אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

סוס

ב"ה

סוס

סוס הבית – Equus ferus caballus

משפחה – סוסיים.

כתיבה: אביעד פרנקל

תוכן

ביות ושימוש בידי האדם. 1

מבנה גוף. 1

תזונה ועיכול. 2

מאפיינים נוספים. 2

הסוס במקורות ובהלכה. 2

סוס הבית שייך הוא יונק ששייך למשפחת הסוסיים בה קיים היום סוג אחד - Equus. סוג זה כולל שלושה תתי סוגים או טיפוסים: הסוס, החמור והזברה, הכוללים בסה"כ תשעה מינים.

ביות ושימוש בידי האדם

קיים קושי באיתור מדויק של מקום מוצאו של הסוס ותהליך ביותו. סוס הבר הקדמון רעה ככל הנראה בערבות אסיה ובערבות  הקדומות של אירופה, ושימש בשלב מסויים את האדם כחיית ציד למאכל.[1] התפשטות היערות באירופה ובאסיה הצפונית דחקו את סוס הבר שרגיל היה לרעות בערבות, וכיום השתמר רק תת מין אחד של סוס הבר – סוס פְזֶ'בָלסקי (Equus caballus przewalskii), השוכן במדבריות של אסיה המרכזית.[2] אילוף הסוס וביותו התחיל כנראה בארצות המזרח לפני אלפי שנים, והוא הובא למזרח התיכון עם גלי השבטים ההודו אירופיים שפלשו אליו בתחילת האלף השני לפנה"ס. הוא הובא למצרים ככל הנראה מבבל.

עם תחילת ביותו של הסוס הוא שימש למשיכת מרכבות קלות, בעיקר בקרבות לוחמים. [3] בתחילה לא נחשב הסוס כבעל חיים מכובד לרכיבה, אך בארצות שהתאימו לכך השתמשו בו גם לציד.[4] כבר מזמנים קדומים היה הסוס לסמל של המעמד הגבוה והשתמשו בו מלכים ואצילי העם.[5] התועלת של הסוס במשק הבית מרובה עד למאוד. הוא משמש לרכיבה, להובלת משאות ולעבודה חקלאית. מעבר לכך, משתמש האדם גם בעורו של הסוס להתקנת נעלים, בשערות זנבו להכנת מברשות ועוד. עמים מסוימים עדיין ניזונים מבשר הסוס והחלב שלו משמש ברפואה העממית. הגללים של הסוס משמשים לזיבול שדות ולדלק בעירה.[6]

מבנה גוף

כאמור, סוס הבר היה חיית ערבה – מבנה גופו, תזונתו ואורחות חייו מעידות על כך באופן מובהק. לרגלי הסוס מבנה מיוחד המאפשרות לו דהירה מהירה, בין אם לצורך השגת מזון ובין אם למנוסה מחיות טרף: לרגלי הסוס מספר מצומצם של עצמות מוצקות, ארוכות וזקופות, המאפשרות לו להרחיב את צעדיו. מספר העצמות המצומצם מקטין גם את שטחי המפרקים ומפחית את החיכוך ביניהם. המפרקים עצמם יוצרים זוויות משופעות, המקנות לצעידתו גמישות רבה.

הסוס שייך לסדרת פרטיי הפרסה, שפרסותיהם מותאמות לריצה. בדומה לשאר המינים במשפחת הסוסיים, לסוס אצבע אחת בלבד בכל רגל. הפרסה עוטפת את האצבע מלמעלה ומשני הצדדים. היא עשויה מקרטין (אותו חומר ממנו עשויה ציפורן האדם), והיא גדלה בקצב קבוע.[7] תפקידה של פרסת הסוס היא לחלק את המשקל המופעל על אצבע זו, ולהגן עליה. בלעדי הפרסה, אין הסוס יכול לצעוד.[8] לפרסה שפה קרנית חדה, והיא זו שבעיקר מגיעה במגע עם הקרקע. השפה יכולה גם להינעץ בקרקע בזמן הובלת משא כבד או כשהסוס עולה במדרון תלול.[9] בטבע מתקיים מנגנון איזון בין צמיחתה הקבועה של הפרסה לשחיקתה הטבעית. עם זאת, כחיית גידול במשק מופר איזון זה: יכולה להתקיים שחיקה מוגברת כתוצאה מנשיאת משאות, דהירה על משטחים לא טבעיים או לחץ מוגבר בפעילויות ספורטיביות וכדומה מחד, או גדילת יתר והתארכות דופן הפרסה בעקבות שהיה ממושכת באורווה מאידך. לשם טיפול בפרסות הסוס ניתן להשחיז את קצות הפרסה או לפרזל לה פרסת מתכת.[10]

תזונה ועיכול

הסוס ניזון מקש ומחציר לח ויבש. מבנה צווארו ושפתותיו מאפשרות לו להגיע אל העשבים הנמוכים שנמצאים בקרבת הקרקע. מערכת השיניים מאפשרת את פעולת הקיטוף, הטחינה ולעיסה של חציר הערבה היבש. צורת ראש הסוס מוארכת כתוצאה מהצורך בריבוי שיניים, המחייב לסתות גדולות.

על אף שעיקר מזונו של הסוס מורכב מתאית, אין הוא מעלה גירה. אצל מעלי הגירה קיימת מערכת של שלוש או ארבע קיבות, המאפשרות תהליך ארוך של פירוק ועיבוד התאית. לסוס רק קיבה פשוטה אחת, ולכן אינו יכול להעלות גירה. במקום זאת, הוא לועס את מזונו במשך זמן רב, ומייצר כמות גדולה מאוד של רוק (כארבעים ליטר ביום), לצורך פירוק התאית.[11] בניגוד למעלי הגירה, התאית אינה מתפרקת בקיבה של הסוס אלא במעי האטום, תוך יצירה של חומצות מסויימות. יש לציין כי כושר העיכול של התאית אצל הסוס פחות מאשר אצל מעלי הגירה.[12]

מאפיינים נוספים

לסוס חוש שמיעה וחוש ריח מפותחים מאוד – ניתן להבחין באוזניים הזקופות ובנחירי האף הרחבים המשמשים לקליטת רשמים מהסביבה. גם חוש הראיה של הסוס מפותח, אם כי הוא לא מבחין תמיד בפרטי הצורות בהן הוא מתבונן. החושים המפותחים עזרו לסוסי הבר להתחמק מטורפיהן בדהרה מהירה. גם אם הצליחו הטורפים להשיגו, הרי שהוא משתמש ברגליו האחוריות לבעוט בהם.[13]

זנב הסוג נושא ציצית שער עבה וארוכה. כשהוא מעוניין להבריח מזיקים העוקצים אותו הוא מצליף בזנבו.

משך ההיריון של הסוסה הוא כאחד עשר חודשים, כשבדרך כלל היא תמליט ולד אחד.[14]

הסוס במקורות ובהלכה

הסוס נזכר בתנ"ך 136 פעמים, כמין בהמה חשובה, בדרך כלל בסמיכות לחמור. מהקשריו המקראיים נראה ששימש לרכיבה, ובעיקר כנושא של רכב מלחמה. הנביאים מביעים במספר מקומות התנגדות לתרבות של גידול סוסים,[15] ואלו שימשו גם כחלק מפולחנים של עבודה זרה.[16] עוד עולה מהמקרא שהסוס הגיע לארץ ממצרים, והוא נזכר פעמים רבות בהקשר של צבא מצרים.[17] במשנה ובתלמודים הוא מופיע פעמים רבות ובהקשר להלכות שונות, וכך גם אצל הראשונים והאחרונים.    

להלן מספר אזכורים עיקריים:

אסור למלך בישראל להרבות לו סוסים. התורה מנמקת איסור זה – "וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס".[18] תיאור זה מתאים לידוע לנו על ריבוי הסוסים המלכותיים בממלכה המצרית החל מתחילת המאה השש עשרה לפני הספירה.[19] לפי חז"ל, האיסור לא חל על החזקת סוסים למרכבת המלך או לצבא המלחמה, אלא על החזקת 'סוסים בטלים' – סוסים שתפקידם להרבות כבוד והתפארות לבעליהם.[20]

הסוס נכלל בין המינים הטמאים, האסורים באכילה. סימני הטהרה הנדרשים לטהרת הבהמות הם הפרסת פרסה שסועה והעלאת גירה. כאמור, בניגוד לבעלי החיים מסדרת שסועי הפרסה, המתאפיינים ברגל בעלת שתי אצבעות מפותחות, הרי שלסוס אצבע אחת בכל רגל.[21] בנוסף, למרות שמזונו מתבסס על עשבים, הוא איננו מעלה גירה.

במשנה נקבע שאין מוכרים בהמה גסה לנכרי. אמנם, לשיטת בן בתירה מותר למכור לו סוס, וכן נפסק להלכה.[22] בטעם הדברים נאמר ששורש האיסור הוא החשש שמא ישכיר או ישאיל ישראל לגוי את בהמתו, וזה יעבוד בה בשבת. אמנם, הסוס אינו מיועד למלאכה אלא לרכיבת האדם, שאסורה רק מדרבנן.[23]

עוד נקבע במסכת כלאיים שאין לקשור את הסוס לקרון. והסבירו המפרשים שהכוונה היא לקרון שמונהג על ידי בקר. במקרה כזה, גם אם הסוס קשור באופן רופף לקרון ולא מוביל אותו בפועל, חוששים לכלאיים.[24]

על שינתו של דוד המלך מסופר שהיה 'מתנמנם כסוס',[25] ולהלכה נאמר בגמרא שאסור לאדם לישון בשעות היום יותר משינת הסוס, שהיא בשיעור של שישים נשימות.[26] תיאורים אלו מתאימים למאפיינים המרכזיים של שינת הסוס: הסוסים מפזרים את שנתם בפרקי זמן קצרים של כ-15 דקות, וישנים בסה"כ כשעתיים וחצי ביממה. רוב שעות השינה של הסוס עוברות עליו בעמידה ועם עיניים פקוחות, כך שלא תמיד ברור לצופה האם הסוס ער או ישן, כשגם בזמני ערות הוא נמצא זמן רב במנוחה הנדמית כמנמום.  צורת השינה של הסוסים קשורה לעובדה שבהיותם בטבע הם היו נתונים לטריפה. שינה עמוקה או ארוכה מדי היתה מגדילה את הסיכון של הסוס, ולכן הוא אימץ צורת שינה רדודה שכזו.[27]

לגבי שיעור שישים נשימות נאמרו מספר שיטות בפוסקים: יש שאמרו שהוא כשיעור שלוש שעות, אך אחרים סבורים שמדובר בחצי שעה או אפילו בשלוש דקות בלבד.[28] פרק זמן של שישים נשימות של אדם ממוצע הוא כחמש דקות, אך מעדויות שונות עולה כי קצב הנשימה בעבר היה איטי יותר.[29]

במשנה זבים נאמר בשם רבי יוסי, שהסוס מטמא ברגליו והחמור בידיו. כלומר, אם זב רוכב על סוס ומתחת רגליו האחוריות מצויה טלית הרי שהיא נטמאת. אך אם היתה הטלית מתחת רגליו האחוריות, היא טהורה. הטעם לכך נעוץ, לפי דברי המשנה, בכך ש"משענת הסוס על רגליו", ואילו בחמור הדברים הפוכים.[30] אמנם, בתלמוד הבבלי הגרסה הפוכה – הסוס מטמא בידיו והחמור ברגליו.[31] בחינת הראליה  של הסוס והחמור מחזקת לכאורה את הגרסה במשנה – שרירי הירכיים האחוריות של הסוס מפותחות בהרבה מאלו הקדמיות, והוא מסוגל להתרומם על רגליו האחוריות לשם הרתעת יריבים. לעומתו, החמור נשען יותר על רגליו הקדמיות, ולעיתים אף יבעט ביריביו ברגליים האחוריות תוך השענות על אלו הקדמיות.[32] והיה מי שכתב שזוהי הסיבה שאין איסור כלאים בעבודה עם סוס וחמור יחדיו, שהרי אין הם פועלים באותו האופן.[33]

בדיני חול המועד נפסק כי אם צריך אדם לרכב במועד על סוס, יכול הוא אף ליטול את צפרני הסוס ולתקן ברזלותיו.[34] הכוונה היא לשיוף השפה הקרנית של הפרסה לוויסות גדילתה (ראו לעיל), ולהתקנת פרסות המתכת ששומרות על הפרסה הטבעית. מעניין שבתלמוד התייחסו רק לנטילת הציפורניים.[35] הרא"ש מסביר שהדין שווה בין נטילת הציפורניים להתקנת הפרסות, אלא שבזמן התלמוד היתה הקרקע עליה רכבו הסוסים רכה, ולכן לא הוזקקו להתקנת פרסות מלאכותיות.[36]

ונחלקו ראשונים בשאלת ההיתר לרכב בחול המועד, האם הדבר מותר רק לצורך המועד או גם שלא לצרכו. וטיול נחשב לכ"ע כדבר שלצורך המועד.[37] ולהלכה פסקו שמותר לרכב לכל צורך, אך לתקן את צרכי הרכיבה מותר רק אם רוכב לצורך המועד או לצורך טיול.[38]

על ההלכות הנוגעות לכלאי הסוס והאפשרות להרביעו עם החמור, ראו ערך פרד. כאמור, הקרבה בין המינים השונים מאפשרת יצירת הכלאות; כשההכלאה הידועה בינהם היא הפרד – פרי זיווגם של חמור וסוסה. לסוס 64 כרומוזמים, ואילו לחמור 62. לפרד, תוצר ההכלאה, 63 כרומוזומים – מספר אי זוגי של כרומוזומים שמוביל באופן עקרוני לחוסר פוריות.[39] גם הכלאה בין זברה לסוס אפשרית, אם כי נדירה יותר.[40]