אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

מרעה

ב"ה

מרעה

מאפייני המרעה

מרעה הוא אחד האופנים המרכזיים להזנת בעלי חיים. צמחי המרעה משמשים בעיקר להזנת בעלי חיים מעלי גרה (Ruminantia) כבקר וצאן, ובעלי חיים חד קיבתיים (Monogastric) כגון חמורים וסוסים. ערכם של צמחי המרעה כמזון לבעלי חיים נקבע לפי תכונות שונות: מידת אכילתם ברצון על ידי בעלי החיים; מידת עיכולם ויכולתם לספק את כל יסודות ההזנה; היכולת לחדש את צמיחתם במשך עונת הגידול גם כאשר בעלי חיים רועים עליהם; חידוש הצמיחה מזרעים או מניצנים; היכולת לצמוח בבתי גידול רבים ומידת הרגישות למזיקים ולמחלות, וכן מידת רעילותם של הצמחים. בין צמחי המרעה בולטים העשבוניים, לרוב בני משפחות הדגניים, כגון שיבולת שועל נפוצה – Avena sterilis, שעורת התבור – Hordeum spontaneum, צמחים ממשפחת הפרפרניים כגון ביקיה ארץ ישראלית – Vicia palaestina, תלתן ארץ ישראלי – Trifolium palaestinum וכן רחבי עלים רבים, לחך מצוי – Plantago lagopus ועוד. גם שיחים ועצים מסוימים, בהם עצים ממשפחת האלונים – Fagaceae, משמשים כצמחי מרעה לעיזים, לכבשים ולפרות.[1] בשדה תבואה לאחר הקציר נותרים גבעולים, צמחים שלא נקצרו ועוד. כל אלו משמשים למאכל בהמה.

במרעה, הצמחים נוחים להשגה ולמאכל, אך פעמים רבות הערך התזונתי שלהם הוא נמוך, ועל מנת להשיג את כל הצרכים התזונתיים על בעל החיים לאכול במשך זמן רב מהיממה. בעלי חיים מעלי גירה מסוגלים לאכול כמות גדולה של מזון, לאחסנה בקיבה, להעלות גירה וללעוס שוב את המזון.[2]

ראה בהרחבה בערך מאכל בהמה.

אזכורים בתנ"ך

בזמן המקרא היו אזורים שהתברכו במרעה רב, אחי יוסף מציינים לפני פרעה כי הסיבה שהם ירדו למצרים היא מכיוון שהם לא מצאו די מרעה לצאן בארץ כנען.[3] בני גד ובני ראובן מבקשים ממשה לייחד להם אזורי מגורים ייחודיים על מנת שיוכלו לרעות שם את צאנם[4]. בני יהודה מוצאים מרעה "שמן וטוב" בשטחים נרחבים, המצויים ב"ִמְבוֹא גְדֹר עַד לְמִזְרַח הַגָּיְא".[5]

בזמן החורבן הערים והארמונות יהפכו למרעה לעדרים[6] ואף בעלי החיים לא ימצאו מרעה,[7] המנהיגים באותה תקופה נמשלו לאיילים שלא מוצאים מרעה, וכך קל לצודם.[8] לעומת זאת בעת הגאולה הקב"ה יביא את עם ישראל למרעה שמן וטוב.[9]

מאפייני המרעה

במקרא ובחז"ל הוזכרו איזורים שונים שהיה בהם מרעה. ארץ גושן במצרים, ארץ יעזר וארץ הגלעד בצפון מזרח הארץ, בשטח שבין "מבוא גדול עד למזרח הגיא" בנחלתו של שבט יהודה, היו איזורים שהיה בהם מרעה מפותח. השטח שבו בהמה רועה הוא שש עשרה מיל, שיעור זה הוא "כמלוא רגל בהמה רועה".[10] פעמים רבות אזורי המרעה היו אזורים חרבים שאינם מיושבים.[11] משה רבנו רעה את הצאן של יתרו במדבר,[12] בעלי החיים רעו בחורשין,[13] בכרמים[14] ב'אפר'- אחו.[15] ובאיזורים בהם היתה צמחייה חד שנתית- בין הזרעים והעשבים[16]. המרעה מצוי הן בבקעה- מקומות נמוכים, והן בהרים- מקומות גבוהים.[17] חז"ל גזרו שאין לגדל בהמה דקה בארץ ישראל, בשל העובדה כי העיזים גוזלות ומזיקות בעת הרעייה.[18] רבי ישמעאל ציין שבית אביו חרב מפני שהם עברו דרך שדות של אחרים בזמן שהם היו הולכים למרעה בחורשים[19]. צמחי המרעה שהוזכרו בחז"ל נקראו בשמות של צמחים כלליים, בלא לאזכר מין מסוים- עשב,[20] חציר.[21]

המרעה נמשך בכל עונות השנה, ובשל כך הרועים בנו לעצמם סוכות בקיץ כדי להגם על עצמם מפני החום[22], ובחורף התכסו בשקים לשם הגנה מהגשם.[23] לעיתים אף השתמשו בבעלי חיים כדי להגן מפני הגשם והשמש.[24]

מרעה בהר סיני: הר סיני היה מקום מרעה, ולכן עם ישראל הוזהר לפני מתן תורה שהצאן והבקר לא ירעו בו, וזכר לכך הוא המנהג לשטוח עשבים בבית הכנסת בחג השבועות[25].

השלכות הלכתיות

שמיטה: מותר להוציא בעלי חיים למרעה לשטחים הרגילים בהם הם רועים, גם אם מתוך כך הם יזבלו את השדה.[26] מותר להניח לבהמה לרעות בשטח שעלו בו ספיחין בשמיטה.[27]

שבת ויום טוב: מותר להוציא את בעלי החיים למרעה בשבת,[28] חז"ל דנו באיזה אופן ניתן ביום טוב לקחת או לשחוט בהמה שיצאה למרעה[29].

בית הקברות: אסור להכניס בעלי חיים לבית הקברות על מנת שירעו בהם.[30]

תקנות יהושע: חלק מתקנותיו של יהושע בכניסה לארץ הן שמותר להכניס בעלי חיים לתוך חורשים- יערות של אנשים אחרים, על מנת שירעו שם, בתנאי שאינם גורמים לנזק משמעותי ברעייה זו.[31]