תלמידי חכמים בתשעה באב

עשיית מלאכה

 

אחת ההלכות שנתייחדו בה תלמידי חכמים בתשעה באב, היא איסור עשיית מלאכה בתשעה באב, והובאה במשנה (פסחים פ"ד מ"ה):

"מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושין, מקום שנהגו שלא לעשות אינן עושין, ובכל מקום תלמידי חכמים בטלים, רשב"ג אומר לעולם יעשו כל אדם עצמן כתלמידי חכמים".

ממשנה זו עולה שתלמידי חכמים מיוחדים משאר העם בכך שלא יעשו מלאכה, אלא שנחלקו רשב"ג וחכמים האם כל אדם יעשו עצמם כתלמידי חכמים, דהיינו ידמו עצמם לתלמידי חכמים, שלדעת רשב”ג אין לחוש ליוהרא בהדמות אדם לתלמידי חכמים ואילו לדעת רבנן יש חשש של יוהרא.

 

א. יש לעיין בעניין, מכיון שאיסור עשיית מלאכה הוא כדי שלא יסיח דעתו מהאבלות (רע"ב פסחים פ"ד ה"ה), א"כ מהו השוני בין תלמידי חכמים לשאר אנשים, מדוע תלמידי חכמים אסורים בהסחת דעת ואילו לכל אדם מותר?

 

ב. הרמב"ם פסק (הלכות תעניות פ"ה ה"י):

"מקום שנהגו שלא לעשות בו מלאכה אין עושין, ובכל מקום תלמידי חכמים בטלין בו, ואמרו חכמים שכל העושה בו מלאכה אינו רואה סימן ברכה".

הרמב"ם לא הזכיר את הדין של רשב"ג שלעולם יעשו כל אדם עצמם כתלמידי חכמים לעניין תשעה באב. למרות שבהלכה מקבילה לעניין פטור כל אדם מק"ש, כתב הרמב"ם (הלכות ק"ש פ"ד ה"ז):

 "כל מי שהוא פטור מלקרות ק”ש אם רצה להחמיר על עצמו לקרות קורא, והוא שתהא דעתו פנויה עליו".

נשאלת השאלה מדוע בהל' תשעה באב לא הזכיר שכל אדם יעשה עצמו כתלמידי חכמים לעניין שלא יעבוד, ואילו לעניין ק"ש פסק שכל אחד רשאי להחמיר על עצמו כתלמידי חכמים שקורין ק"ש?

 

הלח"מ (הל' ק"ש שם) כתב שהרמב"ם אמנם פסק כרשב"ג בהלכות תשעה באב, ואת זה אפשר ללמוד מדברי הרמב"ם שכתב "ואמרו חכמים שכל העושה בו מלאכה אינו רואה סימן ברכה", משמע שקי”ל כרשב"ג.

אולם בפשטות לא משמע שהרמב"ם סובר כרשב"ג, שהרי הגמ' (תענית ל ע"ב) מביאה את המימרא שהעושה מלאכה בט' באב אינו רואה סימן ברכה כדעת ר"ע (ברי"ף הובאה דעה זו בשם ר"ג) ולא כדעתו של רשב”ג. יתר על כן, הרמב"ם (פיה"מ פסחים פ"ד מ"ה) כותב במפורש: "אין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל", משמע שברור לו שאין לפסוק הלכה כרשב"ג, ואין לאדם לעשות עצמו כתלמיד חכם בתשעה באב. (ועיין תויו”ט פסחים פ”ד ה”ה ד”ה רשב”ג, שהביא למסקנא שלא קיי”ל כרשב”ג, אבל לא הקשה מהל’ ק”ש).

 

ג. לעומת זאת הרא"ש סובר שקיי"ל  כדעת רשב"ג, שכל אחד יעשה עצמו כתלמיד חכם ולא יעבוד בט' באב, שהרי כלל הוא בידינו כל מקום ששנה רשב"ג הלכה כמות חוץ מערב, צידן וראיה אחרונה, וא"כ אנו צריכים להכריע כדעת רשב"ג. פסק השו"ע כדעת הרא"ש (סי' תקנד סעי' כב):

"וכל הרוצה לעשות עצמו תלמידי חכמים לעניין זה עושין ואפילו במקום שנהגו לעשות מלאכה".

 וצריך לברר במה נחלקו הרמב"ם והרא"ש בעניין האם "צריך כל אדם לעשות עצמו כתלמידי חכמים" ולא לעבוד בתשעה באב?

 

שאילת שלום

 

הלכה נוספת שהוזכרו בה תלמידי חכמים היא שאילת שלום, וכן שנינו בתוספתא (תענית פ"ג הי"ב):

"אין שאילת שלום לחברים בתשעה באב, ולהדיוטות - בשפה רפה".

מדברי התוספתא משמע שדין זה הוא רק אצל חברים דהיינו תלמידי חכמים. (ע' תוספתא כפשוטה עמ' 1119 בעניין הגי' לחברים או לחברו).

כן כתב הרמב"ם (תעניות פ"א הי"א):

"תלמידי חכמים אין נותנין זה לזה שלום בתשעה באב, אלא יושבים דוים ונאנחים כאבלים, ואם נתן להם  עם הארץ שלום מחזירים לו שלום בשפה רפה וכובד ראש".

בהלכה זו קשות כמה קושיות:

א. מדוע הדין הוא דווקא לתלמידי חכמים שאין שאילת שלום? האם יש שאילת שלום בשאר העם? והאם ת"ח יכול לתת שלום לע"ה? (עיין מג"א סי' תקנד ס"ק כב שמשמע מדבריו שהיו שהתירו נתינת שלום זל"ז).

ב. השו"ע (תקנ"ד סעי' כ) כתב: "אין שאילת שלום לחברו בתשעה באב" ולא הזכיר את הדין דווקא ביחס לתלמידי חכמים, אלא בלשון סתמית. גם כאן צריך לברר מהי מחלוקת הרמב"ם והשו"ע בעניין תלמידי חכמים בתשעה באב.

ג. עוד קשה מדוע הרמב"ם הוסיף "אלא יושבים דוים ונאנחים כאבלים" הרי תוספת זו לא הוזכרה בתוספתא, ומהיכן למדה הרמב"ם?

 

  

תפילין

 

א. הרמב"ם כותב (תעניות פ"ה ה"יא):

"ומקצת חכמים נוהגים שלא להניח בו תפילין בראש".

גם בנושא הנחת תפילין בתשעה באב, הרמב"ם חילק וכתב "ומקצת החכמים" אינם נוהגים להניח תפילין. משמע שזהו דין מיוחד בתלמידי חכמים אבל שאר העם היה מניח תפילין. ומדוע נתייחדו תלמידי חכמים בדין זה?

ב. השו"ע פסק (תקנה סע’ א): "נוהגים שלא להניח תפילין בתשעה באב שחרית", מדוע לא הזכיר השו"ע שזהו דין רק של חכמים? כיוון שמעיקר הדין מותרת הנחת תפילין בתשעה באב.

 

אבלות ותשעה באב

 

נאמר בגמ' (תענית ל ע"א) "כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב, אסור באכילה ובשתיה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה וכו'" האם גם נוהגות חובת קריעה ועיטוף כאבל?

אמנם במסכת סופרים (פי"ח ה"ט) הוזכר:

"הקורא בתשעה באב אומר ברוך דיין האמת. ויש שמניחין את התורה על הקרקע באסכילות שחורה, ואומרין נפלה עטרת ראשינו, וקורעין ומספידין כאדם שמתו מוטל לפניו; ויש שמשנין את מקומן, ויש שיורדין מספסליהן למטה, וכולם מתפלשין באפר. ואין אומרין שלום זה לזה כל הלילה וכל היום…" .

מכאן אנו רואים שהיה מנהג לקרוע ולהספיד בתשעה באב.

המאירי (תענית ל ע"א ד"ה מכל מקום) מסביר את החילוק, וכתב שאין חיוב לעשות בתשעה באב פעולות שהם בקום עשה באבלות, כגון עטוף וקריעה. רק מה שאסרו על האבל לעשות בשב ואל תעשה, אסרו גם בתשעה באב, כגון רחיצה, סיכה, אכילה ושתיה, ולימוד.

על פי יסוד זה  לכאורה כשם שהאבל אסור בתפילין ובמסחר כן יהא אסור גם בתשעה באב. אולם על כך כותב המאירי, כיוון שתפילין נאסרו באבלות רק ביום הראשון, וכן עבודה נאסרה רק בג' ימים ראשונים, ולאחר מכן הקלו בדברים אלו  לכן  גם בתשעה באב התירו אותם. דהיינו אין אנו מסתכלים על תשעה באב כעל ימיה הראשונים של האבלות אלא כשאר ימי האבלות. והסיבה לכך היא, כיוון  שאבלות של תשעה באב היא אבלות ישנה, לכן אין לגזור עליה כעל הימים הראשונים של האבלות. 

 

תלמידי חכמים באבלות תשעה באב

 

נראה שהרמב"ם הבין שאמנם מבחינה דינית תשעה באב דינו כימי האבלות האחרונים, אבל תלמידי חכמים מדמים את תשעה באב כיום הראשון של האבלות. לכן מקצת החכמים לא הניחו תפילין, שהרי לגביהם תשעה באב נחשב להיות כיום האבלות הראשון שאסור בו בהנחת תפילין. כך לעניין עשיית מלאכה בתשעה באב יחשב אצל תלמידי חכמים, כיום הראשון של האבלות, שאין אדם יוצא אפילו למסחר. אולם שאר העם שהרגשת האבלות פחותה אצלם, כיוון שזו "אבלות ישנה", הם מתייחסים לתשעה באב  כאבלות של שאר ימי השבעה, יכולים להניח תפילין, ומותרים במסחר.

תלמידי חכמים אפילו לא משיבים שלום, שהרי לגבם דומה היום לאבלות ביום הראשון, אבל שאר העם משיבים שלום לשואל מפני שהאבלות קלה יותר ומותר להשיב.  משום כך הרמב"ם נקט  לעניין שאילת שלום של תלמידי חכמים "אלא יושבים דוים ונאנחים כאבלים", דהיינו לגבי תלמידי חכמים האבלות היא  חזקה שאפילו נאנחים כאבלים, לא רק באיסורי רחיצה ואכילה דינם כאבלים, אלא אפילו חיובי עשייה של האבלים הם נוהגים על עצמם, לכן אין ביניהם שאילת שלום.

שיטת הרמב"ם היא, שתלמידי חכמים מרגישים את האבלות בצורה חזקה יותר, תשעה באב הוא כימים הראשונים של האבלות, ואין אפשרות לומר לע"ה שאיננו מבין באבלות בית המקדש שירגיש כאילו מתו מוטל לפניו.

אולם דעת השו"ע היא שכל אחד צריך להשתדל להדמות לתלמידי חכמים בעניין זה, ולכן כל אדם יעשו עצמם כתלמידי חכמים ולא יעשו מלאכה, ושאילת שלום אסורה אצל כולם, ונהגו כולם שלא להניח תפילין בתשעה באב.  

נראה להביא מקור לדברי הרמב"ם, שתלמידי חכמים מתיחסים לתשעה באב כאבלות הימים הראשונים, מדברי  הגמ’ (תענית ל ע"א) לעניין סעודה מפסקת שאסור לשתות יין ובשר, אבל אוכל בשר מליח ויין מגתו, ומוסיפה הגמ':

"כך היה מנהגו של רבי יהודה ברבי אלעאי ערב תשעה באב מביאין לו פת חריבה במלח ויושב בין תנור וכירים ואוכל ושותה עלה קיתון של מים, ודומה לו כמי שמתו מוטל לפניו".

הרמב"ם הביא הלכה זו וכתב (תענית פ"ה ה"ט):

 "חסידים ראשונים כך היתה מדתן, ערב תשעה באב היו מביאין לו לאדם לבדו פת חרבה במלח ושורה במים ויושב בין תנור וכירים ואוכלה ושותה עליה קיתון של מים בדאגה ובשממון ובכי, כמי שמתו מוטל לפני, וכזה ראוי לחכמים לעשות או קרוב לזה".

דהיינו לגבי החכמים הסעודה המפסקת היא כאכילת אונן שאסור בכל בשר ויין, ואוכל לבדו, ולכן הגמ' הביאה "כמי שמתו מוטל לפניו" (עיין הל' אבל פ"ד ה"ו). יחס החכמים לאבלות תשעה באב היא כאבלות של "מי שמתו מוטל לפניו", וכימים הראשונים של האבלות, ואילו לגבי שאר העם האבלות של תשעה באב היא אבלות ישנה, שחומרת האבלות בה היא פחותה מהאבלות של הימים הראשונים.

 

כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה.

יהפוך ה' לנו את צום החמישי לששון ולשמחה.