אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

עכבר

ב"ה

עכבר

עכבר מצוי– Mus musculus

משפחה – עכבריים

כתיבה: אביעד פרנקל

תוכן עניינים

מבנה גוף

תזונה

מאפיינים נוספים

תפוצה

העכבר והאדם

העכבר בתנ"ך

העכבר בהלכה

מבנה גוף

אורך הגוף של העכבר המצוי הוא כ-7.5 ס"מ ואורך זנבו הוא כ-7 ס"מ, והוא הקטן מבני משפחת העכברים הקיימים בארץ. משקלו הממוצע – 14 גרם. קיים מגוון בצבע הפרווה של העכברים, הכולל שילובים שונים של גווני החום, האפור, הצהוב והלבן. בצפון הארץ מצויים יותר עכברים בעלי פרווה כהה, בעוד העכברים הדרומיים הם בעלי גוון בהיר יותר.[1]

תזונה

העכבר הוא אומניבור, כלומר – אוכל כל. הוא ניזון בעיקר מזרעים (ולכן הוא נחשב כאחד המזיקים הקשים ביותר מימי קדם, וראו להלן), אך מצוי שיאכל גם בעלי חיים קטנים, בעיקר חסרי חוליות, וכן ירקות למיניהם. במקומות יישוב הוא ניזון מפסולת מזון של האדם.

מאפיינים נוספים

כל החושים של העכבר מפותחים במיוחד. הוא פעיל בעיקר בלילה, אך לא רק.

לעכבר יכולת תנועה מפותחת, והוא יודע לטפס (כשהוא נעזר לשם כך גם בזנבו) ולשחות במים. הוא יכול לחפור מחילות ולהסתתר בתוכן, או למצוא מחסה במסתור קיים.

העכברים מפתחים, במקומות בהם קיים מזון בשפע, ארגון חברתי משוכלל. במקומות כאלו מתפתחים חבורות הכוללות זכרים ונקבות. בשדות תבואה יכולים להתקבץ קבוצות עכברים בתוך ערימות של עשב יבש, בהם הם אוגרים זרעי מאכל. עם זאת, במצבים של מחסור במזון יכול העכבר לחיות בבדידות.

העכברים מתרבים במהירות גדולה: הריון של נקבת העבר נמשך כעשרים יום, ובכל שגר, בין 6 ל-8 וולדות. שישה ימים אחרי ההמלטה נכנסת הנקבה לייחום מחודש, ובמצבים שונים היא יכולה להתעבר אפילו מיד לאחר ההמלטה. מספר ההמלטות יכול להגיע עד ל-10 או 11 המלטות בשנה. האם מניקה את הגורים במשך 18 ימים, והם מגיעים לבגרות מינית כבר אחרי חודשיים.[2]

תפוצה

עכבר הבית הופץ, על ידי האדם, ממוצאו בדרום האזור הפליארקטי, והיום הוא מצוי בכל חלקי העולם. הוא נפוץ בכל אזורי הארץ, אם כי בדרך כלל הוא נמצא יותר באזורים מיושבים.[3]

העכבר והאדם

כבר אצל היוונים נחשב העכבר לאחד מן המזיקים הקשים ביותר, וכך גם בספרות הערבית לאורך ימי הביניים.[4] העכבר גורם לנזקים חקלאיים בשדות, באסמים, במחסנים ובמקומות נוספים.[5] העכבר היה מצוי ביותר, עד לתקופה האחרונה, גם בתוך הבית, בזכות יכולתו למצוא חורים או לחפור לו כאלו מתחת רצפות הבתים.[6] כמו כן, העכבר נחשב למטרד תברואתי, בשל הנטיה שלו להעביר מחלות זיהומית ממקום למקום, ואף נחשב כמפיץ של מחלת הדבר.[7] בספרות הרפואית של העת העתיקה ושל ימי הביניים נזכרו שימושים בחלקי עכבר לטיפול במחלות ובעיות בריאותיות שונות. בין השאר, נזכרו שימושים בדם העכבר לטיפול בפצעים מזוהמים, שימוש בצואה לטיפול במחלות עור, שימוש באפר עכבר שרוף לטיפול בטחורים ובשגעון ועוד.[8]

יכולת ההתרבות המרשימה של העכבר הולידה תיאורים מופלאים ביחס למין זה. אריסטו למשל תיאר מקרה בו סגרו נקבת עכבר שהיתה בהריון בתוך כד של דוחן. לפי עדותו, לאחר זמן נפתח הכד ונמצאו בו כמאה ועשרים עכברים. הוא מוסיף שבנתיחה של נקבת עכבר שהיתה בהריון, מצאו בתוכה וולדות נקבות שגם הן היו בהריון (!). מימי קדם, דרך ימי הביניים ועד לעת החדשה שלטה בכיפה תיאוריית הבריאה הספונטית, לפיה יצורים מסויימים יכולים להווצר מרקב או מחומרים אורגניים אחרים. בין השאר האמינו שעכברים יכולים להווצר לבדם בתוך מאגרי זרעים ולכלוך. בתחילת המאה ה-17, יצירה "ספונטית" של עכברים אפילו "הוכחה" בניסוי מדעי.[9]

מהעכבר המצוי פותחו זנים שונים לשימוש מחקרי – "עכברי מעבדה". הזנים שונים אלו מאלו בתכונותיהם. כך למשל, ישנם זנים שנוטים לאגור שומן ולעלות במשקל, או כאלו שמפתחים רגישות לסוגי מחלות שונים. המגוון הגדול של גזעי המעבדה מאפשרים לחוקרים להתאים מחקרים ייחודיים על פי תכונות הגזע הנחקר. עכברי מעבדה יכולים לשאת פרווה בגוונים שונים – לבנים, צהובים, שחורים או כסופים. בחו"ל קיימים אגודות של חובבים שמפתחים זני עכברים בצבעים חדשים המוצגים בתערוכות מיוחדות. כמו כן, קיימים זנים המשמשים כחיות מחמד.[10]

העכבר בתנ"ך

העכבר נזכר בתנ"ך שש פעמים. בפרשת שמיני הוזכר העכבר ברשימת שמונת השרצים, המטמאים את הנוגע בנבלתם.[11] בספר שמואל נזכרו (ארבע פעמים) צלמי עכברים מזהב שעשו אנשי אשדוד כ'אשם' שהושב יחד עם ארון הברית, לאחר לקיחתו לשדה פלישתים, בנסיון להסיר מעליהם את מכת הטחורים שלקו בה.[12] הכהנים והקוסמים שהורו על צירוף העכברים, יחד עם טחורי זהב, הסבירו כי העכברים הם "הַמַּשְׁחִיתִם אֶת הָאָרֶץ".[13] אברבנאל (שם) הסביר שצורת הטחורים בהם לקו אנשי אשדוד דמתה לעכברים, אך היה מי שהציע שהעכברים שימשו כגורם למגיפה.[14] כשישעיהו מתאר את החוטאים אותם יעניש ה' באחרית הימים הוא מדבר על "אֹכְלֵי בְּשַׂר הַחֲזִיר וְהַשֶּׁקֶץ וְהָעַכְבָּר".[15] פרשני המקרא והחוקרים מסכימים כולם לזהות את אזכורי העכבר במקרא עם בני הסוג 'עכבר'. רובם כיוונו במיוחד לעכבר המצוי, אם כי חלקם הכלילו בשם זה גם מינים אחרים של מכרסמים כמו חולדות, נמנמנים, ירבועים, אוגרים ועוד.[16] עם זאת, יש שהסבירו כי הפסוק בישעיהו מכוון דווקא למינים נאכלים כמו הירבוע.[17] אהרוני ובודנהיימר זיהו את העכבר המקראי דווקא עם הנברן, בשל יכולת ההתרבות שלו ובשל נטייתו להפיץ מחלות.[18]

העכבר בהלכה

כאמור, העכבר נחשב כאחד משמונת השרצים הנחשבים כאבות הטומאה, והוא מטמא אדם וכלים במגע עמו. אם נפל העכבר לכלי חרס, הוא מטמא באווירו גם אם לא נגע בדופן הכלי.[19] הטומאה דבוקה בבשרו של העכבר, אך עורו נחשב טהור (בניגוד לעור של חלק משמונת השרצים הנחשב כחלק מבשרם).[20]

העכבר נחשב כבעל חיים מאוס. לכן, אם נמצא עכבר בשמן המיועד להדלקה בבית הכנסת, אין להדליק באותו השמן.[21]

אסור להטמין תבשיל בשבת. אבל, אם מכסה את התבשיל כדי שלא יאכלו ממנו עכברים, הדבר מותר.[22]

בהלכות פסח נאמר כי לאחר בדיקת החמץ יש להצניע את שארית החמץ המיועדים למאכל באותו היום, שמא יטלנה עכבר בפיו. וכתבו הפוסקים שטוב להניחו בקופסה או לתלותו באוויר, במקום שאין עכברים יכולים לקחתו.[23] אם אחרי הבדיקה נכנס לבית עכבר וכיכר לחם בפיו, ומצא בעל הבית פירורים על הרצפה, צריך בעל הבית לבדוק מחדש את כל הבית. טעם הדבר, שאין דרכו של עכבר להותיר אחריו פירורים, ומניחים שהפירורים הגיעו ממקור אחר. אנו חוששים שמא העכבר הניח את הכיכר שנשא בפיו במקום מסתור, כחלק מתהליך האגירה של המזון הנפוץ בעכברים.[24]

אם היו מצויים תשע ערמות של מצה ואחת של חמץ, ונטל עכבר מאחת מהן ואין יודעין מאיזו אחת, ונכנס לבית, צריך לבדוק מחדש את הבית. טעם הדבר – שכל קבוע נחשב כמחצה על מחצה. אמנם, בטור כתב שאם הככר שנטל העכבר אינה גדולה, ויכול העכבר לאכול את כולה, אין צריך לבדוק את הבית, וכך פסק הרמ"א.[25] 

בדיני הכנת המצה, היה מי שכתב שנהגו לברור את החיטים המיועדים להכנת המצה אחת אחת, כדי לוודא שלא אכל מהן עכבר. טעם הדבר, שרוקו של העכבר עלול להחמיץ את החיטים.[26] אמנם, בטור כתב שאין לחשוש לדבר זה, שאין מצוי שמיעוט הרוק של העכבר יביא להחמצת גרגר החיטה הקשה, ועוד – שממילא מתבטל הגרגר הנשוך בשעת הטחינה.[27] בשו"ע פסק שאם לא ברר את החיטים – "אין בכך כלום", ובביאור הלכה דייק בלשונו, שלכתחילה יש לברור את כל הגרגרים הנשוכים.[28]

במשנה נאמר כי בחול המועד ובשביעית מותר לצוד מזיקים כמו האישות (שהיא כלל הנראה החולד) והעכברים מהשדה, מפני הנזק שהם גורמים לו. לדעת תנא קמא אין חילוק בין סוגי השדות השונים בעניין זה, אך לדעה שניה יש לחלק בעניין זה בין שדה אילן לשדה הלבן (שדה תבואה). זאת, מפני שהנזק בשדה האילן גדול יותר.[29] לדעה זו בשדה הלבן מותר לצודם רק בשינוי (שלא כדרכן).[30] בבריתא שבגמרא נזכרו דברי רבי שמעון בן אלעזר שחילק בין שדה לבן הסמוך לעיר, לבין שדה לבן הסמוך לשדה אילן.[31] הראשונים נחלקו בנוסח המדוייק של המשנה ושל דברי רשב"א, וממילא נחלקו בפסיקת ההלכה.[32] בשו"ע פסק (כשיטת הרא"ש), שהן בשדה האילן והן בשדה לבן הסמוך אליו, מותר לצוד את המזיקים כדרכן, אך בשדה תבואה שאיננה סמוכה לשדה אילן, מותר לצודם רק בשינוי. עם זאת, הוא מביא בתור 'יש אומרים' את שיטת הרמב"ם, שבשדה תבואה הסמוכה לשדה אילן מותר לצוד רק בשינוי, ובשדה תבואה שאינו קרוב לשדה אילן אין לצודם כלל. [33]

אתרוג שנקבוהו עכברים, נחלקו ראשונים בדינו. רוב הראשונים כתבו שפסולו הוא רק ביום הראשון, כמו פסול רגיל של 'חסר' באתרוג, הנוהג רק ביום הראשון. אמנם, בעל הלכות גדולות כתב שאם מקורו של החסר באתרוג הוא מחמת נשיכת עכברים, הוא פסול במשך כל החג – 'משום דמאיסי', כלומר, מחמת המיאוס של העכבר.[34] ופסק רמ"א שבמקרה כזה פסול האתרוג עד שיסיר את מקום ניקור העכברים.[35]

לגבי עכבר שנפל לתערובת נוזלית, חילקו חכמים בין 'עכברא דדברא' (עכבר השדה), שנחשב כמאכל העולה על שולחן מלכים, לבין 'עכברא דמתא' (עכבר של עיר) שנחשב כדבר מאוס.[36] יש להניח כי 'עכברא דדברא' הוא מכרסם השונה מהעכבר שלנו. רש"י הציע כי מדובר בסנאי,[37] אם כי אפשר למצוא מספר סוגים של מכרסמים גדולים שנאכלים במקומות שונים בעולם.[38] לגבי עכברא דמתא, שהוא ככל הנראה העכבר שלנו, הסתפקו חכמים האם נותן טעם לשבחים במשקים מסויימים, כמו חומץ ושיכר.[39] אך אם נפל ליין ולשמן, או לשאר משקים, מוסכם כי הוא נותן בהם טעם לפגם.[40]

במספר מקומות בהלכה דנו ביחס למסמך כתוב שאכלו עכבר: כך למשל, מי שזרק גט לחצר של אשתו ונמצאה באותה חצר מזוזה (ולא גט), ניתן להניח שלא זרק את הגט אלא את המזוזה. אך אם נמצאו בחצר מספר מזוזות, מניחים כי הן היו שם עוד לפני שזרק את הגט, והגט עצמו נאכל על ידי עכברים.[41] כמו כן, דנו במקרה בו נמצא שטר שאכלו עכברים את חלקו, אך נשתמרו בו שמות הלווה והמלווה, וכן עיקר ההלוואה, כשר.[42] דין יסודי בהלכה – 'כתבי הקודש מטמאין את הידים' – נתקן (על פי חלק מהמקורות) בשל נטייתם של עכברים להזיק לספרים: בתלמוד הבבלי מסופר שבתחילה היו משמרים את מאכלי התרומה יחד עם כתבי הקודש. בשלב מסויים ראו שעכברים שהגיעו לאכול מהתרומה הזיקו לספרים, ולכן תיקנו שכתבי הקודש יטמאו את ידי הנוגעים בהן ואת התרומה, ובכך יימנעו אנשים מלהניחם יחד.[43]

במקרה שהשאיר אדם משכון למלוהו, ונפחת המשכון כשהיה אצל המלוה, אלא שזה טוען שנפחת מחמת היזק עכברים – תלוי הדין במידת שמירתו: אם מעיד המלוה ששמרו במקום המוגן מהעכברים, הרי זה אונס ופטור (לאחר שנשבע שבועת היסט). אך אם מודה שלא שמרו במקום מוגן, חייב לשלם את הפחת.[44]

בדיני השומרים נאמר שלכל חפץ יש דרך שמירה נאותה, עליה צריך השומר להקפיד. וכתב המרדכי, שמי ששומר בגדים, אסור לו להניחם בתיבה, ש"סתם תיבות, חתורות הם אצל בגדים", ולכן צריך להניחם במקום גבוה המוגן מהם, וכך פסק הרמ"א.[45] ובש"ך כתב שדין זה שייך כשיש בתוך התיבה מאכל, שגורם לעכברים לפרוץ לתוכן. והוסיף, שאם יש באותו מקום מים, אין דרך העכברים להזיק לבגדים, "לפי שאין דרכן לקלקל בגדים רק מחמת צמאון".[46]

במידה ואדם הפקיד אצל חברו חיטים, כשמחזיר לו את התבואה עליו לחשב את כמות התבואה הנאכלת על ידי העכברים, חלקו התנאים האם יש הבדל בין כמות גדולה של תבואה לכמות קטנה של תבואה.[47]

דין בסיסי הוא שהשואל דבר מחבירו חייב באונסיו. אמנם, אם שאל אדם בהמה או חיה מחבירו, ומתה מחמת אותה המלאכה שלשמה הוא שאל את הבהמה, הרי זה פטור. כתבו הפוסקים, שאם שאל אדם מחבירו חתול כדי לרדוף אחרי עכברים, ומת החתול על ידי העכברים, הרי זה פטור, כדין 'מתה מחמת מלאכתה'.[48]

בדיני טומאה וטהרה נאמר כי מצודת (מלכודת) העכברים טהורה משום שאין לה בית קיבול ואין עליה תורת כלי. זאת, בשונה ממצודת החולדה שיכולה לקבל טומאה.[49] רוב הפרשנים הסבירו שמלכודת החולדות בנויה כך שתתפוס את החולדה בשלמותה, מכיוון שזקוקים לעורה, מה שאין כן במלכודת העכבר, שאין לה בית קיבול וכל ענינה בהרג העכבר.[50] אמנם, היה מי שכתב שאין מדובר בתיאור של צורת המלכודת, אלא בכוונת האדם. שכיוון שאין לו צורך בפגר העכבר, הוא מבטל את בית הקיבול שלה מדעתו.[51]