אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

חרדל

ב"ה

חרדל[1]

 כתיבה: הרב דוד אייגנר

1. כללי

החרדל לא הוזכר במפורש בתנ"ך, אולם במשנה ובדברי חז"ל הוא הוזכר פעמים רבות:

ישנם מספר צמחים שניתן לזהותם עם החרדל שהוזכר במשנה ובחז"ל: אחד מהמינים של הסוג חרדל (Sinapis) – צמחים חד שנתיים ממשפחת המצליבים. החרדל נפוץ מאוד בארצות הים התיכון, באסיה הקטנה, במרכז אירופה ובאנגליה. לחרדל תפרחת צהובה מרשימה. הצמחים המזוהים עם החרדל הם חרדל לבן (Sinapis alba), חרדל השדה (Sinapis arvensis) וכרוב שחור (Brassica nigra), הקרוב להם מבחינה בוטנית, ומשמשים להכנת ממרח החרדל.[2]

גם החוקרים נחלקו בזיהוי המין המדוייק של החרדל: פליקס העדיף לזהות את 'חרדל' במשנה עם כרוב שחור,[3] לעף מציין רק את הסוג חרדל.[4]

2. מאפייני החרדל

החרדל הוא ממשפחת המצליבים (Brassicaceae) המכילה קרוב ל4000 מינים שחשובים לאדם כגון כרוב, כרובית, קולורבי, חרדל, צנון, ליפתית (שמן קנולה) ועוד. השימוש בצמחים הוא בעלים כירק טרי, ולצורך שימוש בזרעים למאכל ולשמן, ולעיתים אף למזון לבעלי חיים[5], החרדל בוית כבר בתקופות עתיקות[6].

בין מאפייניה של משפחת המצליבים היא חריפותם[7]. צמחים אלו מכילים מולקולות שנקראות גלוקוזינולטים (Glucosinolate) בעת לעיסה או חיתוך של הצמח, משתחררים אנזימים (בחרדל, אלו אנזימים ממשפחת המירוסינאזmyrosinase ) שמפרקים את הגלוקוזינולטים למספר מרכיבים, מולקולות גלוקוז ומולקולות המכילות גופרית (איזותיאוציאנטים Isothiocyanate) מולקולות אלו מפיצות ריח גופרתי אופייני- חרדלי, ונותנות לבעל החיים הטועם אותן טעם של חריפות ומרירות[8]. האנזימים מאוחסנים בתאים נפרדים בצמח, והם נכנסים לפעילות רק בעת חיתוך או שבירה של התאים. רכיבים אלו קיימים בכל חלקי הצמח: גבעול, עלים, פרחים ופירות, מלבד הטעם לחרדל ישנה רעילות מסויימת הפוגעת בחרקים, פטריות וחיידקים[9].

צמחי החרדל הם חד שנתיים, גובהם הוא כמטר אחד. הפרי של החרדל הוא תרמיל המכיל מספר זרעים. הזרעים עגולים, קוטר הזרעים הוא בין מילימטר אחד ל2 מילימטר[10]. משקל 1000 זרעים הוא של החרדל הלבן הוא כ4 גרם.[11] גוון הזרעים של החרדל הלבן הוא צהבהב, ואילו של הכרוב השחור נוטה להיות כהה יותר. יצירת התבלין חרדל נעשית על ידי טחינת הזרעים וערבובם עם מים, חומץ או נוזלים נוספים, ניתן לצרוך אף את עלי החרדל הטריים לצורך מאכל.[12] ניתן גם לקלות את החרדל, הטמפרטורה המיטבית לשם כך היא 60 מעלות צלסיוס.

הזרעים מכילים אחוז גבוה של שמן, בחלק מהזנים אף למעלה מ50 אחוז, לשמן החרדל יש ניחוח חריף אופייני, והוא בין השמנים העמידים בחום (הטמפרטורה שמעליה הוא מתפרק היא 250 מעלות צלסיוס).[13]

3. מאפייני החרדל בהלכה

מאפיינים כלליים: בחז"ל הוזכרו שני מיני חרדל, חרדל ללא איזכור זן מסוים, חרדל המצרי, הלפסן הוזכר כצמח הדומה לחרדל.[14] כשישראל היו שרויים לבטח על אדמם היתה ברכה בגידולים, ומשלושה בדי חרדל בלבד שנפשח סיככו את סוכת היוצרים, והפיקו תשעה קבין של חרדל.[15] החרדל מבשיל בצורה שאינה אחידה,[16] והוא נזרע בסוגי שדות שונים: בתלם אחד,[17] חלקות קטנות[18], או אף בשדות גדולים[19]. זורעים קב חרדל בבית סאה,[20] לעומת חיטה שנזרעת סאה בבית סאה[21] (יחס של פי 6).

חלקי הצמח שהוזכרו בחז"ל:

אסורייתא: חרדל מאוגד לאגודות אחרי הקציר, הזרעים עדיין בתוך התרמילים ויש לדוש את התרמילים כדי לחלץ את הזרעים.[22]

בינתא: זרעים, הזרעים אינם זמינים לדבורים, ולכן לא ניתן להגדיר שהדבורים מזיקות לחרדל לדעת חכמים, ראה להלן.[23]

טרפא: עלים, גם במידה ועלים אלו ניזוקו, על ידי בעלי חיים, הם יכולים להתפתח שוב[24].

לגלוגי: ענפים צעירים[25], פרחים[26] וזרעים,[27] שחלק מהדיון בעים בעל הדבורים לבעל החרדל האם נגרם לזק לחרדל בשל הדבורים.

תמרות: לולבי החרדל (נראה שמדובר בקדקוד הצמח), הגבעולים שלו, או חלקי הצמח הראשונים לאחר הנביטה.[28]

השפעות רפואיות: אכילה מועטה של חרדל מועילה לרפואת האדם, אך אכילה מרובה- מזיקה לאדם.[29]

4. שימוש בחרדל כמזון

במדרש מובא שאברהם האכיל את המלאכים בלשונות שמתובלות בחרדל, סעודה זו הושוותה לסעודתו של שלמה המלך[30]. חרדל הוא מאכל מלכים- ולכן מותר לתבל בו את מתנות הכהונה[31] ניתן לאכול את כל חלקי הצמח: עלים, תרמיל בעודו צעיר, זרעים, ותמרות[32]. חלק מצריכת החרדל היא עירובו בקמח, או דבש[33].  החרדל ראוי גם למאכל עבור יונים, והן יכולות לאכלו אף כגרגרים שלמים לפני עיבודו.[34]

הכנת החרדל לאכילה: לאחר הקציר יש לדוש את החרדל ולהפרידו מהגבעולים והתרמילים.[35] לאחר מכן יש לסננו במסננת של חרדל, במידה ונפרצו בה שלוש נקבים, בטל ממנה דין כלי.[36] מטרת הסינון היא להפריד את הפסולת מהזרעים[37], לעיתים הסינון נעשה באמצעות עירוב ביצה בחרדל, החלבון קולט את הפסולת, ואילו החלמון נותן לחרדל גוון נאה יותר[38]. לאחר מכן יש 'למתקו'' על ידי קלייתו באש באמצעות גחלת[39] עץ או ברזל[40], אפשרות שניה היא לשחקו היטב ולערב בו שמן[41], דבש או חומץ[42]. עם זאת, לדיני טומאה וטהרה[43] ורכישתו בכסף מעשר החרדל נחשב כ'אוכל' גם לפני עשיית פעולות אלו[44].

הכנתו לאכילה בשבת וביום טוב: במידה ושחקו את החרדל מערב שבת, אך לא סיימו להכינו לאכילה, ניתן לעשות כן בשבת, אך יש לעשות זאת באופן שאין בו איסור 'לישה'.[45] ביום טוב ניתן להשתמש רק בגחלת של מתכת ולא בגחלת של עץ מפני שהגחלת נכבית בעת השימוש בה,[46] ניתן לסנן בשבת את החרדל באמצעות ביצה, מכיוון שהחלבון שקולט את הפסולת, ולא עובר במסננת, נחשב גם הוא אוכל, ואין כאן ברירה של פסולת מתוך אוכל,[47] אך אין לסננו באופן שהפסולת נשארת במסננת[48] מותר לדוך את החרדל ביום טוב.[49]

5. המצוות התלויות בארץ בחרדל

פאה: כשהחרדל נזרע בחלקות קטנות בתוך שדה גדול, יש להותיר פאה מכל חלקה בפני עצמה.[50] דין זה הוא הלכה למשה מסיני.[51] יש הסוברים שטעמו של דין זה הוא מפני שהחרדל מבשיל בצורה שאינה אחידה.[52]

כלאים:  החרדל אינו כלאים עם חרדל המצרי[53], אך הוא כלאים עם הלפסן, למרות הדמיון שביניהם.[54] בדיני כלאים ישנם כמה מדדים שיש לבחון, כשמעוניינים לזרוע מינים שונים בסמיכות זה לזה: הגדרת המין. השטח הנזרע. ומטרת הזריעה. חז"ל חילקו את מיני הצמחים למספר קטגוריות שונות, החרדל מוגדר כ"זרעוני גינה"[55], או "מין זרעים".[56] כאמור החרדל נזרע בתלם אחד,[57] חלקות קטנות[58], או אף בשדות גדולים[59]. התנאים דנו באופנים השונים של שטחי זריעת החרדל האפשריים, מתי הדבר נחשב כמראית העין עם מינים אחרים ואין לסמכם זה לזה, ומתי הדבר אינו נחשב כמראית העין של כלאים[60], וניתן לסמוך את החרדל לאותם מינים[61]. במידה וצמח מזיק לחברו, ניתן לזרעם בסמוך מכיוון שברור שאין הכוונה לזריעת כלאים. התנאים נחלקו בהשפעתו של החרדל על מיני תבואה, ירקות ו'חסיות', ומתוך כך האם ניתן לזרוע את החרדל בסמוך אליהם, או אף להקיפם[62]. 

חז"ל גם חילקו במטרת הזריעה- האם זריעה לירק או זריעה לזרע, ובאופן שניתן לזרוע חרדל בסמוך למינים אחרים במקרים אלו.[63]

שביעית: לדעת רבי יהודה, אין לחשוש שמא אדם עבר וזרע בשביעית חרדל, ויאמר שחרדל זה גדל מאליו (איסור ספיחין)[64], אולם לדעת חכמים יש לחשוש לכך.[65]  

תרומות מעשרות: ניתן לצרוך את כל חלקי החרדל, עלים וגבעולים "(זרעו לירק"), וזרעים יבשים ("זרעו לזרע"). בהפרשת תרומות ומעשרות קיים כלל, והוא שעונת המעשרות- השלב שממנו ואילך קיימת החובה להפריש מהפרי או הירק תרומות ומעשרות, נקבעת לפי אופן השימוש שלהם, עונת המעשרות של הירק היא הלקיטה, ואילו של הזרעים היא הבאת שליש. מכיוון שניתן לצרוך את החרדל בשלבי הגידול השונים שלו, עונת המעשרות שלו תלויה במטרת הגידול הראשונית שלו.[66] הענפים הצעירים- התמרות חייבים אף הם בהפרשה,[67] בתנאי שזרע את הצמחים לשם שימוש בירק ולא לשם הזרעים.[68]

 שחיקת החרדל בשדה[69], או שחיקתו בשמן מחייבים אותו בהפרשה[70] מותר לרכוש את החרדל בכסף מעשר שני, אף לפני המתקתו והכשרתו לאכילה.[71]

שבת: החרדל ראוי למאכל עבור יונים, והן יכולות לאכלו אף כגרגרים שלמים לפני עיבודו,[72]  ביחס לטלטולו בשבת, ישנה מחלוקת תנאים, במשנה מובא שאין לפנות בשבת את הכלים בהם מאוחסן החרדל.[73] אולם בתוספתא מובא שמותר לטלטלו.[74] בביאור מחלוקתם הובא שהדבר תלוי בשאלה האם ישנם יונים שמצויות באותו מקום לאכול את החרדל, במידה ויש- ניתן לפנותו, ובמידה ואין- אין לפנותו[75]. או שנחלקו בשאלה האם די בכך שהוא יהיה ראוי ליונים ולא לאדם כדי להתיר ולפנותו בשבת.[76] שיעור הוצאת החרדל מרשות לרשות בשבת הוא כגרוגרת.[77]

6. דינים נוספים

פסח: ניתן לערב קמח לחרדל, ובכך להתקינו לאכילה. אין לעשות כן בפסח מחשש שמא הוא יחמיץ, ואם עירב, נחלקו התנאים האם ניתן לאכלו מיד או שמא חל איסור לאכלו ויש לבערו באופן מיידי.[78] לנוהגים בפסח איסור 'קטניות', אין לאכול את החרדל בפסח מכיוון שמדובר בצמח שהרגילות היא לאכול את זרעיו.[79] בתוספתא הובא שיש הסוברים שניתן לצאת בחרדל לצורך קיום מצוות מרור.[80]

מדד לגודל: זרע החרדל הוא בין הזרעים הקטנים ביותר, והוא הוזכר כמדד לגודל[81]; טיפת דם היוצאת מהאישה, ומדובר בשיעור קטן ביותר[82], ובנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו אם ראו טיפת דם בגודל זה הן נאסרות לבעליהן.[83], גודלה של שכבת זרע היוצאת מהאדם[84] שיעור קטן של תערובת[85], בריה[86], אכילה מועטה.[87] שיעורו של בשר חי בתוך נגע צרעת.[88]

הרחקת נזקים- נחלקו התנאים בנזק ההדדי הקיים בין הדבורים ובין החרדל, לדעת חכמים החרדל מזיק את הדבורים, ולכן צריך בעל החרדל להרחיק את החרדל מהדבורים, ואילו לדעת רבי יוסי הנזק בין הדבורים והחרדל הוא הדדי, ושניהם מזיקים זה לזה.[89]

לדעת רבי יוסי, בעל החרדל טוען כלפי בעל הדברים, שהדבורים אוכלות את 'לגלוגי' החרדל. ישנן כמה אפשרויות בראשונים להגדרת ה'לגלגוגים'; ענפים צעירים[90], פרחים[91] וזרעים.[92] על מנת לגרום לדבורים להפסיק לייצר דבש, או לחלופין לגרום להן לאכול אותו יש להניח חרדל בסמוך אליהן. החרדל גורם לתחושת חריפות אצל הדבורים, ועל מנת לתקן זאת הן אוכלות את הדבש.[93]