את הקישואים והאבטיחים שהיו אוכלים אותם חינם במצרים[8].

לדעת מ. זהרי מבין משפחת הדלועיים, בזמן המקרא גודלו באזורנו שלושה מינים בלבד של דלועיים: 1. אבטיח (Citrullus lanatus) 2. מלון על שני זניו: מלון מתוק (Cucumis melo convar. Melo) ופאקוס או קת'א[9] (Cucumis melo var. flexuosus, or chatte). 3. דלעת הבקבוק (קרא) (Lagenaria siceraria).

בחז"ל הוזכרו שישה מיני צמחים, שמזוהים כיום עם מינים ממשפחת הדלועיים: קישואים, דלועים, אבטיחים, מלפפונות.[10] קרמולין ובוצין, השמות הנפוצים של ימינו אינם זהים לשמות מינים אלו כפי שהוגדרו בחז"ל, וככל הנראה עם הבאתם של מיני הדלועיים החדשים מיבשת אמריקה, הדבר גרם לשינויי שמות אלו.[11].

יש הסוברים כי המלפפון- cucumber (Cucumis sativus) הובא לאזורנו בתקופות מאוחרות יותר, במהלך הכיבוש הרומאי, ולא הוכר בתקופת המשנה[12] ואילו מוצאם של הירק שנקרא כיום כ'קישוא' Cucurbita pepo var. cylindrica וכן ה'דלעת' Cucurbita על זניה השונים הנאכלים כיום מוצאם הוא מיבשת אמריקה, ולא היו מוכרים כלל בארץ בזמן המקרא וחז"ל.

לפי פריס, להלן סיכום שמות דלועיי המאכל המופיעים בחז"ל:

	שם בחז"ל	שם בעברית של ימינו	שם מדעי
1	אבטיחים	אבטיחים	Citrullus lanatus
2	דלועין	דלעת הבקבוק- קרא	Lagenaria siceraria
3	מלפפונות	מלונים	Cucumis melo L
4	קישואים	פקוס, עג'ור??	Cucumis melo var. flexuosus
5	קרמולין	לופה	Luffa aegyptiaca
6	בוצין	מלפפונים	Cucumis sativus

ישנם מספר מינים שזוהו כדלועיים של חז"ל:

4.1. אבטיחים[13]: הזיהוי המרכזי של האבטיח, הוא כאבטיח של ימינו (Citrullus vulgaris) – צמח חד-שנתי שרוע ממשפחת הדלועיים, שפירותיו הגדולים מתוקים ועסיסיים. מוצאו באזורי הסוואנות של אפריקה[14]. באזורנו מוכר גידול האבטיח במצרים העתיקה, ולאחר מכן ברחבי המזרח התיכון ואגן הים התיכון. אף על פי שהפרי אוגר כמות מים גדולה, הוא גדל ללא השקיה בתנאי בעל.

4.2 דלועין[15]: בחז"ל הוזכרו מספר זני דלעות: דלעת מצרית, דלעת רמוצה, דלעת יוונית[16] ודלעת ארמית.[17] מכל אלו חז"ל ציינו את הדלעת היוונית כמין ייחודי.[18] הדלועים היוו את אחד מגידולי הירקות הנפוצים והמקובלים בארץ, ובשל כך סתם דלועים שנרכשים בארץ בשמיטה יש לנהוג בהם קדושת שביעית, ובמידה והם נרכשו מתגרים יש להפריש מהם תרומות ומעשרות.[19]

הזיהויים הרווחים למינים אלו הם:

· קרא פשוט, 'דלעת הבקבוק' (Lagenaria vulgaris) – צמח חד שנתי ממשפחת הדלועיים, נחשבת כאחד המינים הראשונים שבויתו בידי אדם. משמשת למאכל אדם ובהמה ולהכנת כלים שונים מקליפתה. כמו כן, משמשת באופן נרחב ברפואה העממית, צמח זה הוא אחד הזיהויים העיקריים לדלעת יוונית, בשל כושר התפשטותה הנרחב של למעלה מעשרה מטרים.

· אבטיח הפקועה (Citrullus colocynthis) – צמח עשבוני רב שנתי ממשפחת הדלועיים. פירותיו דומים במראה לאבטיח. הם אינם אכילים ואף רעילים, אך יש להם שימושים רפואיים נרחבים, יש לציין כי מין זה מזוהה עם מספר צמחים נוספים שהוזכרו במשנה: בוכריה, מתיק, ופקועות.

· אבטיח (Citrullus vulgaris)

4.3 מלפפונות[20]: מלון (Cucumis melo) – צמח מטפס או שרוע, ממשפחת הדלועיים, שמוצאו מן האזורים הטרופיים של אסיה ואפריקה. המלון תורבת למספר רב של זנים בעלי פירות שונים: מוארכים, מעוגלים ופחוסים, הגדלים כשהם שרועים על הקרקע, הנפוץ בהם הוא זה בעל הפרי הארוך- מלפפון פאקוס, (Cucumis melo var. flexuosus) המגיע עד ל-80 ס"מ. נאכל חי או מבושל, או מלון הקת'א (Cucumis melo Var. chate) – זן תרבותי של המין מלון (Cucumis melo), השייך למשפחת הדלועיים. בניגוד לרוב הזנים המוכרים, זן זה אינו מתוק..

· 'מלפפון', קישוא הגינה (Cucumis sativus) – זהו המלפפון שלנו. צמח מטפס ממשפחת הדלועיים, שמוצאו מהודו. הפירות עסיסיים ועשירים במים, אך אינם מתוקים. המלפפון תורבת לפני יותר מ-3,000 שנה, והיה נפוץ באזור המזרח התיכון, ומשם התפשט לאירופה.

· אבטיח (Citrullus lanatus)

4.4 קישואים[21]: קישוא- קישות, קשאים, קישואים, קישואין.

הקישואים מזוהים עם מלפפון פאקוס, (Cucumis melo var. flexuosus) או מלון הקת'א (Cucumis melo Var. chate) –

· מלפפון (Cucumis sativus) – המלפפון שלנו. שמו המדעי העברי – קישוא תרבותי. מטפס ממשפחת הדלועיים. הפירות עסיסיים ועשירים במים, אך אינם מתוקים. מוצאו בהודו, אך גדל באזורנו החל מהעת העתיקה. .

4.5. קרמולין: קירמולין- קרומלין- קורמן.

הקרמולין הוזכרו בירושלמי כמין שנאכל בעוד צעיר, וכשהוא מתייבש הוא אינו ראוי למאכל[22]. צמח זה מזוהה כצמח ה'לופה' Luffa.

4.6. בוצין: הבוצין הוזכרו כמין שטוב יותר מהקרא[23] ניתן להבחין באיכותו של הפרי כבר מעת הפריחה שלו.[24] ישנם שלושה זיהויים מרכזיים למין זה: מלפפונים[25], קישואים ודלעת הבקבוק בתחילת התפתחותה[26].

לתיאור מיני התרבות כיום, ראה להלן בנספח.

5. תיאור בוטני

הדלועיים הינם עשבים חד-שנתיים,[27] או רב-שנתיים, מטפסים, לעתים שרועים, לפעמים גבעוליהם מעוצים. הדלועיים הם גידול קיצי,[28] הטמפרטורות המיטביות לדלועיים הן 25–30 מעלות צלסיוס ביום וכ-17–18 מעלות צלסיוס בלילה הדלועיים מצליחים בקרקעות פוריות ומנוקזות, ויבולים גבוהים מתקבלים באדמות כבדות, כתוצאה מתכולת המים הגבוהה שבהן.

מערכת השורשים של הדלועיים מסועפת ביותר ויכולה להגיע לאורך ולעומק של עד כדי 2 מטרים, אם כי מערכת השורשים היעילה שממנה הצמח מקבל את רוב צרכיו היא ב60 ס"מ העליונים שבקרקע. התפתחותה מהירה ביותר לאחר הנביטה ויכולה להגיע לכדי 2.5 ס"מ ביום. מערכת השורשים גדולה לעיתים בהיקפה מהנוף.[29] נתונים אלו מסבירים את הצלחתם של הדלועיים בתנאי בעל ללא השקיה.

5.1 זריעה: יש לזרוע או לשתול את הדלועיים כבר בסוף החורף או תחילת האביב. כדי להקל על קליטת הצמח עדיף לשתול בשעות הקרירות של היום, במרבית הדלועיים הטמפרטורה המיטבית לנביטה מצויה בתחום של 25- 30 מעלות צלסיוס[30] בימים הראשונים שלאחר השתילה יש להשקות מספר השקיות עדינות ביום, על מנת לצנן את סביבת הצמח ולספק לו לחות. יש להקפיד על שתילה מרווחת ומותאמת מכיוון שהדלועים מתפרסים על שטח רחב. קרקע מאווררת גם היא חשובה בגלל רגישות הדלועים למחסור בחמצן בקרקע. צריך לדאוג לניקוז טוב של המים ולקרקע עשירה בקומפוסט כדי שהצמחים יתפתחו באופן מיטבי וכדי שהפירות עצמם יהיו באיכות טובה.

6. צורת הצימוח

6.1 צימוח שרוע: לרוב מיני הדלועיים צימוח שרוע על פני הקרקע. הנוף משתרע לרוחב מטרים ספורים, אולם במינים מסוימים כגון דלעת הבקבוק- הקרא הנוף מגיע אף לרוחב של 13–14 מטרים.

6.2 צימוח שיחי: ישנם מספר מינים שהם שיחיים לדוגמא קישואים, והם אינם מתפרסים. על פי רוב מתפתחים בצמח 2–4 ענפים ראשיים, ומהם יוצאים ענפים שניוניים, שלישוניים וכן הלאה.

6.3 משך ההתפתחות: הגבעול הראשי וענפי המשנה של הדלועיים הם בלתי מסיימים- קודקוד הצמיחה יכול לייצר עוד ועוד עלים וענפי משנה ואינו הופך לתפרחת המסיימת את הגידול עובדה זו מקלה על הצמח להמשיך לגדול וגטטיבית, וליצר עוד ועוד גבעולים ועליהם פרחים ולאחר מכן פירות[31]. ההתפתחות הווגטטיבית מואטת עם הופעת הפירות והתפתחותם, בשל העובדה שהצמח מפנה את עיקר חומרי ההזנה אל הפרי.[32]

6.4 הדליה: ניתן לגדל דלועים גם בהדליה בשל הקנוקנות המתפתחות בבססי העלים[33]. הקנוקנת היא גבעול של הצמח[34], דק וארוך שבאופן טבעי מתפתל בצורה סלילית. הוא רגיש למגע של עצמים אחרים, ומסתלסל עליהם. הקנוקנת הוא כלי המשמש את הצמח לטיפוס ואחיזה על צמח מעוצה אחר או כל עצם המתאים לטיפוס. תכונת הטיפוס מסייעת לצמח להגיע למקור אור, והיא חשובה במיוחד ביערות או חורשים בהם אור השמש מוסתר על ידי צמחים אחרים. כמו כן, הצמח 'חוסך' לעצמו אנרגיה הכרוכה ביצירת גזע מרכזי, בכך שהוא נשען על עצמים אחרים. ההדלייה נעשית בעזרת סמוכה או חוט קשירה, היורד ממעל לצמח, הוא נכרך סביבו בעזרת הקנוקנות וצומח מעלה.

להדליה מספר יתרונות המצדיקים את ההשקעה במערכת זו. הצימוח בעזרת ההדליה מאפשר חסכון רב במקום הגידול ובכל ממ"ר ניתן לזרוע\לשתול יותר שתילים, ההדליה מאפשרת גישה וטיפול נוח יותר בכל שתיל מכל צדדיו, השמש והאור וזרימת האוויר מטיבים מאוד לצמח, ואף מרחיקים מהצמח מחלות הקרובות לקרקע, כאשר ישנה הדליה הקטיף הרבה יותר נוח, ההספקים גדלים וכמובן החסכון בכוח אדם ובעלותו הם משמעותיים מאוד. לא ניתן להדלות את כל הדלועים משקלם וגודלם אינם מאפשרים לעשות זאת, כיוון שעלות מערכת ההדליה היא גבוהה למדי, כגון: אבטיחים, דלעת וכו.'[35]

6.5 פריחה והפרייה – משפחת הדלועיים מתאפיינת בעושר צורות של ביטוי המין, ישנן שבע צורות של ביטוי המין, שבאים לידי ביטוי באופנים שונים בין פרחים זכריים, פרחים נקביים, ופרחים דו מיניים, על אותו צמח או בצמחים שונים.

ככלל, בשטח פתוח הדלועיים מפרים את עצמם ללא צורך בהתערבות חיצונית, אולם גידול דלועים בחממות מצריך הפריה. בשלבים הראשונים של הגידול רצוי לקטום את הפרחים ולהשקות כל יום עד שהצמח יתבסס ויפתח מערכת שורשים בריאה. הבדל בין פרחי זכר לנקבה - פרחי נקבה הם פרחים היוצאים מפרי קטנטן. לדוגמא- פרח נקבי של מלפפון יצא מקצה של מלפפון קטנטן באורך 1.5-2 סנטימטר. פרח זכרי יהיה הפרח עצמו בלבד ללא תחילה של ירק/ פרי.

את הפרחים יש להפרות בשעות הבוקר בזמן שהפרחים עצמם פתוחים ועוד בתוליים. בכדי להפרות יש צורך להעביר את האבקה של הפרח הזכרי לפרח הנקבי. ניתן לעשות זאת באחת משתי השיטות: יש לקטוף את הפרח הזכרי לקפל את עלי הכותרת שלו בעדינות ונצמיד אותו אל הפרח הנקבי או שנשתמש במכחול דק – נעביר את המכחול על הפרח הזכרי ומיד לאחר מכן על הפרח הנקבי.

חלק מהדלועים הגדלים בהווה הנמצאים בשוק היום גם הם גדלים בחממה ולאורך כל השנה, הם מזן מיוחד בעל חנטה פרתנוקרפית- זן ספציפי שלא צריך האבקה. בקיץ ההאבקה קשה יותר בעיקר בימים חמים כשהטמפ' עולות מעל 35 מעלות. הגדלים בדרך כלל מתאימים זנים ספציפיים לכל עונה, זאת אומרת שיש זנים שגדלים טוב יותר בתנאים של אור וטמפרטורה גבוהים יותר ויש כאלה שגדלים יותר טוב באור וטמפרטורה נמוכים יותר.

7 . הפרי

כאמור, ישנם מופעים שונים של צורת הפרי, בהבדלי משקל משמעותיים בין המינים והזנים השונים.
7.1 צורת הפרי: מופע פירות שונים הקרויים דלעת, שונה מאוד בצורה, גודל, בצבע ובמרקם. באנגלית ישנם ביטויים נפרדים לסוגי פרי שונים, וחלוקות שונות בתוך קבוצת הדלעות: Pumpkins: דלעות עגולות (יכול להיות מינים שונים) Squash: דלעות לא עגולות (מוארכות) או קישואים. Gourd : פרי שבבשלותו יבש ולא אכיל או דלעת שאינה שייכת לסוג הדלעת (Cucurbita. לדוג' דלעת הבקבוק).

7.2 טעם הפרי[36]: ישנו טעם בסיסי לדלעות השונות, אולם יש מאפייני טעם שונים לכל מין. ה-moschata הינו בעל טעם חזק שלעיתים אפילו נחשב כחריף או מסריח. זהו גם מקור שמו (מוסק). למקסימה טעם מאוד איכותי, והוא אהוב מאוד באזורים המתאימים לדרישות הגידול שלו. ל-pepo יש טעם שמזכיר ערמונים קטנים, כאשר הדבר מתבטא בצורה הברורה ביותר בדלעת הערמונים שהינה זן השייך למין זה. מאידך, גם למלפפון בשל, מלון ומלפפון פקוס (מלון הקתא) ישנו טעם בסיסי דומה,

7.3 שלב אכילת הפרי:

את הפרי ניתן לצרוך בשלבים שונים של התפתחותו, חלקם נאכלים בשלב צעיר וחלק בשלב ההבשלה ולשם כך יש להבחין בין הבשלה בוטנית להבשלה צרכנית, ההבשלה הבוטנית מתקיימת כאשר הזרעים בשלים ומוכנים להעמיד את הדור הבא, ואילו הבשלה צרכנית היא השימוש בפרי כאשר הוא במיטבו ביחס לתכונות המבוקשות על ידי הצרכנים (כגון צורה, מרקם, צבע, ניחוח, טעם וכושר השתמרות)[37] ישנם זנים המניבים פירות פחות או יותר עגולים, וישנם זנים אחרים המניבים פירות ארוכים. כמעט תמיד הפירות הארוכים נאכלים בצעירותם, לא יותר מעשרה ימים לאחר האבקה ואילו העגולים נאכלים בהבשלתם, כחודש לאחר ההאבקה.

7.5 השימוש בפרי: מעבר לבישול והאפייה של מיני הדלועים, קיימים שימושים נוספים בירקות משפחת הדלועיים. הנפוץ שבהם הוא שימוש בזרעים כחטיף אפוי או קלוי. במידה לא פחותה משמשים לכך גם גרעיני אבטיח. שימוש נוסף נעשה לעיתים בפרחי משפחה זו לצורך מאכל. הנהוג ביותר הוא שימוש בפרח של הקישוא לצורך מילויו במאכלים שונים. מאכל זה נחשב למזון משובח.

שימושים נוספים נהוגים בעיקר בחברות מסורתיות. לדוגמה, תוכן הפרי הספוגי של הסוג לופה משמש לרחצה; שימוש זה הוא נפוץ, והפרי נמכר בהיקף מסחרי גם בימינו. מינים וזנים שונים של דלעת משמשים למטרות נוי, בהיותם קלים לפיסול וחריטה, ונהוג לשרטט עליהם בעבודת יד איורים שונים, כמו כן, בחברות מסורתיות משתמשים בפרי הקשיח של זני דלעת מוארכים לאגירת מים, וכבקבוק. גרעיני הדלועיים עשירים בשמן, והוא תוצר אופייני של דלועים ברחבי העולם, גרעיני דלעת מכילים כ-50 אחוז שמן.

חלק הלכתי

8. שטחי הזריעה במקרא ובחז"ל

שטחי זריעת הדלועיים נקראו 'מיקשה'[38] ביחיד, ו'מקשאות ומדלעות' ברבים, לדעת פליקס, הכוונה שזרעו במקומות אלו את גידולי הקיץ: קישואים, דלועים, מלפפונות ואבטיחים. בעברית בת ימינו הביטוי 'מקשאות' כולל שטחי גידול של צמחים שונים ממשפחת הדלועיים כגון אבטיחים ומלונים, ואינו מתייחס לגידול מין מסוים בשדה.

שיטת הזריעה בשדה היתה לעיתים זריעה של מספר צמחי מקשה שונים כגון קשואים, דלועים, אבטיחים, מלפפונות ופול המצרי, לעיתים שורה אחת מכל מין, ולעיתים שתי שורות מכל מין לסירוגין.[39]

8.1 הכנה לזריעה

כאמור, הדלועיים שייכים לעונה החמה, והם בעלי מערכת שורשים ענפה המאפשרת להם לנצל את מי הגשמים שנותרו בקרקע, בשל כך ניתן לגדל גידולים אלו כגידולי בעל, בעיקר באדמות כבדות האוגרות את המים במהלך החורף, ולא כגידול מושקה[40]. חרישת הקרקע תורמת לשמירה על לחות הקרקע, אולם חריש זה יעיל בשדה הלבן, שהוא שטח פתוח והקרקע מתייבשת בו במהרה, עד פסח. בשדה אילן, שבו האילנות מצילים על הקרקע, הקרקע מתייבשת לאט יותר, ולכן החריש שם יעיל עד העצרת.[41]. כל עוד ישנה רטיבות, ניתן לזרוע בשדה, ולכן מותר לחרוש אותו. כשאין רטיבות, לא ניתן לזרוע בשדה, ולכן ניכר שהחריש הוא לצורך השמיטה ולא לצורך השנה השישית.[42]

8.2 זריעה

בחז"ל הובא שלעיתים זרעו את הדלעת בתוך החלמית (Malva sp), כדי שהזרע יקבל נוזלים מהחלמית ובכך יקל על קליטתו בקרקע,[43] או בסמוך לזרע תורמוס כדי שהתורמוס יבקע את הקרקע ובכך יקל על שורשי הדלעת להשריש גם כן,[44] יתכן שהדבר נעשה בקרקע שאינה חרושה.[45] פעולות אלו אסורות משום כלאים. לעיתים זריעה זו נעשתה בעציץ, כשאילן נטוע בעציץ זה.[46] הדלועים הם חלק מהצמחים שמוגדרים כ'מין זרעים' ואין לזרעם בכרם.[47] שיעור הזריעה עליו עוברים בשבת,[48] ואיסור הוצאת הזרעים מרשות לרשות, הוא שני זרעים.[49]

9. התפתחות הצמח

9.1 הקנוקנות בחז"ל: הקנוקנות נקרא בחז"ל גם 'תמרות', שניתן לאכלם,[50] ישנם בפרשנים שני פירושים לתמרות אלו: 1. הפרח קודם פתיחתו או ניצני הפרחים. 2. הקנוקנות או העלים הצעירים מייד עם יציאתם. כיום לא ידוע על שימוש באלו לאכילה. יתכן גם שאלו הדלועים של הופרו כראוי ואינם מתפתחים ונשארים קטנים ובלתי מפותחים אך ניתן לאכלם.

9.2 שימוש בדלעת לסיכוך

כאמור, הצימוח של הדלעת הוא מהיר והשלוחות יכולות להגיע למרחק של מספר מטרים. בחז"ל הובא שלעיתים השתמשו בדלעת כדי לסכך כגג, במידה ומעוניינים להשתמש בה כסכך בחג הסוכות יש לנתקה מהקרקע.[51] 'טומאת אוהל' חלה גם במקרה בו הדלעת מסככת[52] ניתן להשתמש בדלעת שמודלה כלחי במבוי בדיני עירובין.[53]

9.3 שימוש בעלה לכתיבה

עלה הדלעת נחשב ל'דבר שמתקיים', וניתן להשתמש בו כחומר שניתן לכתוב עליו. ניתן לכתוב על עלה זה את הגט ולמסרו לאישה על מנת שתתגרש בו[54], וכן אין לכתוב על עלה זה בשבת.[55]

10. הפרי

פירות הדלועיים נחשבים בחז"ל לפירות גדולים.[56] הפרי לרוב הוא דמוי-ענבה גדולה, כדורית, או גלילית, קליפתה עבה, צבעה ירוק, לבן, צהוב, כתום, לעתים מאדימה, לעתים-קרובות מנוקדת, או מפוספסת.[57] צבעם של פירות הדלועים הכתומות והצהובות כגון הדלעת והדלורית הכתומות נגרם מתכולה של כמויות גדולות של הצבען הצהוב לוטאין, אלפא קרוטן ובטא קרוטן.. לעתים הפרי ענבה קטנה, שקליפתה דקה.[58] יש והפרי הלקט בשרני, המתפוצץ ומפיץ את הזרעים.[59] הפרי מרובה זרעים, הזרעים ביצניים, או דמויי-דמעה, פחוסים, לעתים שוליהם מגובשים, חסרי אנדוספרם. העובר שמנוני, הפסיגים גדולים, דמויי עלה.

10.1 השִׂעוּר- פיקס שעל גבי הפרי

במשפחת הדלועיים עוטים הפירות הצעירים כסות של שערות או זיפים דקים רכים וצפופים[60], ועם גדילתו השערות נהיות פחות צפופות ואף נושרות. בקישואים ובדלועיים הם נקראים פיקס או 'פיקסוס', בקישואים נקראים גם כן כשות של קישות[61]. באבטיחים ובמלפפונות, כונו שלק או שלקוק[62].

חלק מפעולת הכנת הפרי לשימוש הוא הסרת שער זה- משיפקס או שישלק, במידה והבעלים אינם מורידים שער זה, גמר המלאכה הוא משיעמיד ערימה[63] אולם ניתן להפריש תרומות ומעשרות מהדלועים למרות שלא פיקס.[64]

לעיתים היו מנגבים את הדלועים בספוג ספוג במים לאחר הקטיף, ככל הנראה גם כדי להסיר את שערותיו כחלק מפעולת הפיקוס. ניגוב זה מכשיר את הפרי לקבלת טומאה, ולכן התקינו שלא לעשות כן,[65] עם זאת קישואים ודלועים התלויים על פתחי החנויות ומיועדים למכירה נחשבים כפירות שהוכשרו לקבלת טומאה.[66]

מלבד השערות שעל גבי הפרי, נמצא בחודה של הקישות גם שאריות עלי הכותרת של הפרח- נץ של קישות[67], ויש הסוברים שעלי כותרת אלו הם ה'פיקס' שלאחר הורדתו הדבר נחשב ל'גמר המלאכה' של הקישואים[68].

10.2 תרומות ומעשרות[69]: ניתן להפריש תרומות ומעשרות מהפרי רק בשלב 'עונת המעשרות', שלב זה הוא שהפרי ראוי כבר מעט לאכילה. עונת המעשרות של הדלועים היא אף בעודם קטנים[70] .

לדברי פריס, "מינים אחדים מהדלועיים ראויים למאכל בעודם רכים; מלפפונות (שהם המלונים ככל הנראה) ראויים למאכל בעודם קטנים ושעירים, או בהיותם בשלים לגמרי. לכן פוטר ר' שמעון ממעשרות את המלפפונות שהם קטנים עדיין, אך כבר השירו את שערותיהם- משיקריחו[71]. בקישואים ובדלועים קטנים השתמשו לאחר שפיקסו- הוסירו את הפיקסוס'- הזיפים המכסים על הקליפה. באבטיחים רכים השתמשו למטרות הנ"ל לאחר ש'שילקו' אותם, כלומר הסירו את ה'שילקוק', כסות השערות הדקיקות שעליהם, או שיהיה ניתן להבחין כבר בהבשלתם[72]. במלפפונות הסירו את הפיקס על ידי שליקה ביורה. פעולות אלו נעשו בפירות צעירים. משגדלו השהו אותם עד לדרגת ההבשלה הרגילה, שאז ריכזום בדרכים מיוחדות לשם שיווקם: קישואים ודלועים משיעמיד ערמה, ואבטיחים משיעשה מוקצה".

10.3 דלעת שנרקבת במהרה: בתוספתא הוזכר שניתן להפריש מהדלעת כל עוד היא מתקיימת, ומדובר אם כן במין שלא נשמר לזמן ארוך, ככל הנראה מדובר בדלעת שנקטפת בעודה צעירה, חיי המדף שלה הם קצרים מאוד לעומת דלועיים בוגרים.[73]

10.4 זמן הבשלת הדלעת- השימוש לצורך הזרעים

בחז"ל הוזכרו דלועיים שניתן להשאירם בשדה לאורך זמן עד לייבושם המלא, מבין הצמחים שהוזכרו בחז"ל סביר להניח שמדובר בדלעת הבקבוק – הקרא – דלעת זו היא פרי בעל קליפה קשה, ובשל כך, בשונה מפירות אחרים, היא אינה נרקבת על נקלה, וניתן לשמרה לאורך זמן בתנאים מתאימים. קליפה זו מונעת מגורמי מחלות וריקבונות כגון פטריית הפוזריום (fusarium) מלחדור לתוך הפרי.[74] דלועים נוספים שניתן לשמר לאורך זמן לדוגמא הם: דלורית, דלעת ערמונים, דלעת הספגטי וועוד המכנה המשותף הוא קליפה עבה וקשה.

זאת ועוד, השהיית הדלעת בטמפרטורה של 25–27 מעלות צלסיוס (טמפרטורה שכיחה בארץ במהלך חודשי הקיץ) במשך ימים אחדים גורמת להאטת קצב הנשימה של הפרי וכן לחסימה בשלב האחרון בביוסינתזה של אתילן (הורמון שבין השאר גורם להבשלה).[75] כל אלו מסייעים לפרי לשמור על טריותו ולא להרקיב.

הדלעת מבשילה לאחר הבשלת הענבים- בסוף הקיץ[76] אחד מהשימושים המקובלים בדלעת הוא הזרעים, ולשם כך הותירו את הפרי בשדה על מנת שייבש, ויהיה ניתן להפיק את הזרעים. הבדיקה לבחינת השאלה אם הדלעת התייבשה היא דקירת קליפת הדלעת במחט, אם מקום הדקירה התאחה, היא אינה יבשה, ואם מקום הדקירה לא התאחה, ניתן להתייחס אליה כדלעת יבשה.[77] יש לכך מספר השלכות הלכתיות; 1. קדושת שביעית בפרי נקבעת לפי השלב שבו הדלעת התייבשה, אם היא התייבשה לפני ראש השנה של השביעית היא שייכת לשישית, גם אם היא נלקטה לאחר ראש השנה, ואם היא התייבשה לאחר ראש השנה, היא שייכת לשביעית, ויש לנהוג בה קדושת שביעית[78]. לא חלה על זרעים אלו גזירת ספיחין[79] 2. בדיני כלאים, במידה ומשאירים את הדלועים בשדה לשם כך יש להרחיק מהם הרחקה נוספת מעבר להרחקה הרגילה של כלאי זרעים.[80] 3. תרומות ומעשרות- לדעת חכמים אין חובה להפריש מזרעים אלו תרומות ומעשרות, ולא חלה עליהם גזירת ספיחין.[81]

10.5 שימושים שונים בקליפת הדלעת

ניתן ליצור כלים שונים מהדלעת לאחר הוצאת התוכן של הפרי ולאחר מכן יבוש הקליפה, התנאים חלקו מאיזה שלב בתהליך זה הדלעת אינה נחשבת כפרי אלא ככלי לדיני טומאה וטהרה[82]. כל עוד הדלעת מחוברת לצמח היא אינה מוגדרת ככלי, ולכן היא אינה נטמאת גם את היא התייבשה, אך לאחר ניתוקה מהצמח היא מקבלת טומאה.[83]

לקליפה זו הוזכרו בחז"ל שימושים רבים: קרויה- כלי לשאיבת מים. קליפה זו היא קלה וצפה על פני המים, ועל מנת לגרום לה לשקוע בתוך המים שבור או בבאר ולמלאה במים הניחו אבן בתוכה- 'האבן שבקרויה', ניתן להשתמש בה בשבת בתנאי שאבן זו מחוברת ואינה נופלת.[84] לעיתים הקליפה ספחה מים במהלך שאיבות המים[85]. על מנת לחזק את הקרויה כדי שהיא לא תתבקע חיזקו אותה באמצעים שונים- עיגולי מתכת ועוד.[86] השתמשו בקרויה- גם לצרכים רפואיים, להשלים חלק מגולגולת של אדם שנפצע בראשו, השלמה זו הועילה לזמן קצר- לימות הקיץ, אך בחורף האדם נפטר.[87] קליפת הדלעת שימשה גם בדיני מקח וממכר כ'מחק'- בתהליך הקניה מעבירים אותו מעל התבואה הנרכשת כדי לוודא שהכמות היא אחידה בכל קנייה ומכירה.[88] קליפת הדלעת אף שימשה למשחקי ילדים- ככלי למילוי עפר או כחלק מכף המאזניים[89]. השתמשו בדלעת יבשה גם כדי להבריך בתוכה צמחים 'סילון' בלשון חז"ל.[90]

11. כלאי זרעים

ההגדרות ההלכתיות להגדרת המין, אינן חופפות את ההגדרות המדעיות. כך, למרות שמבחינה בוטנית נחשבים אבטיח, מלון, מלפפון, קישוא ודלעת באותה משפחה, היחס ההלכתי אליהם הוא כאל מינים שונים שאסור להרכיבם זה בזה או לזרעם ביחד[91].

11.1 ההבדלים בפירות: הכלל אותו קבעו חז"ל ביחס לזריעת מינים שונים בסמוך זה לזה נקבע על פי 'מראית העין',[92] שיש לוודא שאין מראית עין של ערבוב בין שני מינים שונים. הקריטריונים העיקריים להגדרת המינים השונים הם צורת העלים, צורת הפרי וטעמו[93], כשטעם הפרי מהווה את הקריטריון העיקרי מבין אלו[94].

11.2 יצירת מינים חדשים: הכלאת הדלועיים זה בזה ויצירת מינים חדשים הוזכרה בירושלמי במספר אזכורים: "אדם נוטל מעה אחת מפיטמה (זרע) של קישות ונוטעה והיא נעשית אבטיח, אדם נוטל מעה אחת מפיטמה של אבטיח ונוטעה והיא נעשית מלפפון"[95]. לדעת רבי יהודה מדובר בכלאים. המלפפון נוצר על ידי איחוד בין זרעי אבטיח ותפוח: "אדם נוטל מעה אחת מפיטמה של אבטיח ומעה אחת מפיטמה של תפוח ונותנן בתוך גומא אחת והן נתאחין ונעשין כלאים. לפום כן צווחין ליה בלישנא יונא מולפפון". התלבטותם של חז"ל בהבנת ההבדל בין המינים הוזכרה בהמשך ההלכה שלדעת חכמים קישואים, אבטיחים ומלפפון אינם כלאים זה בזה, אך לדעת רבי יהודה הם כלאים זה בזה.[96]

לדברי כסלו, פירות הדלעת הגדולים יכולים לפתח צורות שונות. בין מיני הדלעת תופס את הבכורה קישוא, שנחשב לאחד המינים הרב-גוניים ביותר בממלכת הצומח. לדבריו: "מלון ופקוס שייכים לאותו המין הבוטני, בעלי אותו מספר כרומוזומים, הרי הם מוכלאים בחופשיות זה עם זה, ובין מגוון הטיפוסים שלהם יש פירות כאלה הדומים לאבטיח, לפרחי הדלועיים אברים גסים- גרגירי ההאבקה הם ענקיים (כ200- מיקרון), וגדולים בנפחם בערך פי 100 מגרגיר אבקה ממוצע. עובדה זו, וכן המספר הרב של הזרעים, שכל אחד מהם זקוק לפחות לגרגיר אבקה אחד, מצריכים יותר מביקור אחד של הדבורה המאביקה. גידול שלוש מקשאות שכנות- של קישואים, מלונים רגילים ומלונים הדומים לאבטיח- יכול להביא שדבורה אחת תאביק את אחד הפרחים באבקה מחלקה זרה אחת, ודבורה שניה תאביק שוב את אותו הפרח באבקה מחלקה אחרת. כאשר הפרח הזה יתפתח לפרי, יתכן שזרעים שונים מאותו הפרי ינבטו לצמחים מזנים שונים".

לפי נרסון, בתוך משפחת הדלועיים שני מינים נפרדים יכולים להפרות זה את זה.[97]

11.3 הבדלי הצימוח: מלבד הגדרות הפרי, ישנה משמעות גם לאופן הצימוח של הצמח: כלשונו של הרמב"ם[98]: "ושיעורין רבים יש בהרחקה הזאת הכל לפי גודל השדה הנזרעת ולפי רוב העלין ושלוח היונקות"[99]. בדלועיים, ובמיוחד בדלעת יוונית מכיוון ש"יש לה עלים גדולים ומתפשטת הרבה ומסתבכת", יש לוודא שמלבד ההרחקה הנדרשת בין המינים יש לוודא גם כן שהיא אינה מסככת על גבי זרעים אחרים ולדעת רבי מאיר ה'קשות' אף הוא נכלל במינים אלו שיש לוודא שהוא אינו מסכך על גבי התבואה.[100] ההרחקה הנדרשת מדלעת יוונית היא ההרחקה הגדולה ביותר הנדרשת מבין כל מיני צמחים.[101]

11.4 מינים המתפשטים: ההרחקה הנדרשת בין הדלועיים למינים אחרים תלויה במספר גורמים: מספר השורות שכל מין נזרע[102] המין שזרוע ליד הדלועיים וכן מספר הצמחים הנזרעים באותה יחידת שטח.[103] בשל העובדה כי ירקות אלו מתפרסים על שטח רחב, יש הסוברים שההרחקה במינים המתפשטים' היא שתי אמות לכל מין, מלבד ההרחקה הרגילה של הירקות.[104]

כאמור הדלעת היא צמח עשבוני מתפרס, ניתן לנצל תכונה זו על ידי שתילה צמח בסמוך למין אחר ולהפנות את כיוון התפתחות הצמחים לצדדים שונים, וכך אין מראית העין של כלאים.[105]

11.5 הרכבת דלועיים – כתוצאה מרגישות הדלועים וכן ממחלות קרקע, ריקבונות, ממחלות שורש ועלים של הדלועים, פיתחו משתלות שתילי דלועים את הנוהג להרכיב חלק ניכר של שתילי הדלועים על מנת להגביר את עמידותם כנגד פגעים אלו. ההרכבה היא על כנת דלועים אחרת (לא אחת של דלעת), ובכך מגבירים מאוד את עמידות הצמח. הרכבות אלו נעשות באבטיח ומלפפון, ובמידה מועטה למלון.

12. דינים נוספים

12.1 מאכל מגולה: אין לאכול מאכל שבעל חיים אכל ממנו מכיוון שיש בכך סכנה, בין המאכלים שחז"ל הזכירו כמאכל שיש בהם סכנה במקרה זה היא הדלעת.[106]

12.2 נדרים: בדיני נדרים, אדם הנודר מדבר מסוים, האיסור מתפרש לפי המקובל... התנאים חלקו, האם כשהאדם נודר מהירק כוונתו לנדור גם מהדלועים, או שמא הדלועים נחשבים כפרי בפני עצמו. [107] אולם הנודר מן הדלועים, אסור רק בדלעת יוונית. [108] הכנת הדלעת הרמוצה היא על ידי טמינתה ברמץ, ולכן הנודר מהתבשיל אינו אוסר עליו את דלעת הרמוצה[109].

12.3 צרעת: כשהמצורע נטהר מצרעתו עליו לגלח את כל שערו, עד שהוא יהיה חלק כדלעת[110]

12.4 אופני אכילה נוספים: הדלעת הוזכרה כמאכל שמיועד גם לחולים.[111] ניתן לבשל את עוקץ הדלעת ולאכלו ביחד עם הדלעת, ובשל כך חלים עליו דיני טומאה וטהרה החלים על הפרי.[112] הדלועים משמשים גם למאכל בהמה, מותר לחתוך את הדלועים בשבת ולהניחם לפני הבהמה.[113]

13. נספחים

13.1 חלוקה בוטנית של משפחת הדלועים:

סוג 1: Cucurbita (מוצא משוער אמריקה) – דלעת, קישוא, כנות דלעת.

א.moschata- הדלורית משתייכת למין זה. כמעט בכל הזנים יש ניקוד כסף (למעט הדלורית). מבנה העלה מחומש. הצימוח בדרך כלל שרוע. באופן כללי מתאים לאזורים צפוניים. הדלעת המסחרית הנפוצה בארץ (טריפולטאית) שייכת למין זה. גם דלעות פרובאנס ואיטלקית שייכות למין זה.

ב. maxima- כמעט ואין זנים עם ניקוד כסף בעלים. צורת העלה נוטה להיות מחומשת אולם יותר מעוגל מ-moschata. הצימוח בדרך כלל שרוע. במין זה ישנם פירות גדולים שחלקם מגיע למאות ק"ג. בארץ רק אחד מזני הדלעת היפנית[114] משתייך למין זה. כנות הדלעת שעליהם מרכיבים אבטיח, מלפפון או מלון, הם מיכלוא של moschata*maxima.

ג.pepo- המין בעל השונות הגדולה ביותר בין מיני הדלעות, ולכן קשה לאפיין אותו. כל הקישואים שייכם למין זה. הדבר היציב ביותר הוא עלה גס וקוצני ופחות גמיש ממינים אחרים. זנים רבים במין זה הינם שיחיים או שיחיים למחצה, כאשר ככל הידוע, כל הזנים שבארץ ממין זה שיחיים או שיחיים למחצה. בpepo ניקוד הכסף אינו קבוע ומשתנה בין הזנים. צבע הגבעול בדרך כלל כהה, אבל עשוי להשתנות. העלים נוטים להיות מפורצים בדרך כלל, אולם יש זנים בהם יש פירוץ מינימלי. דלעת אוראנג'טי/ספגטי שייכת למין זה. מיני פאם וערמונים שייכות גם הם למין זה. בנוסף שייכים למין זה, זני הקישואים: זוקיני, בלאדי (הקישוא הנפוץ) וקוקוצלה.

דלעות הנוי (ornamental gourd) שייכות גם הם למין זה. מקובל לזורעם בתערובת מינים, כאשר מתקבלת שונות גדולה מאוד בעיקר בצורת הפרי. בצעירותם פירות אלו מרים מאוד, ובהבשלתם מתייבשים לעיתים. יתכן שבהבשלה מלאה יהיו אכילים, אולם למעשה מדובר בזני בר ללא משמעות מסחרית ועם פרי קטן יחסית ולא איכותי. לכן, לא מקובל לאכלם כלל.

סוג 2: Lagenaria – (מוצא משוער- אפריקה) דלעת הבקבוק (קרא)

הצימוח משתרע ומטפס, והיא משתרעת על פני שטחים גדולים. בשונה ממינים אחרים במשפחה זו, פתיחת הפרחים מתרחשת בלילה. צורת העלים מעוגלת יחסית, וגודלם קטן בהשוואה למיני דלעות אחרות.

סוג 3: Citrullus (מוצא משוער- אפריקה) אבטיח, אבטיח פקועה

סוג זה מאופיין בצימוח שרוע ובעלים מאוצבעים, אך שונים מאלו של הקישוא. האאבטיח שייך למין lanatus, ישנו מין נוסף הנקרא cutron melon. אבטיח הפקועה נקרא Citrullus colocynthis. אבטיח הפקועה, גדל בר במדבר סיני ובערבה והוא נחשב לצמח חזק במיוחד ששורד תנאי יובש וחום קשים. הפרי שלו מר במיוחד, ואף יכול להיות רעיל, אך בשימוש נכון נמצאו בו סגולות רפואיות.

סוג 4: Cucumis (מוצא משוער- אפריקה/אסיה)- מלפפון, מלון, מלפפון פקוס

Sativus: מלפפון שייך למין זה. צימוח שרוע, בחלק מהמינים ישנם רק פרחים נקביים החונטים ללא צורך בפרח זכרי.

melo : מלון. מופע הצמח דומה למלפפון. מעבר לזנים המוכרים, ישנם זני מלון רבים השונים במופעי הפרי בעיקר. מלפפון פקוס/מלון קתא (Cucumis melo convar. adzhur) שייך למין זה למרות שדומה בטעמו גם למלפפון.

מין נוסף קרוי מלון קיוואנו (Cucumis metuliferus) צורת הצימוח שלו דומה, אולם הפרי עם בליטות וגם בפנים בעל מופע שונה. גם ממין זה ישנם כנות חצי מסחריות. לאור השינוי הגדול בצורת הפרי ויתכן גם בטעמו, ישנו צורך לערוך בירור כדי לקבוע האם הוא יחשב הלכתית כמין מלון.

ישנו מין נוסף הקרוי "מלון חורפי" השייך לסוג אחר (Benincasa). נפוץ באסיה וישנם ניסויונות ליצר ממנו כנות למלון. נראה כקישוא או מלפפון מוארך. מין זה שייך כאמור לסוג אחר, ושונה בצורה גדולה יותר משאר המינים שהזכרו לעיל. לפיכך, סיכוי גבוה שהוא לא יוכל להתאים הלכתית למיני מלון אחרים.

13.2 מספר זני דלעת מומלצים:[115]

זני הדלעות הקטנות :דלעת ערמונים, דלוריות, דלעת נוי, זני קישואים, זוקיני, זני מלפפונים, פקוס, בעגי'ר.

זני הדלעות הבינוניות: יפאנית, פרובאנס, דליקה/קבוצ'ה, כתר המלכה, ספגטי, דלעת ליפה, דלעת בקבוק.

זני דלעות ענק [116]:טריפולי, אטלנטית, נאפולי, אלווין,

זני מלפפון מומלצים:[117]

ריף, גלובל, ננה, כרים, רומי, ארומטו, בזלת, רומבה, דינגו, דרבי, PS 64, נוניים, ועוד.

זני קישואים מומלצים:[118]

ברכה, צ'אקלון, קריזמה, סקוורושקה, פרעה, בלופלודני, טופזיו, איסקנדר, ארל, קווילי, קואנד ועוד.

זני קישוא מיוחדים: ספגטי רבליו, Lagenaria Calabaza, ,Lagenaria ועוד.

זני מלון מומלצים:[119]

קנטלופ אירופאי, קנטלופ צפון אמרקאי, גליה, יערה, קזבה, פרסי, קרנשו, קנרי, חמי, ספרייט, קוריאני, נשיקת סוכר, סנטה קלאוס, ועוד.

זני אבטיח מומלצים:[120]

אסנס, מקסימה, ,Sweet Dawn טריקס 313, קרימסון סוויט, ,crisp delight פאסיניישן, מללי,[121] ועוד.

14. ביבליוגרפיה:

אלבוים ח. צ, מסורת צמחי המשנה, מכון התורה והארץ, תשפ"ה.

כסלו מ, הרכבת אבטיח או מלון על דלעת, תחומין כ עמ' 412-418.

נרסון ח, הדלועיים, ביולוגיה וחקלאות, ספרי צמרת, אזור, תשע"ה.

אביטל, ע. איורים של דלועיים בפסיפסי ארץ ישראל מן התקופה הביזנטית, בתוך ירחון 'יבול שיא' -: גיליון 105, אפריל 2015, עמ' 82–86.

פאהן א, אנטומיה של הצמח, הקיבוץ המאוחד, מהדורה שניה 1993.

פליקס י, החקלאות בארץ ישראל בימי המקרא, המשנה והתלמוד. ראובן מס, תש"ן.

פריס ה, דלועיי המאכל של חז"ל, זיהויים הטקסונומי. (מאמר מקוון)

Feinbrun-Dothan, N. (1978). Flora Palaestina, Part Three, p. 271-272

Lebeda, Ale et al. (2006). Cucurbits (Cucurbitaceae; Cucumis spp., Cucurbita spp., Citrullus spp.). 3. 271-376. 10.1201/9781420009569.ch8

Lu, A. & Jeffrey, C. Flora of China, Online Vol. 19, p. 616

Nazimuddin, S. & Naqvi, S.S.H. Flora of Pakistan, Online

Stevens, P. F. (2001 onwards). Angiosperm Phylogeny Website. Version 12, July 2012

Taylor, N. & Zappi, D. (2009). Neotropical Cucurbitaceae. In: Milliken, W., Klitgוrd, B. & Baracat, A. (2009 onwards), Neotropikey - Interactive key and information resources for flowering plants of the Neotropics. Kew Royal Botanic Garden Website.

1. Watson, L. & Dallwitz, M.J. (2015). The families of flowering plants: Cucurbitaceae Juss. Online Version

2. Zohary, Daniel, et al. Domestication of Plants in the Old World: The origin and spread of domesticated plants in Southwest Asia, Europe, and the Mediterranean Basin, 4th ed., Oxford, 2013.

3. Zohary, m, Plants of the bible, 1982

[1] זהרי, domestication, 155.

[2] זהרי plants, 87 . זהרי domestication 154.

[3] לדוגמא: משנה כלאיים, א, ב; ב, יא; ז, א: משנה מעשרות א, ה- ו: משנה אהלות ח, א. ועוד.

[4] צמח זה הוא אחד הזיהויים לצמח 'פקועות' שהוזכר בחז"ל מספר פעמים, ראה אלבוים מסורת צמחי המשנה עמ' 405.

[5] צמח זה מזוהה עם ירוקת חמור שנזכרת פעם אחת במשנה כצמח שמאהיל על הטומאה וחוצץ בפניה (אהלות ח א). ראה אלבוים, עמ' 244.

[6] ע. אביטל, בר אילן, איורים של דלועיים בפסיפסים, מתוך ירחון 'יבול שיא' -: גיליון 105, אפריל 2015, עמ' 82–86.

[7] הוֹרְטִיקוֹלְטוּרָה – תרבות הגן.

[8] במדבר יא, ה.

[9] נקרא גם בשמות נוספים- מלפפון ארמני, מלון הפקוס, מלון הקתא, מלפפון מקראי או מלפפון ערבי.

[10] משנה מעשרות א, ד, תרומות ח, ו.

[11] כסלו, מרדכי, לזיהוי הקישואים, הדלועים, האבטיחים והמלפפונות', בתוך 'מנחת ספיר' בעריכת ישראל רוזנסון ויוסי שפנייר, עמ' 447- 496.

[12] plants, 87 ראה גם זהרי, domestication, 155, אם כי ישנם הטוענים כי המלפפון של ימינו הוכר כבר בזמן חז"ל, ראה להלן

[13] ראה אלבוים, מסורת, תשפה, 58.

[14] זהרי plants 85.

[15] ראה אלבוים, מסורת, תשפה, 157- 163.

[16] משנה כלאים א, ב.

[17] תוספתא כלאים (ליברמן) א, ה, בבלי נדרים נא, א.

[18] תוספתא כלאים (ליברמן) א, ו, בבלי ביצה ג, ב; יבמות פא, ב.

[19] ירושלמי דמאי ב, א.

[20] ראה אלבוים, מסורת, תשפה, 317.

[21] ראה אלבוים, מסורת, תשפה, 461.

[22] תוספתא שביעית (ליברמן) ד, יט, נגעים (וילנא) א, ג, ירושלמי שביעית ב, ז. ירושלמי נדרים ז, א.

[23] בבלי סוכה נו, ב.

[24] כך מובן הביטוי "בוצין בוצין מקטפיה ידיע", שמובא בבבלי ברכות מח, א.

[25] פריס, דלועיי המאכל.

[26] מ. רענן: "בוצין בוצין מקטפיה ידיע- מלון הקתא", בפורטל הדף היומי

[27] פינברון-דותן, נ. ודנין, א. המגדיר לצמחי-בר בארץ-ישראל. (1998). כנה. ירושלים. וכן על פי אנציקלופדיה חקלאית ערך 'דלועים'.

[28] נרסון 32

[29] Lebeda, Ale & Widrlechner, Mark & Staub, J. & Ezura, Hiroshi & Zalapa, Juan & Křístková, E.. (2006). Cucurbits (Cucurbitaceae; Cucumis spp., Cucurbita spp., Citrullus spp.). 3. 271-376. 10.1201/9781420009569.ch8.

[30] נרסון, 20

[31] אם במהלך הגידול נקטם ראשו של הצמח הוא יחדש את עצמו דרך אחד או יותר מהניצנים החיקיים של הצמח.

[32] נרסון 31

[33] נרסון 28 , קנוקנת = גבעול מסולסל הצומח מבסיס העלה של צמח מטפס, במטרה לעזור לצמח להיאחז בסביבתו. להלן הרחבה בהמשך הפיסקה.

[34] פאהן אנטומיה, 15

[35] למרות שגם אבטיחים לעיתים רחוקות מדלים בעזרת רשת לכל פרי.

[36] תודתנו לפרופ' הארי פריס שסיפק לנו את המידע המפורט בענין.

[37] נרסון, הדלועיים, 47.

[38] ישעיהו א, ח.

[39] תוספתא כלאים (ליברמן) ב, יב- יד.

[40] ראה פליקס החקלאות עמ' 138

[41] על המים היורדים על פני הקרקע מופעלים כוחות שונים:

1. כוח המשיכה הגורם לחלחול המים לעומק הקרקע וליצירת מי תהום. הצמח אינו יכול 'לינוק' מים אלו מהקרקע, מכיוון שכוח המשיכה בין המים לקרקע חזק יותר מהכוח שביכולתו של הצמח להפעיל כדי לינוק את המים.

2. כוחות הסופחים את המים לחלקיקי הקרקע, באמצעות תאחיזה – אדהזיה וקוהזיה (אדהזיה – כוחות משיכה בין מולקולות המים לחומרים שונים, קוהזיה – כוחות משיכה בין מולקולות המים עצמן). הצמח אינו יכול 'לינוק' מים אלו מהקרקע, מכיוון שכוח המשיכה בין המים לקרקע חזק יותר מהכוח שביכולתו של הצמח להפעיל כדי לינוק את המים. 3. כוח היניקה של הצמחים. מים שאינם מחלחלים ואינם נצמדים לחלקיקי הקרקע הם המים הזמינים לצמח. מים אלו נקראים 'מי קיבול שדה'. כשנוצר בהם עודף, נוצר נגר עילי שמזרים את המים מעל פני הקרקע.

4. אידוי המים לאטמוספירה.

[42] משנה שביעית ב, א, ובירושלמי שביעית ב, א.

[43] משנה כלאים א, ח.

[44] תוספתא כלאים (ליברמן) א, יג, ראה מלאכת שלמה כלאים א, ח: "ומצאתי שכתב עליהם החכם הרי"א ז"ל וז"ל וכ"ה מעשים בכל יום שהעשבים שאין לו שרש נוטעים אותן בתוך שעורה שהיא משתרשת מהרה והירק נדבק בשעורה ויונק ממנה", ראה תוספתא כפשוטה כאן בשם תיאופרסטוס.

[45] פליקס, החקלאות, 156.

[46] ירושלמי ערלה א, ב.

[47] תוספתא כלאים (ליברמן) ג, יב.

[48] ירושלמי שבת יב, ב.

[49] משנה שבת ט, ז.

[50] משנה שביעית ב, י.

[51] משנה סוכה א, ד, ירושלמי כלאים ז, ו, בבלי סוכה יא, ב.

[52] משנה אהלות ח, א.

[53] תוספתא עירובין (ליברמן) א, ז.

[54] תוספתא גיטין (ליברמן) ב, ג.

[55] תוספתא שבת (ליברמן) יא, ח.

[56] בבלי שבת קנג, ב, נזיר ח, א, ירושלמי שבת י, ב.

[57] לדוגמא: דלעת, אבטיח.

[58] לדוגמא: דלעת הנחש.

[59] כגון: ירוקת-החמור.

[60] ערוך ערך פיקס.

[61] משנה עוקצין ב, א.

[62] ירושלמי מעשרות א, ד.

[63] משנה מעשרות א, ה

[64] תוספתא מעשרות (ליברמן) א, ו, בבלי ב"מ פח, ב.

[65] תוספתא מכשירין (צוקרמנדל) ג, ה.

[66] תוספתא מכשירין (צוקרמנדל) ג, ט.

[67] משנה עוקצין ב, א.

[68] רש"י ב"מ פח, ב.

[69] ראה תוספתא תרומות (ליברמן) ה, א, ירושלמי חלה ג, ה, כיצד ניתן להשתמש בפרי לאורך זמן ולסמוך עליו בעת ההפרשה

[70] משנה מעשרות א, ד

[71] תוספתא מעשרות (ליברמן) א, ד

[72] רש"ס מעשרות א, ד

[73] תוספתא תרומות (ליברמן) ד, ה.

[74] תמיד יש אחוז מסויים של ריקבונות בדלעת, במידה והפרי עבר חיטוי לפני הייבוש אחוז הריקבונות יפחת.

[75] חום שמעל 40 מעלות צלסיוס גורם ליצירת חלבוני 'הלם חום' בפרי, שתפקידם להגן על חלבונים שונים מפני שינוי המבנה והתפרקות.

[76] בבלי פסחים ו, ב.

[77] ירושלמי שביעית ב, י

[78] משנה שביעית ב, י.

[79] תוספתא מעשרות (ליברמן) ג, טז.

[80] תוספתא כלאים (ליברמן) ב, יד, ראה תוספתא כפשוטה במקום.

[81] תוספתא מעשרות (ליברמן) ג, טז.

[82] תוספתא כלים (בבא מציעא) (צוקרמנדל) ז, יב.

[83] תוספתא עוקצין (וילנא) ב, ג, ראה בבלי חולין קכז, ב.

[84] משנה שבת יז, ו.

[85] ראה משנה פרה ה, ג שדנה בהשלכות לכך בדיני שאיבת המים לצורך מי חטאת.

[86] משנה כלים ג, ה, ראה בהרחבה בפרשנים שם, תוספתא כלים (בבא קמא) (צוקרמנדל) ג, ג.

[87] בבלי חולין נז, ב.

[88] בבלי ב"ב פט, ב.

[89] תוספתא כלים (בבא מציעא) (צוקרמנדל) ז, ז.

[90] משנה כלאים ז, א ירושלמי

[91] ראה מאמרו של הרב יהודה עמיחי הרכבות בירקות אמונת עתיך גליון 23 עמ' (וראה שנטה להתיר מלפפון ומלון, אולם למעשה נטו לאסור אותם לכתחילה)

[92] משנה כלאים ג, ה.

[93] ירושלמי כלאים א, ה.

[94] רמב"ם כלאים....

[95] ירושלמי כלאים א, ב

[96] ירושלמי מסכת כלאים פרק א הלכה ב

[97] נרסון, הדלועיים, 41.

[98] רמב"ם כלאים ג, ח.

[99] דיני ההרחקות באופנים שונים של זריעת דלועיים הם רבים ומפורטים, ראה במשניות במסכת כלאים פרקים ב- ג, ובתוספתא כלאים פרקים א- ב.

[100] משנה כלאים ב, יא.

[101] משנה כלאים ג, ז.

[102] משנה כלאים ג, ד; ג, ו.

[103] משנה כלאים ג, ז, ראה שם דעות שונות ביחס להרחקה הנדרשת.

[104] ראה ארץ חמדה , חלק ב עמ' פט- צ.

[105] משנה כלאים ג, ה.

[106] משנה תרומות ח, ו: ירושלמי מעשרות א, ב; תרומות ח, ג.

[107] ירושלמי נדרים ז, א, בבלי חולין קד, א; נדרים נד, א.

[108] תוספתא כלאים (ליברמן) א, ו:, תוספתא נדרים (ליברמן) ג, ו בתוספתא נדרים (ליברמן) ד, ג מובא: "הנודר מן הפיאה אסור בקשואין ובדלועין", וראה בפירוש ר"ש ליברמן שם שמדובר בסוג מסוים של צמח.

[109] משנה נדרים ו, א.

[110] בבלי סוטה טז, א, וברש"י במקום.

[111] בבלי חולין טו, ב.

[112] משנה עוקצין א, ו, תוספתא עוקצין (צוקרמנדל) א, ו..

[113] משנה שבת כד, ד.

[114] Uchiki Kuri של חברת אפעל. זן הדלעת היפנית הוקאידו, שונה ממנו ומשתייך לpepo-

[115] https://www.nimrod.bio/%D7%9E%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9A-%D7%94%D7%9E%D7%A7%D7%99%D7%A3-%D7%9C%D7%92%D7%99%D7%93%D7%95%D7%9C-

[116] גודל פרי הדלעת - זני הדלעת שוקלים בדרך כלל בין 18 ל-36 ק"ג. שיא העולם לפרי הכבד ביותר, עומד על 1226 ק"ג לדלעת שגידל חקלאי איטלקי מאזור טוסקנה בשנת 2021.

[117] אתר חברת הזרע ישראל.

[118] אתר מילוקו: https://iw.molooco.com/types-of-melons

[119] אתר מילוקו: https://iw.molooco.com/types-of-melons

[120] אתר אגרונט: https://www.agronet.co.il/

[121] זן אבטיח שמגדלים בעיקר לגרעינים.

אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

דלועיים