אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

קוליס האיספנין- מקרל

ב"ה

קוליאס (מקרל) – (scomber)

משפחה – קוליאסים

כתיבה: אביעד פרנקל

המקרל הוא שם קיבוצי של מספר דגים ממשפחת הקוליאסים. שני המינים הנפוצים בים התיכון הם קוליס כל ימי וקוליס  הקוליאס האטלנטי, נפוץ במיוחד בחלק המזרחי של הים התיכון, הים השחור, וצפון האוקיינוס האטלנטי. במזג האוויר הקיצי הוא מצוי בקרבה לחוף, ובחורף הוא נודד למים עמוקים ודרומיים יותר, בחיפוש אחר חום.

גופו של הקוליאס קטן יחסית, ואורכו נע בין 25 ל70 ס"מ. גופם של הקולייסים מוארך, ונעשה דק בסמוך לסנפיר הזנב שבצורת מזלג. הוא שחיין מעולה, ונמצא בתנועה מתמדת בשל חסרון שלפוחית אוויר המפאשרת למיני דגים רבים הפסקת מנוחה.[1] והוא ניזון מבעלי חיים קטנים כמו דגי להקה, סרטנים, דיונונים ואף תמנונים.[2]  

הקוליאס מצוייד בסנפירים בחלקי הגוף העליונים והתחתונים. גופו מכוסה בקשקשים ציקלואידים - קשקשים זעירים במיוחד,[3] ובמבט ראשוני עורו נראה "ערום" לגמרי.[4] במקומות רבים התייחסו לקשקשים אלו כחלק מן העור, והדייגים נמנעים מ"לקשקש" את דגי הקוליאס לצורך התקנתם למאכל.

הקולייס מצוייד בסנפירים - סנפירי הגב הקדמי שלו קוצניים, והאחוריים רכים. [5]

הקוליאס הוא דג להקתי, והוא נתפס על ידי דייגים בכמויות גדולות בחודשי הקיץ, והוא נחשב כמעדן באזורים מסויימים.[6]

הקוליאס בהלכה

הקוליאס נזכר במשנה לצד המליח הישן ודגים מלוחים קטנים, בתור דבר מאכל שאינו צריך בישול כי אם "הדחה", שנחשבת כגמר מלאכתו ולכן נאסרת בשבת – "וכל שלא בא בחמין מערב שבת מדיחין אותו בחמין בשבת חוץ מן המליח הישן ודגים מלוחים קטנים וקולייס האיספנין שהדחתן זו היא גמר מלאכתן ".[7] לפי רש"י, הקוליאס נאכל כמות שהוא חי, ומטרת ההדחה במים חמים היא לסלק את המלח שבו שימרו את הקוליאס.[8]  האחרונים דנו בשאלה האם האיסור נובע ממלאכת בישול או משום "מכה בפטיש".[9] הפוסקים הסתפקו במעמדם של הדגים המלוחים הנפוצים בזמננו (כמו דג ההרינג) בהקשר זה. היו שכתבו שכיוון שהם נאכלים גם ללא הדחה בשעת הדחק, מותר לערות עליהם אף מים חמים, אך אחרים כתבו להיזהר ולשוטפם במים קרים בלבד.[10]

כדי שמאכל יוכל לקבל טומאה, הוא צריך להיות רטוב בשעה שנגע בו הטמא. במסכת מכשירין, הבדיל רבי בין רוב מיני הדגים, שבשעת מכירתם בשוק נחשבים כמאכל שכבר קיבל טומאה, לבין קולייס האספנין ומינים אחרים שאינם נחשבים בסתם כדבר המקבל טומאה.[11] נחלקו הפרשנים בטעם הדבר: לפי הרמב"ם, כחלק מהתקנת הקולייס למאכל, דואגים שיתייבש עוד בטרם שימות, מכיוון שהמים "מפסידים" את בשרו, כלומר, מחישים את קלקולו. מכיוון שדואגים לייבשו היטב בטרם ימות, בשעה שהוא נחשב כאוכל כבר איננו ראוי לקבל טומאה.[12] לפי הסבר זה, ייתכן כי הצורך להדיח את הדג כחלק מהתקנתו למאכל, כפי שנזכר בהלכות שבת, קשור לעובדה ששיווקו של הדג הוא בצורתו היבשה, ובשביל לאוכלו צריך לערות עליו מים חמים. אמנם, היה מי שהסביר כי לדעת רבי יהודה הקולייס ומינים נוספים אינם נטמאים בגלל שהם דגים יקרים ועדינים, ולכן הדייגים נמנעים מלנער את הרשת.[13]

הקוליאס נזכר בתוספתא כדוגמא לדגים שיש להם קשקשים שנושרים בזמן ששולים אותם מן המים. התוספתא קובעת שלמרות שבשעת התקנתו למאכל אין לקוליאס ולמינים הדומים לו קשקשים, כיוון שבעבר היו לו קשקשים הוא נחשב במין טהור, וכשר לאכילה.[14]

בבריתא במסכת ביצה התבאר כי קולייס שניתנו עליו מים חמים מערב יום טוב נחשב כתבשיל, ולכן ניתן להחשיבו לצורך עירוב תבשילים, וכך נפסק להלכה.[15]

בירושלמי דנו בהיקף איסור אכילת צלי בערבי פסחים בזמן הזה. בין השאר, נשאל האם אסור לאכול ביצה צלויה או קולייס צלוי.[16]

על הפסוק "וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם", נאמר במדרש נאמר שמשה היה "מהלך ברקיע כקוליאס הזה עד שעלה אצל הקדוש ברוך הוא שנאמר ויתיצב עמו שם". ההקשר והמובן המדוייק של המדרש לא ברור, אך היה מי שהציע לראות במדרש זה את אחת מתכונות הדג הנקרא קולייס – המרחקים הגדולים אליו הוא מסוגל לשחות או מהירות שחייתו.[17]

לזיהוי הקולייס

זיהויו של קולייס האיספנין הנזכר במקורות איננו פשוט. השם קוליאס (Κόλλιας) ביוונית הוא שם כללי, המתייחס למיני דגים טורפים המצויים בים הפתוח. רק בהמשך הפך להיות לשמה של משפחת דגים (הקולייסים), הכוללת מיני מאכל שונים כמו טונה, מקרל ובוניטו.[18]

מדברי הפרשנים נראה ש"איספנין" הוא מקום מוצאו של המין עליו מדובר.[19] מאזכור נוסף בתלמוד ("אכריז רבי אבהו בקיסרי: קירבי דגים ועוברן ניקחין מכל אדם, חזקתן אינן באים אלא מפלוסא ואספמיא")[20] נראה כי מקורם של הדגים הללו במקום המכונה ב"אספמיה", ממנה נהגו לייבא דגים באופן סיטונאי. גם כאן, ישנם לפחות שתי אפשרויות לזיהוי המקום: ספרד (אספניול) היא אפשרות סבירה, בהתחשב בשדות הדיג העשירים המצויים בה עד היום.[21] אפשרות נוספת היא שמדובר בעיר אפמיה המוזכרת במספר הקשרים אצל חז"ל, הנמצאת בסמיכות מקום לארץ ישראל.[22]

זיהוי המין עליו מדובר במקורות נתון בסימן שאלה כבר מתקופת הגאונים. בפירוש הגאונים על סדר טהרות זיהו את קולייס האספנין עם "כופיא" שנזכר במסכת פסחים בהקשר אחר,[23] ובישיבות בבל הסבירו שכופיא הוא "שיבוטא".[24] זיהוי זה מתייחס ככל הנראה למין של קרפיון שמצוי עד היום בנהרות בבל, בשם בינית השבוטא (Arabibarbus grypus).[25]  הערוך הביא מסורת דומה, אך כתב שיש אומרים שמדובר בכלל בדג הטונינא.[26]  

גם הרמב"ם זיהה עם דג בשם שאבוט,[27] אך נראה כי זיהויו שונה מזיהוי הגאונים לעיל. זאת, משום שהוא כתב על הדג ש"ידוע אצלנו במערב", ואילו הבינית מצויה דווקא באזור בבל. היו שהציעו שכוונתו של הרמב"ם לדג הטרית (Clupea), אך אחרים הציעו שהרמב"ם התכוון למקרל. בין השאר, הובא כראיה שמו הספרדי של המקרל – japuta, וייתכן שהוא זה שגרם לרמב"ם לזהותו עם השיבוטא.[28] ר"י קאפח זיהה עם דג הסולית (המכונה גם דג משה רבינו – Sole).[29]

בעקבות הזיהוי השני שהובא בערוך (לעיל), הוסיפו פרשנים נוספים לזהות עם מינים שונים הקשורים לטונינא. נראה כי שם זה הוא שם כללי למינים שונים הנמנים על משפחת הקולייסים.[30] בפירוש תפארת ישראל זיהה עם - "מאקרעל [איינע ארט טהון פישע]", והסביר שהוא דג שעורו דק, ובהדחה מועטה מתבשל.[31] בעקבותיו הלכו פרשנים נוספים, וזהו הזיהוי המקובל גם על רוב החוקרים בימנו.[32] עם זאת, שאלת זיהויו של תת המין הספציפי עדיין נותרה בספק, כשהיא קשורה לזיהוי של מקום מוצאו של הדג – אספמיה: יש מי שכתב שמדובר במקרל הספרדי (colias hispanus)[33] ויש מי שצידד בכך שמדובר במקרל אטלנטי (Atlantic chub mackerel), המצוי בחלקו המזרחי של הים התיכון. מין זה משתמר עד היום בשתי שיטות – בעזרת המלחה או על ידי ייבוש.[34]