אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

עז

ב"ה

עז

עז הבית  (Capra aegagrus)

משפחה – פריים

כתיבה: אביעד פרנקל

תוכן

ביות ושימוש בידי האדם

מבנה גוף

תזונה

מאפיינים נוספים

העז במקורות ובהלכה

העז היא יונק ששייך לתת משפחת היעלים במשפחת הפריים. זכר העז נקרא גם תַּיִשׁ, ואילו הצאצאים הצעירים נקראים גדי וגדיה. שם נוסף לעיזים הוא שעירים (או שעירי עיזים) ובמקומות מסויימים במקרא קיים גם שימוש בשם צפיר עיזים .

ביות ושימוש בידי האדם

מוצאה של עז הבית הוא ככל הנראה מאחת ממיני עז הבר.[1] ממצאים גנטיים מראים שניתן לייחס את מוצאה של עז הבית בסבירות גבוהה ליעל בֶּזואר (Capra aegagrus aegagrus), הנחשבת לתת המין הנפוץ ביותר של עז הבר.[2] מחקרים שונים מראים כי ביות העיזים התחיל לפני אלפי שנים.[3] יש הסבורים כי היא הראשונה שבויתה במערב.[4]

הכבש והעז נכללים פעמים רבות במקורות תחת השם הקיבוצי "צאן".[5] אמנם, שני המינים הללו שייכים סיסטמית לסוגים שונים, וקיים הבדל ניכר במספר הכרומוזומים שלהם (לכבש 54 ולעז 60). עם זאת, המקורות מספרים כי תוצרי כלאים של כבש ועז יכולים להתקיים, וגם תצפיות מודרניות מספרים על מקרים נדירים כאלו.[6]

חלב העיזים הינו מרכיב חשוב בתזונת האדם, והיא נחשבת כבהמת החלב החשובה ביותר במשק המסורתי.[7] לחלב העיזים תכונות ייחודיות - בין השאר ההומוגניות הטבעית שלו, שגורמת לו להיספג  בקלות אצל האדם. ידועה במיוחד חשיבותו של חלב העיזים כמזון תינוקות, בעיקר בשל העובדה שהוא לא גורם לתגובות אלרגיות (כמו חלב הפרה). מימי קדם הכירו בחלב העיזים כבעל סגולות ריפוי רחבות, וכיום הוא נחשב כגורם טיפול באסטמה ועוד.[8]

מעבר לחלב משמשת העז את האדם כבשר מאכל, מעורה ניתן להכין מנעלים ונאדות, צמרה משמש לטוויה ואריגה, משערה מכינים מברשות, גלליה משמשים כזבל ודלק ועוד.[9]

מבנה גוף

אורך הגוף של העז הוא כ-1.30 מ' וגובהה 90 ס"מ. האוזניים ארוכות ומדלדלות. צבע השיער של העיזים שחור, והוא ארוך וגס. הן הזכר והן הנקבה נושאים קרניים, אך אצל הזכר הן ארוכות ומפותלות, ואצל הנקבה הן קצרות. לזכר יש מעין זקן ובלוטות ריח מתחת לזנב. רגלי העז חזקות מאוד ומותאמות לטיפוס על הרים.[10]

תזונה

העיזים ניזונות מצמחיה, אך לעיתים מסתפקות גם בצמחים יבשים.[11]. בין השאר, העיזים ניזונות מניצנים וענפים של עצים עליהם היא מטפסת, ולהם היא גורמת נזק רב.[12] התפשטות עדרי העיזים בארץ ובעולם גרמה להם אף להיות הרסנית למאזן האקולוגי, והיום מוטלות מגבלות שונות על גידול העדרים.[13] העז מעלה גירה, וכמו רוב מעלי הגירה קיבתה עשויה ארבעה מדורים שונים: הכרס, בית הכוסות, ההמסס וקיבת המיצים.

מאפיינים נוספים

העיזים נחשבות כבעלי אינטלגנציה וסקרנות רבה. הם מסוגלות לטפס ולשמור על קואורדינאציה גם במקומות מסוכנים, והן מסוגלות אף לטפס על עצים. העיזים נחשבות כמועדות לבריחה ממכלאות, והן מיישמות שיטות מגוונות לצורך כך.[14]

ההריון של העז נמשך 154-150 ימים, ובדרך כלל ממליטה הנקבה תאומים. עונת ההמלטה העיקרית היא בין דצמבר לפברואר.[15]

העז במקורות ובהלכה

העיזים נזכרו במקומות רבים במקרא בשמות עז, תיש, עתוד, גדי שעיר וצפיר.[16]  הן נזכרו כחלק ממניין הרכוש והשימושים הרבים שלו, ביניהם השימוש בצמר, בעור (ליריעות), בבשר והחלב.[17] הגדי נחשב כמאכל ערב, ונזכר כך במספר הקשרים.[18] נזכר בחזון אחרית הימים – 'ונמר עם גדי ירבץ'.[19] השם שעיר נזכר במקרא גם כשם של אליל או כדבר מפחיד, בדומה למיתוסים שונים בהם הפך התיש או השעיר להיות דמות של שד.[20]

כחלק מעבודת הקרבנות במקדש. קרבנות ייחודיים לעיזים הם שעירי עבודה זרה,[21] חטאת עבודה זרה של יחיד,[22] שעיר נשיא,[23] שעירי המוספים,[24] שעירי ראש חודש[25] ושני שעירי יום הכיפורים.[26] חז"ל הסבירו כי הקרבת השעירים כחטאת מורה על תיקון לחטא מכירת יוסף, בו נאמר "וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם" (בראשית לז,לא).[27] במורה נבוכים הסביר הרמב"ם כי קרבנות השעירים מתקנים את חטא הקרבת הקרבנות לעבודה זרה, מלשון הפסוק – ו"ְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" (ויקרא יז,ז).[28]

השעירים של יום הכיפורים נתייחדו משאר שעירי הקרבנות מכמה בחינות. מדרשת הפסוקים למדו ששני השעירים צריכים (לכתחילה) להיות שווים במראה, בקומה ובדמים.[29] הכהן הגדול מטיל גורלות על השעירים – כשאחד הופך לחטאת פנימית, ואחד משתלח למדבר (שעיר לעזאזל). אחרי שהוטל הגורל, מניח הכהן את הגורלות על השעירים, ולשם סימונים תולה עליהם לשון של זהורית: לשעיר החטאת על צווארו, שהוא מקום השחיטה), ולשעיר המשולח בין קרניו.[30]

הברייתא במסכת פסחים מלמדת כי בניגוד לקרבן של כבש, בקרבן העז אין צורך להקריב את האליה.[31] האליה היא הזנב השמן של חלק מזני הכבשים, ונסתפקו המפרשים מה ענינו לעז. מלשון רש"י משמע שלדעתו גם לעז יש אליה ('יש מפרשין עז אין לו אליה, וטעות הוא בידם').[32] נראה כי לפרטים מסויימים של העיזים יכול לצמוח זנב שמן המזכיר את אליית הכבשים, ולכן היתה התורה צריכה לפטרם מהקרבת האליה.[33]

בהלכות שבת נאמר כי בשר עז נחשב קשה לבישול, ועל כן אין להשהותו מערב שבת בתנור שאינו חתום בטיט, גזירה שמא ייחתה בגחלים.[34]

במקומות רבים בתלמוד תואר הגדי, צאצא העז, כחיה מזיקה,[35] ואף תואר כ'לסטים מזוין'.[36] אחד הביטויים הקיצוניים לדבר משתף במימרא של רשב"ל: "היינו דאמר רבי שמעון בן לקיש ג' עזין הן: ישראל באומות, כלב בחיות, תרנגול בעופות, ויש אומרים אף עז בבהמה דקה".[37] נראה כי סיבת ההיזק המרובה של העיזים קשורה ליכולת הטיפוס שלהן, אותם ירשו מאבות הבר שלהן.[38] חכמים  גזרו כי אין לגדל בהמה דקה בארץ ישראל, משום ההיזק שלה לגידולים החקלאיים.[39] אחרונים נחלקו האם בזמננו שייכת גזרה זו, ונראה כי לפי רוב השיטות הדבר מותר.[40]

הלכה למשה מסיני היא שמחיצה שיש בה פתח של פחות משלושה טפחים, נחשבת כסתומה ('דין לבוד'). במספר מקומות מתארת הגמרא מחיצה שיש בה פתח גדול יותר, כמחיצה שהגדיים בוקעים בה.[41] היה מי שרצה לקשור תיאור זה לאופיה ה"מתגנב" של העז.[42]

איסור 'אותו ואת בנו' נוהג בכל בהמה טהורה, אך לא בחיה. תוצר ההכלאה של עז וכבש נכלל באיסור.^[43] אמנם, במקרה של הכלאה בין צבי לעז, יש לחלק בין שני מצבים: אם בא צבי על העז וילדה, האיסור נוהג בה. אך אם בא תיש על הצביה, הפטורה מדין זה, אין איסור בשחיטתם מהתורה. אמנם, מדברי חכמים אסרו לשחוט את האם ובנה גם במקרה כזה.[44]

מתנות כהונה נלקחות מבן הכלאים של עז וכבש. גם כאן, במקרה של הכלאה בין צבי לעז יש לחלק: אם בא הצבי על עז, חייב בחצי מהמתנות. זאת, מפני שברור לנו שחוששים לזרע האם, אך לא ברור האם חוששים לזרע האב, והמוציא מחבירו עליו הראיה. אמנם, אם באה עז על צביה, אין צריך לתת מהוולד מתנות כלל, שלא הוכרע האם חוששים לזרע האב כלל.[45]

איסור אכילת חלב נוהג בעז, כבשור ושה.[46]

בדין כלאי הנהגה נאמר שהאיסור חל גם על חיה עם בהמה, אחת הדוגמאות שמובאות לכך היא עשיית מלאכה בעז ובכלב יחדיו.[47] בתלמוד הבבלי (בבא קמא נה, א), שאל האמורא רחבה האם האיסור חל גם במקרה שקשר עז ודג שיבוטא, אך נראה כי שאלה זו  הינה תיאורטית בלבד.[48]

שיער העיזים מכונה בתלמוד נוצה, משום שאינו נגזז כצמר של הכבשים אלא נתלש.[49] משום כך, אין חל עליו דין כלאים. אמנם, צמרה של כבשה בת עז אסור בכלאים, משום מראית העין,[50] אך מוסכם כי צמרה פסול לציצית.[51]

וולד בצורת עז שיצא מרחל, וכן להיפך – וולד בצורת רחל שיצא מעז, פטורים שניהם מן הבכורה.[52]