חזיר

ב"ה

חזיר

חזיר הבית – Sus scrofa domesticus

משפחה – חזיריים

כתיבה: אביעד פרנקל

תוכן

ביות ושימוש בידי האדם

תזונה ומבנה גוף

מאפיינים נוספים

החזיר במקורות ובהלכה

חזיר הבית הוא תוצר הביות של חזיר הבר.

ביות ושימוש בידי האדם

החזיר ביות על ידי האדם בתקופה קדומה יחסית, מעט אחרי ביות הצאן והבקר. עדויות לביות מלא של חזירים במזרח התיכון קיימות כבר מתחילת התקופה הניאוליתית, אך מחקרים מראים כי ייתכן ותהליך ביות מדורג של חזיר הבר היה קיים עוד לפני כן.[1] מחקרים גנטיים מצאו כי החזיר בוית ככל הנראה במספר מקומות באירופה ובאסיה, באופן בלתי תלוי.[2] תחילה נבדלו החזירים המבוייתים שמוצאם מחזיר הבר האסיתי (Sus Vittatus) לאלו שמוצאם מחזיר הבר האירופאי (Sus scrofa scrofa), אך במשך הזמן הם הוכלאו אחד עם השני באופן אינטנסיבי.[3]

בחפירות שנערכו בארץ התגלו שרידים של חזיר, המלמדים שתושבי הארץ הכנענים אכלו חזירים ואף הקריבו מהם קורבנות לאלים. אחוז חריג של עצמות חזיר ממוצא אירופאי נמצאו באתרי ההתיישבות של הפלשתים, שהגיעו לארץ כחלק מנדידת גויי הים במאה ה-12 לפני הספירה.[4] בהמשך, נמצאו ציורים של חזירים בפפירוסים מהמאה השלישית לפני הספירה, המלמדים על שימוש בהם בידי היוונים למטרות דומות.[5] יהודים נמנעו כמובן מאכילת חזיר, ועל כן באתרי ההתיישבות שלהם אין כמעט שרידים של עצמות חזיר.[6]

השימוש העיקרי של האדם בחזיר הוא באכילת בשרו, אך קיימים שימושים שונים גם בעור, בעצמות, בשומן ובשיער – ממנו מייצרים מברשות ומכחולים קשים.[7]. לפי ארגון המזון והחקלאות של האו"ם, בשר חזיר הינו הבשר הנצרך ביותר בעולם כיום.[8]

תזונה ומבנה גוף

ראשו של חזיר הבר מוארך, דבר המשמש אותו בנבירתו אחר מזון. ראשו גדול ביחס לגופו, והוא עשוי בצורת חרות. הלסת נמצאת בתחתית הראש. הנחיריים של החזיר נמצאות בדיסקה הניצבת בקצה החרטום, בעזרתה נובר החזיר באדמה. בעקבות הביות התקצר ראשו של חזיר הבית, וכך גם רגליו. לעומת אלו, אורך גופו של החזיר התארך דווקא בעקבות הביות.[9]

החזיר הוא אומניבור (אוכל כל). מזונו של החזיר בטבע מגוון מאוד – הוא מסוגל לאכול זרעים, תבואות, פירות וירקות (וידוע בכך שבלוטים אהובים עליו ביותר), אך גם בעלי חיים קטנים – אותם הוא מוצא בזמן שהוא נובר באדמה, דגים וסרטנים ואף פגרים מתים של חיות גדולות יותר. גזעים מסויימים של חזיר הבית מסוגלים לנצל בצורה יעילה חמרי מזון כמו גרעינים, תפוחי אדמה ואפילו פסולת תעשייתית. לחזיר קיבה פשוטה, והוא אינו מעלה גרה. על כן, אין הוא יכול לעכל תאית. במקום זאת, הוא מסוגל ללעוס עשב כדי למצות את מיציו, ולאחר מכן לפלוט את הפסולת מפיו.[10]

החזיר נחשב כאחד היונקים הבודדים להם מספר שיניים מלא (44). כל החותכות פונות קדימה ומסייעות בתהליך הנבירה. לחזיר הבר ניבים חדים, המכונים לעיתים 'חיטים', ומשמשים להגנה ולמאבק על נקבות.[11]

החזיר שייך לסדרת מכפילי הפרסה. לכל רגל ארבע אצבעות בעלות פרסות, כאשר שתיים מהן מפותחות יותר מהאחרות. השתיים הנוספות נמצאות מעל הקרקע, ומשמשות אותו רק בזמן הליכה על משתכים רכים ובבוץ.[12]

מאפיינים נוספים

כושר הרביה של חזיר הבית גדול משל חזיר הבר. החזירה מסוגלת להמליט פעמיים בשנה, כשזנים מסויימים מסוגלים להגיע בהמלטה אחת ל-24 גורים.

בשל הדמיון הביולוגי בין חזיר לאדם, החזיר משמש כפונדקאי למגוון טפילים ומחלות שמסוגלים לעבור לאדם.[13]

החזיר במקורות ובהלכה

החזיר נזכר שבע פעמים בתנ"ך. נזכר בין הבהמות הטמאות, כחיה בעלת סימן טהרה אחד ("מפריס פרסה הוא ושסע שסע פרסה"), אך נעדר את משנהו ("והוא גרה לא יגר"). [14] הוא נזכר כבעל חיים מאוס ומלוכלך ("נזם זהב באף חזיר, אשה יפה וסרת טעם"),[15] ואכילתו נקשרת לעבודה זרה.[16]

במקומות רבים במקורות נזכר החזיר שלא בשמו, אלא בכינוי "דבר אחר".[17]

החזיר אסור באכילה, והוא מתייחד בכך שהוא המין היחיד שמפריס פרסה אך אינו מעלה גירה. לפיכך, אם מוצא אדם בהמה שפרסותיה סדוקות הרי היא בגדר בהמה טהורה, אם יודע שאינה חזיר.[18]

במהלך הדורות הפך החזיר לסמל של מאכל אסור ומשוקץ. כך למשל, הביאה המשנה דוגמא לנדר שאינו חל משום שנתפס בדבר האסור ממילא – אדם שאומר "הרי עלי כבשר חזיר".[19] ניתנו מספר טעמים למעמד המיוחד של החזיר: הרמב"ם הסביר שהתורה מאסה בחזיר "מחמת ריבוי טינופו".[20] לפי רבי יצחק ערמאה, אכילת החזיר גוררת היזקים נפשיים והשחתה של הנפש.[21] אמנם, בגמרא נמנה איסור אכילת חזיר כאחד האיסורים שאין בהם טעם גלוי, "ואין לך רשות להרהר בהם".[22]

השימוש בבשר חזיר ובשומן שלו היה נפוץ למדי אצל הנכרים, ובמשך הדורות עורר שאלות רבות לגבי כשרות מאכלים שונים. כך למשל, דנו הפוסקים בדינם של מאפים שנאפו בתנור שיש חשש שנמשח בשומן חזיר.[23]

בנוסף לאיסור האכילה של החזיר, גזרו חכמים שלא יגדלו חזירים כלל, ואפילו לצרכים מותרים.[24] בשעת התקנה אמרו: "ארור האיש שיגדל חזירים".[25] הרמב"ם הסביר שהסיבה לכך שהעמידו איסור זה ב"ארור" הוא מפני היזקם המצוי של החזירים.[26] אמנם, אם נפלו לפני אדם חזירים בירושה, או שגבאם בחובו, אין חייב הוא למכרם מייד, אלא ימכרם מעט מעט.[27] נחלקו אחרונים בשאלה האם האיסור כולל גם מסחר בבשר ושומן חזיר. יש שאמרו שהדבר נכנס בכלל הגזירה, ויש שאמרו שהגזירה היא רק על גידולם מחיים, ואם סוחר לצורך דברים המותרים (כגון שרוצה לסוך עורות בשומן או לערבבו בנר), הדבר מותר.[28]

במסכת בכורות נאמר כי אחד ממומי הבהמה הוא "פיה דומה לשל חזיר".[29] בגמרא הסביר רב פפא שמספיק דמיון מסויים לפה של החזיר – "כיון דפרוס, אף על גב דלא שפיד". לפי רוב הפרשנים, הפרוס הוא שאחת משפתיו עודפת על השניה, ואילו שפיד הוא שפיו חד כשפוד.[30] מום נוסף הוא בגדי שזנבו דומה לשל חזיר.[31] ונחלקו הפוסקים בהבנתו: הרמב"ם כתב שמדובר בזנב רך ומדולדל,[32] ואילו הטור כתב שמדובר בזנב שמתעגל.[33]

בדיני קריאת שמע נאמר שפיו של החזיר נחשב מלוכלך כצואה, ואין לקרוא ק"ש כנגדו אפילו אם עלה מן הרחצה.[34] כמו כן, צואת חזירים שנתן בה עורות, שווה בדינה לצואת אדם, וצריך להרחיק ממנה גם אם אינה מדיפה ריח. אך אם לא נתנו בה עורות, דינה כצואת שאר בעלי חיים, שאין מרחיקים מהם אלא אם מדיפים ריח רע.[35]

אסור לסרק שיער על ידי מסרק בשבת, מפני תלישת השיער הכרוכה בפעולה. בשו"ע (בשם הכלבו) הביא שהדבר אסור גם במסרק רך, העשוי משער חזיר.[36] אמנם, הריב"ש העיד על כך שהנשים בזמנו תיקנו "מעט שיער" בכלי העשוי משיער חזיר.[37]

אסור לאדם להניח מזון בשבת לפני החזיר.[38] בטעם הדבר נאמר בבריתא בגמרא – "שאין מזונותיו עליך".[39] הרמב"ן הביא שני פירושים לדבר: האחד – שכבר אסרו חכמים על גידול חזירים (ראו לעיל), והשני – שמזונותיו של החזיר מצויים לפניו בכל שעה.[40] נראה שההסבר השני נעוץ בעובדה שהחזיר מסוגל לאכול מזון מגוון מאוד, ואף למצוא בעצמו את מזונו. בכל מקרה, רוב הפוסקים הזכירו את הסיבה הראשונה בלבד.[41] לכן, אם גידל אדם חזירים בהיתר, מותר לו להאכילם בשבת.[42]

בהלכות תענית נאמר שאם היתה מגיפה של דבר בחזירים, גוזרים תענית על הציבור.[43] הפוסקים כתבו שדין זה מיוחד לחזירים, ולא למגיפה בשאר בהמות.[44] בגמרא הסבירו, שהמעיים של החזירים דומים למעי אדם, ולכן יש במחלת החזירים סכנה מיוחדת.[45]

בדיני נזיקין נאמר כי חזיר שנבר באשפה, והתיז ממנה צרורות ושבר כלים, משלם חצי נזק.[46] חזיר שאכל חתיכת בשר, אע"פ שאכילה על ידי הדחק היא, משלם נזק שלם – שדרכו בכך.[47]

במסכת נידה אמרו שעיר שיש בה חזירים, אין הנשים שבה חוששות לכתמים שעל בגדיהן.[48] הסיבה לכך היא שאפשר לתלות את הכתמים בכך שהחזירים נוברים בנבלות ובשרצים שבאשפה ומתיזים את דמם לכל עבר.[49] הרמב"ם פסק כך הלכה למעשה,[50] ואילו ר' יצחק (מבעלי התוספות) כתב שאין נוהגים כך.[51] בטור כתב שהכל לפי העניין, ותלוי בדבר המצוי – אם רגילים החזירים להתיז דם ברחובות אם לאו.[52]

עורו של החזיר נחשב כבשרו לעניין טומאת נבילה.[53]