אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

נמר

ב"ה

נמר

נמר – Panthera pardus

משפחת החתוליים

כתיבה: אביעד פרנקל

תוכן עניינים

מבנה גוף

מאפיינים נוספים

תפוצת הנמר

הנמר במקורות ובהלכה

הנמר הוא טורף-על ששייך למשפחת החתוליים ונמנה על הסוג פנתר. הוא דומה לברדלס (ראה ערכו), אך שונה ממנו . ההבדל הבולט שבין הנמר לברדלס הוא בצורת הכתמים שעל הפרווה –אצל הנמר מצויים כתמים טבעתיים, ואילו לברדלס כתמים עגולים מלאים. בארץ ישראל היו מצויים שלושה תתי מינים שונים של הנמר – נמר אנטולי (מכונה גם נמר הגליל - Panthera pardus tulliana), נמר סיני (Panthera pardus jarvisi)[1] ונמר המדבר (Panthera pardus nimr).

מבנה גוף

ממדי הגוף של תתי המין השונים של הנמרים משתנה מאוד, לפי אזור תפוצתם. נמר הגליל הוא הגדול מבין הנמרים שחיו בארץ. אורך גופו הממוצע (יחד עם הזנב) הוא כ-2.5 מטר. משקלו הממוצע נאמד בכשמונים ק"ג. נמר המדבר לעומת זאת מגיע לאורך כולל של עד כשני מטר, ומשקלו כ-35 ק"ג (בתת מין זה הנקבה קטנה אף יותר, ומשקלה הוא 25-23 ק"ג בלבד).

הצבע הבסיסי של פרוות הנמרים הוא צהוב בחלק הגוף העליון, והוא מתחלף לגוונים בהירים (עד לבנים) בצדדי הגוף ובגחון. פרוותו של נמר סיני בהירה יותר מזו של נמר הגליל ונמר המדבר. על הרקע הבהיר משובצים כתמים שחורים בצורת שושנה, שמרכזם בהיר. הראש הגל והזנב מנומרים בכתמים שחורים רגילים. על הירכיים הופכים הכתמים לטבעות ובגרון לפסי רוחב. צבעים אלו משמשים להסוואה בצמחיה. קצה הזנב שחור בחלקו העליון, ואילו קצהו התחתון לבן. ייתכן שהצבע הלבן בקצה הזנב, בשעה שהוא מונף מעלה, משמש כסימן היכר לגורים כשהם עוקבים אחרי האם.[2]

לנמר רגלים קצרות באופן יחסי, אך הן מוצקות. כפות הרגליים רחבות. והוא מותאם לריצה פחות מקרובו הברדלס.

מאפיינים נוספים

הנמר הוא טורף על, הניזון מציד, אך לעיתים יכול גם להסתפק בפגרים. הנמר ניזון מציד של בעלי חיים, בעיקר יונקים, אם כי בספרות מתועד מגוון רחב יותר – מחרקים, דו-חיים וזוחלים, ועד לדגים (בעיקר אמנונים ושפמנונים). המזון שהיה זמין לברדלס בארץ כלל שפנים, צבאים, יעלים, דרבנים, תנים, חזירי בר, דרבנים וארנבות. לעיתים היה יכול הנמר להיזון גם מעופות, מכלבים ומחתולים. הנמר שימש בעבר כגורם מגביל לגידול באוכלוסיית חזירי הבר בגליל, והעלמותו גרמה להתרבות המונית שלהם.

את הטרף הורג הנמר באחת משלוש דרכים: נשיכה בגרון, חניקה או שבירת המפרקת. בדרך כלל מתחבא הנמר לציד במארב, ורק כשהוא מתקרב למרחק של 4-3 מטרים ממנו הוא מזנק עליו. המארב ממוקם בשיחים, בין סלעים, או אפילו על ענפים גדולים של עצים. אופן נוסף של ציד הוא בזחילה איטית וחרישית, המקדימה זינוק פתאומי. לאחר שהרג הנמר את צידו הוא אוכל ממנו כמות גדולה של בשר, ואת שארית המזון הוא יכול להשאיר במקום כדי לבקרה בשנית (במקומות מסויימים נוהגים הנמרים לתלות את שארית הטרף על עצים או לטומנם בקרקע, כדי לשמור עליהם מטורפים אחרים).[3]

הנמר פעיל בעיקר בלילות, אך בחורף הוא מסוגל להיות פעיל גם בשעות היום (בניגוד לקרוב משפחתו הברדלס, שפעיל בעיקר ביום).[4] תחום מחיתו מתרכז ביערות ובהרים (בניגוד לברדלס החי במישורים).[5]

הנמר איננו חיה חברתית. במשך עונת הייחום אפשר לצפות בזכר ונקבה המסתובבים יחדיו למשך מספר ימים. לכל נמר בוגר יש נחלה מוגדרת בה הוא חי, והיא משתרעת על פני כמה עשרות קילומטרים רבועים. אצל הזכרים אין כמעט חפיפה בין הנחלות של הפרטים השונים, אך תתכן חפיפה כזו אצל הנקבות. את הנחלה תוחמים הנמרים בעזרת סימונים קוליים (שאגות) ובהטלת שתן על גבי עצמים שונים או בגומחות שהם חופרים ברגליים, כשריח השתן נשאר בתוך הגומה במשך ימים רבים.[6]

עונת הייחום של הנמרים איננה קבועה, ונמרה יכולה להיכנס להריון בחורף באביב או בקיץ. בזמן הייחום ישנה פעילות מינית מוגברת במשך מספר ימים, כשבמהלכם בני הזוג לא עוסקים בציד או באוכל. משך ההריון הוא כשלושה חודשים, כשבכל הריון יכולים להופיע עד חמישה וולדות. הנקבה מטפלת בגורים בעצמה. אחרי עשרה ימים היא עוזבת אותם לראשונה כדי להביא ציד, והם נשארים במאורה. בזמן מעבר בין מקום למקום, כשהם עדיין לא יכולים ללכת, היא נושאת אותם בפיה. הגורים מתלווים לאמם בציד כשהם מגיעים לגיל של ארבעה חודשים, והיא עוזבת אותם לאחר שנה ויותר. נראה שעל אף הפרידה מהנקבה, שומר הזכר על קשר מרחוק.[7]

תפוצת הנמר

בעבר היה נפוץ הנמר כמעט בכל רחבי אפריקה ואסיה (למעט באזורי מדבר וערבה מובהקים כמו הסהרה והטונדרה הארקטית). עם השנים, הושמדו כמעט כל הנמרים באסיה, בצפון אפריקה, ובאזורים המיושבים של דרום אפריקה. הנמר האנטולי נמצא בסכנת הכחדה, באיראן נותרה אוכלוסיה מצומצמת של נמרים פרסיים, וכך גם בקווקז.[8] נמר המדבר מצוי בסכנת הכחדה חריפה, ואוכלוסייתו העולמית נאמדה בכ-200 פרטים בלבד,[9] ואילו תת המין של נמר סיני נכחד לגמרי ככל הנראה.[10]

בארץ שכן הנמר באזורים בעלי נוף הררי, ובן ביערות ובחורשים. הנמר האנטולי (שמקורו באסיה הקטנה) היה מצוי בעיקר ברחבי הגליל העליון, ברמת הגולן ובחרמון. נמר המדבר היה מצוי באזור מדבר יהודה ובנגב, מנחל עוג בצפון ועד נחל ברק בדרום. עד 1920 נראו נמרים גם בהרי יהודה, בכרמל, ברמות מנשה ובשומרון.

הנמר במקורות ובהלכה

הנמר נזכר בתנ"ך כבעל חיים שש פעמים.[11] בחזון אחרית הימים מתוארת מציאות אוטופית בה יוכל הנמר לגור בשלום עם טרפו – "וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ".[12] הרמב"ם הסביר פסוק זה כמשל לכך שיוכלו ישראל לשבת בבטחה בין רשעי העמים, המשולים "כזאב וכנמר".[13] ירמיהו בתוכחתו מושל את ישראל לנמר, תוך שימוש בצורת הכתמים הבולטת שהוא נושא על גופו – "הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ וְנָמֵר חֲבַרְבֻּרֹתָיו".[14] הנמר נזכר בחבקוק כחיה המהירה מהסוס – "וקלו מנמרים סוסיו".[15] בשני מקומות מוזכר הנמר כבעל חיים הנמצא בסמיכות ליישובי אדם,[16] אך נזכרו גם 'הררי נמרים', מהם משמע שהנמר נתפס כחיה משוטטת.[17] בחזון החיות של דניאל, החיה הרביעית מתוארת כנמר בעל ארבע כנפיים וארבעה ראשים, המסמלת אחת מארבע המלכויות שישלטו בעולם.[18] לפי המדרשים והפרשנים החיה מתייחסת למלכות יוון – "ונקרא נמר על שם שהיתה גוזרת גזרות על ישראל מנומרות ומשונות זו מזו".[19]

לגבי זיהוי הנמר במקרא - החוקרים ברובם מסכימים שהשם 'נמר' במקרא מתייחס למינים שונים מהסוג נמר, כשגם הברדלס הוא אחד מהם.[20] עם זאת, חלק מהחוקרים סבורים כי האזכור בספר חבקוק – "וקלו מנמרים סוסיו",[21] מתייחס דווקא לברדלס. זאת, מפני שהנמר, בניגוד לברדלס, איננו קל רק ואיננו רץ אחרי טרפו.[22]

הנמר נחשב אצל חז"ל כבעל חיים עז וחצוף, וידועים דברי ר' יהודה בן תימא במסכת אבות: "הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים".[23] בטור הסביר שעזות זו משמעה עמידה כנגד המלעיגים על האדם בזמן שעושה מצווה, ואפשר להסביר שהדבר קשור לכך שהנמר חי בבדידות ואינו מתקבץ בלהקות.[24] מימרא נוספת על תכונותיו של הנמר מובאת בשם רבי אבהו – "אמר אדון: אני אמרתי יהיו ישראל לפני חשובים ככרוב, והם שמו עצמם כנמר". רש"י הסביר " כנמר - כחיה זו שאינה מקפדת בזוג חבירתה". הדבר מתאים לידוע לנו כי הנמרים מזדווגים עם נקבות רצפטיביות מבלי לשמור איתן על קשר קבוע, וכי הנקבות מתנהגות באופן פוליאנדרי (נקבה אחת עם כמה בני זוג), כך שצאציה אינם בנים לאב אחד.[25] על דמותו של בעז נאמר, שחש כנמר וביאר את ההלכה ("עמוני ולא עמונית").[26] נזכר מספר פעמים במשנה ובתלמודים לצד הארי, הנמר, הברדלס והנחש, כחיה המועדת להזיק.[27]

בין מומי האדם הפוסלים את הכהן לעבודה במקדש נזכר "מי שעיניו מוזרות והן יוצאות כעיני הנמר, וכמי שהוא מסתכל בעת שכועס כעס הרבה".[28] בכסף משנה[29] הסביר שמקור הלכה זו היא מה שנאמר בבריתא לגבי פסולי כהונה – "זויר - דמזור עיניה".[30] בערוך הסביר באופן אחר את לשון הגמרא – " זיוור דמזוורן עיניה, פירוש מנומרין עיניו", ונראה שכוונתו לכך שעיניו משובצות בכתמים.[31]

בהלכות ספר תורה נאמר שאם דילג הסופר על מספר שורות, אסור לו למחוק ולצופף את הכתב, מפני שנראה הכתב כמנומר – "כעור נמר שיש בו גוונים הרבה".[32]

כדי להתיר אישה שמת בעלה להינשא, צריך שיהיו עדים שיעידו על מותו. ואין די בכך שראוהו שנפל לכלוב של נמרים, שייתכן שהנמרים לא היו רעבים ולא טרפוהו (בניגוד למי שנפל לכלוב של נחשים ועקרבים, ששם ודאי שיזיקוהו).[33]. אמנם, לעניין דין הירושה, אנו מניחים שמת האדם בגוב האריות, וניתן להעביר את ממונו ליורשים.[34] והיה מי שכתב, שאם ניכר שהנמרים רעבים, ניתן להעיד על מותו של האיש גם כדי להשיא את אשתו.[35]

שומר שכר פטור ממקרי אונס שקרו לבעלי חיים שתחת שמירתו. אחת הדוגמאות לאונס כזה הוא טריפה על ידי בעל חיים כמו הנמר. אמנם, אם הוליך את העדר למקום שמצויים בו מזיקים ("גדודי חיה וליסטים"), חייב השומר לשלם את דמי הנזק.[36]

הנמר נחשב לבעל חיים מועד מברייתו. לכן, אם היו לו בעלים, הם חייבים לשלם נזק שלם על פגיעתו.[37]

הדרוסה היא אחת משמונה הטרפות שנאמרו למשה מסיני – בהמה חיה או עוף שפגעה בהם חיה טורפת או עוף דורס – נאסרה לאכילה. הגמרא בחולין מחלקת בין סוגים שונים של חיות ועופות לעניין פגיעתם.[38] בין החיות שנזכרו שם, לא נזכר הנמר. ואכן, היה מי שכתב שלמרות שהנמר נחשב כחיה עזה, אין בו דין דרוסה.[39] אמנם, ברמב"ם כתב כי "טרפה האמורה בתורה זו שטרפה אותה חית היער כגון ארי ונמר וכיוצא בהן", וממנו משמע שהחיות שנמנו בחולין הן רק דוגמאות, אך ניתן לכלול בתוכן את אלו שמתנהגות באופן דומה להן.[40]

בתלמוד הבבלי נאמר בשם רבי שמעון בן אלעזר כי המציל רכוש אבוד מפיו של הנמר, יכול לטעון לבעלות על הרכוש.[41] לדעת הרמב"ם, הלכה זו נאמרה רק אם ידוע שהבעלים המקוריים של הרכוש התייאשו ממנו. אך אם לאו, צריך בכל מקרה להחזיר את הרכוש לבעליו.[42]

במסכת פאה נאמר: "המנמר את שדהו ושייר קלחים לחים רבי עקיבא אומר נותן פאה מכל אחד ואחד וחכמים אומרים מאחד על הכל".[43] ופירש הרמב"ם: "מנמר, הוא הזורע מקומות מקומות, ודומה לנמר שהוא בהרות בהרות".[44]