אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

שיבוטה

ב"ה

בינית השיבוטה/ שיבוטה/ שבוט (barbus grypus)

משפחת הקרפיונים

כתיבה: אביעד פרנקל

השיבוטה היא מין של דג גרם גדול מהסוג ברבוס, הנמנה על שפחת הקרפיונים. היא יכולה להגיע עד לאורך 1.5-2 מטר, ומשקלה יכול להיות מעל לחמישים ק"ג. בזווית הפה, בינים מפותחים, שתפקידם לחפש ולחוש מזון תוך בחישה מתמדת של קרקעית המים. מקום מחייתה של השיבוטה הוא בנהרות הגדולים של בבל – הפרת והחידקל, ובנהרות דרום איראן.[1]

השיבוטה בהלכה

בהלכות שבת נאמר כי על כל אדם להשתדל להכין משהו מצרכי השבת בעצמו.[2] בתלמוד הביאו דוגמאות מתלמידי חכמים שונים, ובין השאר סופר על רבא שהיה נוהג למלוח דג שיבוטא לכבוד שבת.[3] מסיפור זה הוכיח רב יוסף את הכלל העקרוני - "מצווה בו יותר מבשלוחו", שהרי היה לרבא מי שיתקן לו את צרכי השבת, ובכל זאת דאג למלוח את השיבוטה בעצמו.[4]

היה מי שכתב ששמו של דג השיבוטה רומז ליום השבת.[5] דברים אלו נסמכים על דברי הרד"ק שכותב על דגים מיוחדים שעולים ליבשה לפני כניסת השבת, וחוזרים לים רק בצאתו.[6] באחת מתשובותיו, הציע רבי שמעון פולק שהסיבה לכך שרבא מלח את השיבוטא ולא בישל או צלה אותה היא קוצר הזמן שבין עלייתה של השיבוטה ליבשה לבין כניסת השבת.[7] ניתן להציע הסבר ריאלי יותר - כבר מימי הגאונים זיהו את השיבוטא עם "קולייס האספנין". אם זיהוי זה נכון, מובן מדוע מלח רבא את השיבוטא. זאת, משום שמכמה מקורות הדנים בקולייס מובן שמדובר בדג שנהגו לשמרו במלח.[8]

מהתורה נאסר לעשות מלאכה בשני מינים של בהמה או חיה יחדיו.[9] תוך כדי דיון באיסור זה, הסתפקו אמוראים לגבי מי שהנהיג "בעז ובשיבוטא" יחדיו.[10] הפרשנים הסבירו שהכוונה היא למקרה בו קשר אדם עז הנמצאת ביבשה עם דג שיבוטה השוחה בנהר, וחיברם לקרון כדי להנהיגו.[11] צדדי הספק לפי התלמוד הם – מחד העז לא יורדת למים והשיבוטא לא עולה ליבשה, וממילא לא ניתן לראות את פעולת ההנהגה כמשותפת. מאידך – סוף סוף מדובר בפעולה משותפת שמתבצעת על הקרון.[12] הספק לא נפתר בגמרא, וכתבו הפוסקים להחמיר שלא לעשות כך, אלא שאין מלקין מי שעבר על הספק.[13] ספק זה מצוטט גם במסכת סנהדרין כהוכחה לכך שניתן לעשות מלאכה בדגים.[14] ממקור זה ניתן ללמוד כי השיבוטה היא ככל הנראה דג גדול יחסית, שיכול לסייע במשיכה של קרון.[15]

חלק מהפרשנים הוסיפו שבסיסו של הספק נעוץ בכך שהשיבוטה מזוהה עם "עז של ים", המוזכרת במקום אחר כחיה ימית בעלת קרניים.[16] משום ששמה דומה לשם העז, יש להסתפק האם שייך בהם דין כלאים יחדיו.[17]

בראשונים נחלקו לגבי הדין הבסיסי של כלאי ההנהגה: לפי חלק מהראשונים, כל שני מינים נכללים באיסור זה.[18] לפי הרמב"ם וראשונים נוספים, מהתורה לא נאסר אלא על הנהגה במין טהור ומין טמא יחדיו (כמו שור וחמור), ורק מדברי חכמים נאסרו מינים טהורים עם טהורים וטמאים עם טמאים.[19] לדעה זו קשה מדוע הסתפקו חכמים בהנהגת העז והשיבוטה, שהרי משאר המקורות ברור שהשיבוטא הוא מין טהור! אכן, היו שכתבו כאן שהשיבוטה הוא מין טמא,[20] ויש מי שהסביר שמוכרחים לומר שלפי הרמב"ם יש שני מיני שיבוטה – אחד טהור ואחד טמא.[21] ואחרים תירצו שחלוקה זו של הרמב"ם שייכת בבהמות ובחיות, אבל בין חיות יבשה לדגים יש כלאים גם בשני מינים טהורים, מפני שדיניהם חלוקים בעניינים רבים.[22]

עוד בהקשר זה, היה מי שרצה להוכיח מכך שהשיבוטה היא "עז שבים", שסימני הכשרות שניתנו בדגים שייכים לכל המינים החיים במים, גם אם הם אינם דגים.[23] אמנם, הרמב"ם פסק שסימנים אלו מתירים רק בדגים ולא בשאר בעלי החיים הימיים.[24] ונראה להסביר שמה שקרא בהלכות כלאיים לשיבוטה "חיה",[25] אינו מדוקדק לעניין הגדרתה הכשרותית.[26]

בתלמוד ובמדרשים מבואר, שכל דבר שאסרה תורה, התירה דבר הדומה לו. בין השאר נאמר כי כנגד האיסור לאכול חזיר, הותרה השיבוטה.[27] מכאן הבינו הפרשנים שטעמו של דג זה (או של מוחו) דומה בטעמו לטעם בשר חזיר.[28] אמנם, במדרש תנחומא הובאה גרסא שונה מעט, ושם נאמר "התרתי לך לשון דג ששמו שיבוטא, הדומה לחזיר".[29]

עוד נאמר בתלמוד הירושלמי ובמדרש שכשגלו ישראל לבבל גלו עמהם מינים רבים של דגים טהורים, וכשחזרו לארצם חזרו איתם כל המינים למעט השיבוטה.[30] מאזכור זה משמע שהשיבוטה נמצאת דווקא בבבל, ולא בארץ ישראל. חלק מהפרשנים כתבו שהסיבה לכך שהשיבוטה לא חזרה לארץ ישראל קשורה לכך שטעמה כשל חזיר (ראו לעיל).

דג השיבוטה נזכר בתלמוד גם בהקשר של רפואה – במסכת פסחים נאמר כי אכילת דג השיבוטה בימי ניסן עלולה לגרום לצרעת (דבר אחר).[31] במסכת שבת תיתנו מספר רפואות למי שחולה בירקון. אחת מההצעות היא לשתות שיכר בו בושל ראש של דג שיבוטא מומלח.[32]

לזיהוי השיבוטה

לזיהוי השיבוטה ניתנו מספר הצעות שונות במהלך הדורות. כבר הגאונים זיהו את השיבוטה (יחד עם קולייס האיספנין), כדג השוכן באזור בבל הנקרא בערבית אלשבו"ט.[33] זיהוי זה מתייחס ככל הנראה למין של קרפיון שמצוי עד היום בנהרות בבל, בשם בינית השבוטא (Arabibarbus grypus).[34]  מסורת זו התקיימה אצל חכמי עירק עד לדורות האחרונים.[35] היה מי שהקשה על זיהוי זה, משום שהשיבוטה שהכיר היתה קטנה, אך תירץ בכך שישנם שני מינים של שיבוטה – גדולה וקטנה. בעוד הגדולה מתאימה לתיאורים במקורות ביחס לשיבוטה, הקטנה מתאימה דווקא לתיאורים של קולייס האיספנין.[36]

 גם הרמב"ם זיהה את הקולייס עם דג בשם שאבוט,[37] אך נראה כי זיהויו שונה מזיהוי הגאונים לעיל. זאת, משום שהוא כתב על הדג ש"ידוע אצלנו במערב", ואילו הבינית מצויה דווקא באזור בבל. נראה שגם חכמי צרפת הכירו דג שגדל באזורם כדג השיבוטא.[38]

החוקרים המודרנים נחלקו בדעותיהם ביחס לזיהוי השיבוטא. בין ההצעות שניתנו היה דג החדקן (Sturgeon ).[39] דג זה יכול להגיע למימדים גדולים במיוחד (אורכו יכול להגיע עד לחמש מטר). בנוסף, הרד"צ הופמן הזכיר כי ראשו השטוח של דג החדקן יכול להזכיר במראהו ראש של חזיר, מה שיכול להסביר את המדרשים הקושרים בין השיבוטא לחזיר.[40] מאותה סיבה, היה מי שהציע לזהות עם הפוקנה (Porpoise), שהוא סוג של יונקים ימיים בעלי חרטום שטוח.[41] שמם הלטיני של הסוג נגזר מהמילים "חזיר הים", מי שיכול לשפוך עוד אור על הזיהוי.[42]

הצעות נוספות שנזכרו על ידי החוקרים הם דג סול, מולית (Mullus), או בקלה.[43] החסרון של כל ההצעות הללו הוא בכך שהדגים הללו לא היו מצויים באזור בבל או בארץ ישראל, אלא באירופה, ולכן פחות סביר שהם השיבוטה שנזכרה במקורות.[44]

למרות חוסר האחידות בזיהוי, נראה כי לזיהוי של השיבוטה עם בינית השיבוטה (ארביבוס גריפוס) יש ראיות תומכות רבות. עצם העובדה שעד היום השתמר שמה של השיבוטה בערבית, ביחס לדג זה, מעלה את הסבירות שזהו אכן הדג שנזכר במקורות.[45] אם אכן מדובר במין זה, ניתן לומר שההגדרה של השיבוטא כחיה בעלת קרניים[46], קשורה לעובדה שלשיבוטה ישנם בינים (איברי חישה) מפותחים, היוצאים מפי הדג ובאמצעותם הוא מאתר את המזון.[47]