מפרשת 'וישב' לפרשת 'מקץ'

ברכת 'שעשה לי נס במקום הזה' על ידי יוסף הצדיק

מסופר במדרש שכאשר יוסף ואחיו חזרו למצרים לאחר קבורתו המכובדת של יעקב אבינו ע"ה, ראו אותו האחים הולך אחרי קבורת אביהם בכיוון הנגדי מהדרך שבה היה אמור לחזור למצרים. כי הדרך מחברון למצרים היא בכיוון דרום-מערב (בתוואי כביש 35 וכביש 4 כיום). אך יוסף ממשיך יחד עם הפמליא המלכותית מחברון צפונה לעמק דותן הסמוך לשכם (בתוואי כביש 60 כיום) שם הוא ניגש לבור אליו הוא הושלך לפני שנים רבות ומברך: "ברוך אתה ה' וכו' שעשה לי נס במקום הזה".

המדרש מדייק זאת מהפסוק: "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו... לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו ויצוו את יוסף לאמר אביך צוה וגו' כה תאמרו ליוסף אנא וגו'...".

מבאר המדרש שזאת בדיוק הם ראו, שהוא לא חזר ישירות למצרים אלא חוזר לבור לברך ולהודות לה' על הנס. מעשה זה גרם להם להבין שהוא עדיין זוכר את מכירתו, בעקבות כך הם חששו ואמרו: "לא ישטמנו יוסף וכו'...".

אלא שיש לשאול מדוע יוסף היה צריך לחזור לבור כדי להודות לה' על הצלתו, הרי היה יכול להודות לה' גם במצרים על כל השגחתו ממכירתו ועד עלותו להיות משנה למלך. מדוע אם כן, מאריך יוסף את דרכו עד הבור כדי להודות לה' דווקא שם?!

מבאר רבי מאיר שמחה מדווינסק זצ"ל ב"משך חכמה" (בראשית לז, כד). שאמנם יוסף הצדיק רצה מאוד להודות לרבש"ע על כל השגחתו והצלתו דרך כל המאורעות שאירעו לו מאז מכירתו ועד עתה, אך כיוון שהצלתו ממאורעות אלו הייתה בהשגחה פרטית אך בדרך הטבע, שלא ניתן לברך עליהם "שעשה לי נס וכו'". משום כך, הוא חזר לבור שם יכול היה לברך בשם ומלכות 'שעשה לי נס במקום הזה', כי הצלתו הפלאית מהבור המלא נחשים ועקרבים, נחשבת לנס גלוי, אך רצונו היה להודות לה' יתברך בברכה זו גם על השגחת ה' עליו מירידתו למצרים עד עלותו לגדולה ואיחוד המשפחה מחדש בכבוד גדול, להדגיש שאף הם נחשבים נסים של השגחת ה'. 

השוואה בין ההודאה של יוסף הצדיק להודאה על ניסי חנוכה ופורים

ה'משך חכמה' מבאר שברכת 'שעשה לי נס במקום הזה' על שפת הבור בעמק דותן, עם הכוונה גם על הנסים הטבעיים, מהווה אבן יסוד לתקנת ברכת "שעשה נסים" בחנוכה. כאשר את דבריו הוא מבסס על דברי ה'אבודרהם' (ברכות הראייה, השבח וההודאה) בשם רבינו אשר מלוניל שברכת 'שעשה לי נס במקום הזה' ביחיד או ברבים היא "דווקא בנס שהוא יוצא ממנהג העולם" (נס על-טבעי), אבל נס שהוא מנהג העולם ותולדתו כגון שבאו עליו גנבים בלילה ובא לידי סכנה וניצל וכיוצא בזה אינו חייב לברך שעשה לי נס במקום הזה".

אלא שהאבודרהם שואל על כך, אם כן כיצד מברכים ברכת "שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה" בחנוכה ופורים, והרי ניסי המלחמה בחנוכה ונס פורים כולו הם נסים שבתוך הטבע?!

והוא משיב האבודרהם שאכן גם בחנוכה ופורים נעשו נשים שיצאו מגדר הטבע ועליהם אנו מברכים את ברכת "שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה", וכך הוא כותב:

"ואם תאמר: והרי פורים שהיה נס כמנהג העולם ומברכים "שעשה נסים"?! ויש לומר: התם נמי יצא ממנהג העולם מפני שני דברים האחד, שבטל כתב המלך והוא הפך דת פרס ומדי. והשני, שהרג קרוב לשמונים אלף מאומתו בעבור אהבת אישה אחת ואין זה מנהג העולם וטבעו.

ובחנוכה לאו משום מעשה דיהודית מברכין "שעשה נסים" אלא משום פך השמן שהי' חתום בחותמו של כ"ג ולא הי' להדליק אלא יום אחד ונעשה בו נס והדליקו ממנו ח' ימים שהי' כמעשה אליהו ואלישע ע"כ".

לדעת האבודרהם ניסי חנוכה ופורים הם נסים היוצאים מטבעו של עולם. לדעתו בחנוכה מברכים "שעשה נסים" על נס פך השמן ולא על ניסי המלחמה, ואפילו בפורים שהנסים שם היו נסים של 'הסתר פנים' כפי שדרשו כולם את דברי חז"ל "אסתר מן התורה מנין שנאמר: ואנוכי הסתר אסתיר פניי מהם ביום ההוא", למרות זאת מחדש ה'אבודרהם' שהדבר נחשב כנס 'היוצא ממנהגו של עולם', הן בכך שלמרות ש'כתב שנכתב בטבעת המלך אין להשיב', הוא 'עקף' את הגזירה 'להשמיד להרוג ולאבד' בכך שנתן ליהודים להיקהל ולעמוד על נפשם. כמו כן הפלא שהמלך אחשוורוש יסכים שיהרגו קרוב לשמונים אלף גויים מאומתו בגלל אהבתו לאסתר המלכה, זה "נס שיוצא ממנהגו של עולם" למרות שזה בתוך הטבע. 

לאור זאת גם ברור שדעת האבודרהם שברכת "שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה", דומה לברכת "שעשה לי נס במקום הזה", שכמו על נס  היחיד כך גם על נס הרבים לא ניתן לברך "שעשה נסים לאבותינו" אם יחיד לא יברך על כך. ואם יחיד יכול לברך רק על נס שיוצא ממנהגו של עולם, כך גם על נס של רבים לא ניתן לברך אלא על נס שיוצא ממנהגו של עולם.

חשוב לציין שיש החולקים על שיטת ה'אבודרהם', וסוברים שאין מברכים על כל נס, כי אם על נס של הצלה ממוות לחיים, כפי שכתב בפשטות הביאור הלכה (או"ח סי' ריח סעי' א ד"ה כגון מעברות), והרחיב על כך בקובץ אור-המזרח (כרך לא עמ' 308 פסקה א).

אך לדעת ה'אבודרהם'  ברכת "שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה" נתקנה על נס פך השמן מפני שהוא שיוצא ממנהגו של עולם, למרות שהוא נס שנעשה לצורך קיום מצווה בהידור כפי שהרחיב מרן הרב זצ"ל באגרות הראי"ה ח"ג תשצז.

על גבי דברי ה'אבודרהם' מחדש הגאון רבינו מאיר שמחה זצ"ל מדווינסק, בספרו 'משך חכמה' בפרשת וישב (בראשית לז, כב) שאף שאת ברכת 'שעשה נסים לאבותינו' ניתן לברך מבחינה הלכתית, רק על נס פך השמן מפני שהוא 'נס שיצא ממנהג העולם', בכל זאת לדעת 'משך חכמה' כוונת חז"ל הייתה שבדומה ליוסף הצדיק נתכוון באותה ברכה, ונודה לה' יתברך על הנסים שעשה ה' לכוהני בית חשמונאי במלחמותיהם ביוונים, למרות שהם היו נסים בתוך גדרי הטבע.

נס פך השמן – ניצחון חכמת התורה האלוקית על חכמת יוון האנושית 

בשונה מדברי ה'משך חכמה', נראה שלדעת המהר"ל בספרו "נר מצווה"; (חלק ב' – ענייני חנוכה ד"ה ואמרו מאי חנוכה) דווקא יותר היה פשוט לומר שברכת 'שעשה נסים לאבותינו' היא הברכה העיקרית כהודאה על נס ההצלה כאשר נצחו במלחמה את היוונים. ולכן לדעתו קיימת שאלה מדוע חז"ל תקנו למרות זאת להדליק נרות ולברך 'שעשה נסים' דווקא באזכור של נס פך השמן?! כלשונו (שם):

"ואם תאמר, וכי בשביל שנעשה להם נס בהדלקה, שלא תהיה בטילה ההדלקה, היו קובעין חנוכה. כי מה שחייב להודות ולהלל, זהו כאשר נעשה לו נס ובשביל הצלתו, ולא בשביל שנעשה לו נס לעשות המצוה, כי אין המצוה הנאה אל האדם?!

משיב המהר"ל שחז"ל תקנו לעשות זכר לנס פך השמן, כי השמן מבטא את מהות המאבק של היוונים שהוא נגד התורה ונגד קדושתם של ישראל שהתבטא במיוחד בעבודת המקדש, לכן העובדה שהנס נעשה בשמן הדבר מבליט את כך שהקב"ה עשה לנו נס וסייע בידי החשמונאים לנצח את היוונים ולאפשר את עבודת המנורה במקדש באורח פלאי, הדבר מבטא את ניצחון התורה וקדושתם של ישראל, על תרבות יוון. וכך כותב המהר"ל בהסבר הראשון (שם ד"ה כי): 

"כי כוונת היונים לבטל התורה והקדושה של ישראל, כי המצוה לנו היא המעלה שכלית האלקית, ובודאי בטול התורה הוא בטול ישראל. ומצוה זאת גם כן היא בבית המקדש, אשר כל כוונת היונים היה לבטל התורה השכלית והקדושה מישראל, ועיקר הקדושה הוא בית המקדש. ולפיכך קבעו הדלקת הנרות, זכר לנס שנעשה להם במצות ההדלקה. ולפי הדברים אשר בארנו למעלה, כי כוונת היונים לבטל התורה והקדושה של ישראל, כי המצוה לנו היא המעלה שכלית האלקית, ובודאי בטול התורה הוא בטול ישראל. ומצוה זאת גם כן היא בבית המקדש, אשר כל כוונת היונים היה לבטל התורה השכלית והקדושה מישראל, ועיקר הקדושה הוא בית המקדש. ולפיכך קבעו הדלקת הנרות, זכר לנס שנעשה להם במצות ההדלקה".

כלומר, הקב"ה עשה את הנס הגלוי דווקא בהדלקת המנורה במקדש; המבטאת את חכמת התורה (הרוצה להחכים ידרים); להדגיש שהניצחון במלחמה של הכוהנים בני חשמונאי היה ניצחונה של החכמה הא-לוה-ית (התורה) המתגלה בשכל האנושי; שלחמה ונצחה את חכמת יוון שהעלתה על נס את הפילוסופי'ה שהיא שיא החכמה האנושית.

דברי המהר"ל שופכים אור על העובדה ההיסטורית ששמעתי מהרב אלישע וישליצקי זצ"ל, שאמר בשם אחד החוקרים של אותה תקופה, שהיוונים באותה תקופה לא לחמו אידיאולוגית נגד דתות אחרות, רק נגד תורת ישראל והמצוות המעשיות הנותנות ביטוי לחכמה הא-לו-ה-ית שבישראל.

משמעות סעודות ההודאה בימי החנוכה כסעודות מצווה 

הסבר זה שופך אור גם על הדיון ההלכתי סביב קיומן של סעודות חנוכה, שהיה נהוג כבר בימי הראשונים, למרות שאינו מנהג שמפורש בדברי חז"ל כמו סעודת פורים. ומשום כך לדעת כמה ראשונים אין סעודה זו נחשבת כסעודת מצווה. אולם כאמור, מנהג זה היה נהוג מעולם בקהילות ישראל, כפי שכתב המהר"ם מרוטנבורג; וכמותו פסק השו"ע (או"ח סי' עת"ר סעי' ב):

"ריבוי הסעודות שמרבים בהם הם סעודות רשות - שלא קבעום למשתה ושמחה". לעומת זאת יש שכתבו "שיש קצת מצווה בריבוי הסעודות משום דבאותן הימים היה חנוכת המזבח", כפי שכתב מהר"א מפראג.

כך למד גם המהרש"ל (ים של שלמה בבא-קמא סי' לז) מלשון הרמב"ם (הל' חנוכה פ"ג ה"ג) שכתב: "ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת ימים האלו שתחילתן כ"ה בכסלו ימי שמחה והלל....".

מדייק מכך המהרש"ל, שאם לדעת הרמב"ם מצווים אנו לשמוח בימים אלו, בפשטות גם מצווים לעשות בהם סעודה.

אך הרמ"א (או"ח סי' עת"ר סעי' ב בהגה) הכריע בשאלה זו כותב:

"ונוהגין לומר זמירות ושבחות בסעודות שמרבים בהם, ואז הוי סעודת מצווה".

יתכן שברצונו לומר שבמצב כזה אף מרן השו"ע יסכים לדבריו, וכך נראה מלשון כף החיים (שם ס"ק יג) שכתב: "העושה סעודה בכל יום של חנוכה הרי זה משובח".

משום כך מובן מדוע דווקא בסעודת חנוכה אמירת דברי תורה הם יוצרים לה מעמד של סעודת מצווה, כפי שהיה אומר הרב יצחק הוטנר זצ"ל (פחד יצחק; "וזאת חנוכה" מאמר ח'): "אין חנוכה קרויה יום-טוב אלא בתחומו של כח החכמה בלבד", ו"אם רצונה של סעודת החנוכה הוא להיות סעודת יום-טוב בעל כורחה שתזדקק לדיבורים של חכמת התורה".

היבט נוסף למנהג עשיית סעודות בחנוכה למרות שאינן חובה מבאר מו"ז הרב עובדיה הדאיה זצ"ל בדרשותיו לימי החנוכה בספר 'ויקח עובדיהו' (ח"ד דרוש א' לחנוכה עמ' לח אות ה-ו):

"נראה לעניות דעתי לתת טעם למנהג ישראל קדושים, שנהגו לעשות מסיבות בחנוכה - עם דלא מצינו שום חיוב בזה, דרק בפורים מצינו שמחה ומשתה ויו"ט ולא בחנוכה? אבל המפרשים ז"ל ביארו כוונת הגמ' (עירובין נב) "האי עלמא דמי לבי הלולא" (העולם דומה למסיבת חתונה). דהיינו דבחתונה השמחים יותר הם האנשים הקרובים והמשפחה, אבל הזוג המתחתן לא ניכר עליו השמחה. כן בעולם הזה עיקר השמחה יותר במו"מ של סחורה וכיוצא בהם שהם הנאות הגוף הטפל. אבל בתורה ובמצוות שהם העיקר שבא האדם עליהם בעולם הזה אינם שמחים. וזהו שהעולם הזה דומה לבי הילולא, דהיינו השמחה לדברים אחרים הגשמיים והטפלים... ובכן יש מקום לשטן לקטרג על עם ישראל ביום הדין ח"ו".

כוונתו לומר שעלול להיווצר מצב בעייתי, שאנשים ישמחו רק על דברים גשמיים ולא על תורה ומצוות. דווקא מסיבה זו נהגו בעם ישראל לעשות סעודות בחנוכה לתקן תדמית זאת, כי בכך הוא מראה שהוא אכן שמח באמת בתורה ובמצוות - כלשון הרב הדאיה זצ"ל ב'ויקח עובדיהו'(שם):

 "לזה נהגו ישראל להרבות בשמחה בחנוכה בהדלקת הנרות, הרומזים על התורה והמצוות. לסתום פה שטן שהרי הם שמחים גם בתורה אע"פ שאינם מצווים. ובזה תעלה שמחתם לרצון לפני ה' ושמחה זו תמליץ טוב בעדם להגן עליהם ובאים על שכרם מושלם. דעיקר השכר במצוות היא על השמחה.... ועל ידי השמחה שמדגישים בזה ההנאה הנפשית.. באים על שכרם כפול ומכופל...".

נראה שמשום כך קיימת השוואה ורמז בין הסעודה שערך יוסף לאחיו לסעודות החנוכה. זאת עפ"י לשון הפסוק (בראשית מג, טז): "טבוח טבח והכן" - כשבאותיות המודגשות רמוז "ח' נוכה"  (עפ"י אליה רבה או"ח שם ס"ק י). ובאופן דומה קיימת השוואה לסעודות שבת, כלשון המדרש (בראשית רבה, פרשה צ"ב אות ד): "אין - והכן אלא שבת, והיה ביום השישי והכינו', הדא אמרה ששמר יוסף את השבת קודם שלא תנתן".

כשאת הקשר לסעודות החנוכה מבאר השפת אמת (מקץ ושבת חנוכה תרל"ו): "כי הי' אז התחברות חנוכה ושבת כי חנוכה הוא התיקון, ע"י הבור כמו שנאמר: ויעלני מבור...  מטיט היוון".

כלומר, הפסוק "מטיט היוון" רומז לדעת השפת אמת למאבק במלכות יוון. ולפי זה המושג "סעודת מצווה" רמוזה בסעודות יוסף הצדיק. כי בדומה למאבק ביוונים כך גם היה המאבק של יוסף הצדיק בתרבות המצרית. כאומר להם: לנו יש סעודות שבת המקדשות את הזמן, וסעודות חנוכה המבטאות את ניצחון התורה; שהיא החכמה הא-ל-ו-הית המתגלה בשכל אנושי, ואצלכם יש תרבות חומרית או אפילו שכלית אנושית גרידא.

הסברים אלו מבטאים באופנים שונים, שסעודות חנוכה, יש בהם סממן של סעודות מצווה, היות וכל המושגים השגורים בלשוננו 'שמחה של מצווה' או 'סעודות מצווה' עם דברי תורה, הם במהותן ניצחון חכמת התורה האלוקית על חכמת יוון המתבטא באופן בולט בנס שנעשה לחשמונאים בפך השמן במקדש.

נס פך השמן – מגלה על נס הניצחון במלחמה  

אולם קיים היבט נוסף על השילוב המובנה בין ההודאה על נס פך השמן עם ההודאה על ניסי המלחמה, מבאר המהר"ל מפראג בספרו 'נר מצווה' "נר מצווה"; (חלק ב' – ענייני חנוכה ד"ה ועוד יש לומר). את דברי הוא פותח בשאלה, מדוע הקב"ה עשה את הנס דווקא בפך השמן, ובנוסף דבריו הוא מבאר, שהיות והניצחון במלחמה יכול היה להיראות כניצחון שנובע מגבורת אדם בלבד, לכן עשה הקב"ה נס על-טבעי בשמן, בכדי שנזכור שגם הניצחון במלחמה היה מעשה שמים, כלשון המהר"ל (שם ד"ה ועוד):

"ועוד יש לומר, שעיקר מה שקבעו ימי חנוכה בשביל שהיו מנצחים את היונים, רק שלא היה נראה שהיה כאן נצחון הזה על ידי נס שעשה זה השם יתברך ולא היה זה מכחם וגבורתם. ולפיכך נעשה הנס על ידי נרות המנורה, שידעו שהכל היה בנס מן השם יתברך, וכך המלחמה שהיו מנצחין ישראל היה מן השם יתברך...".

אלא שהסבר זה הוא בנוסף להסברו הקודם, ולפיו הקב"ה עשה לחשמונאים נס על-טבעי דווקא בשמן, כי השמן מבטא את חכמת התורה האלוקית כלשון הפסוק: "כי נר מצווה ותורה אור", וכיוון שבדיוק על נקודה יצאו החשמונאים למלחמה כנגד היוונים. לכן הקב"ה עשה לנו נס דווקא במנורה להראות לנו שהוא 'מסכים' עם המאבק של החשמונאים והוא אכן חפץ היה בעבודת המקדש, המגלה באופן מיוחד את קדושתם של ישראל, ולכן עשה להם נס דווקא בנקודה זו, כלשון המהר"ל בהמשך דבריו (שם):

"ודוקא נס זה נעשה, כי עיקר רשעת היונים שטמאו את ההיכל, וכמו שאמרו בכל מקום (עבודה זרה נב ע"ב) 'אבני המזבח ששקצו אנשי יון', וכן בכמה מקומות. והשם יתברך ראה רשעתם שטמאו היכל שלו, וגם כן גזרו שמד לבטל התורה ומצותיה, ונתן כח ביד חשמונאי שהם כהנים עובדי השם בהיכלו, ואלו נצחם דוקא ולא אחרים, כאשר נצחם טהרו את המקדש. וכאשר לא היה להם שמן, נעשה להם נס שיוכלו לטהר ולחנך הבית. ולכך נקרא חנוכה, שהיו מחנכין את בית המקדש אחר שטמאו אותו בני יון. ולפיכך, הנס הזה שנעשה בשמן הוא הניצחון שנצחו ישראל היונים, כי הניצוח היה בשביל שטמאו את ההכיל והשם יתברך רצה בעבודת ישראל ולכך נעשה הנס בנרות כי היונים היו מטמאים את ההיכל שכך כח יון מיוחד להתגבר על ההיכל יותר מכל האומות...".

השמחה והלל על התשועה הרוחנית ועל חזרת המלכות ומשמעותה לימינו

הרמב"ם (הל' מגילה וחנוכה פ"ג ה"א-ה"ב) אינו מציין במפורש בדבריו את סעודות החנוכה, אך הוא כותב שצריך 'לעשות אותם ימי שמחה והלל' ולא רק 'הלל והודאה', ומתוך פירוט הדברים שהוא מציין, משמע שבימי החנוכה צריך להלל לרבש"ע מתוך שמחה על התשועה הרוחנית בעבודת המקדש וביכולת לחיות חיי תורה בלא מורא ופחד, וכן לשמוח על חזרת מלכות ישראל מתוך התשועה והניצחון במלחמה של החשמונאים. למרות שאותה מלכות לאחר זמן פסקה מלהיות מלכות ישראל האידיאלית בלשון המעטה.

לאור זאת קשה שלא להתעלם מההשוואה בין חיוב ההודאה בחנוכה על ניצחונות החשמונאים ועל חזרת המלכות, לבין הניצחונות במלחמות ישראל מול כל צבאות ערב ועל 'חזרת מלכות לישראל' בהקדמת מדינת ישראל, כפי שכותב מו"ז הרב עובדיה הדאיה זצ"ל בדרשותיו (ויקח עובדיהו ח"ד דרוש ג' לחנוכה אות ו) בהם הוא מתייחס לניסי שהיו בהקמת המדינה ובניצחון הפלאי במלחמת השחרור, כלשונו:

"מי האמין ופלל שאחרי אלפי שנות גלות, יזכה  עם ישראל למדינה עצמאית בארצו, עם שרים ורוזנים ונשיא בראשם. אין זה אלא יד ה' שעשתה זאת. אין לתאר את גודל הנסים שעשה ה' עם עמו ונחלתו שמיד שהוכרז על המדינה, חברו עליה אוייבים מכל צד שבעה מדינות השכנות מצויידים בכלי נשק וכלי מלחמה ועם ישראל הדל באין נשק בידו, באין כלי מלחמה בארצו יצא עטור בניצחון בידיים מורמות נגד כל העולם. האם יש לך נסים ונפלאות גדולים יותר מזה?! הרי זה ממש אותו הנס הגדול של ימי חנוכה אלה. שמסר" גיבורים ביד חלשים, רבים ביד מעטים רשעים ביד צדיקים, טמאים ביד טהורים".

יסוד זה של השוואה תקופתינו לתקופת החשמונאים הוא חזר מספר פעמים בדרשותיו, ובאחת הפעמים הוא כתב במכתב לרב שלמה גורן זצ"ל לאחר מלחמת ששת הימים, כלשונו:

"לכבוד ידידי הרב הגאון הגדול המפורסם לשם ולתהלה, בארץ ובגולה מהר"ר שלמה גורן שליט"א, הרב הראשי לצה"ל.

ראשית עלי להודות לו ולברכו מקרב לב על הזכות הגדולה לא פילל ולא עלה דעתו אפי' בחלום על הצלחה כזאת אשר לא הייתה לעולמים אולי רק בימי החשמונאים, אין זה אלא גבורת ה' הגדול והנורא, כי הוא איש מלחמה, ונתקיים בנו מקרא שכתוב ה' ילחם לכם....היות שרבני הישיבה הקדושה (ישיבת המקובלים בית-אל), נפשם איותה לראות במו עיניהם, את ישועת ה' מקומות הכבושים, בפרט מקומות הקודש בגדה המערבית, ובשאר המקומות, להודות לה' ולהתפלל אצל הצדיקים, על שמירת חיילי צה"ל הנמצאים בגבולות, וכן להצלחתם בסיום הכיבוש עד הנהר הגדול נהר פרת, בפרת סוריא שהייתה כיבוש יחיד, ועבר הירדן של בני גד וראובן שיצטרפו על מדינת ישראל.......

יהי רצון שה' יהפוך הימים האלה לאורה ולשמחה, בבחי' שמחינו כימות עינתנו להחיש מהר לגאלינו ולבנות בית קדשינו ותפארתינו במהרה בימינו אמן ואמן.  בכל רגשי כבוד וידידות והוקרה, עבדיה בכמה"רש הדאיא".

על המלחמות - ההודאה לה' על עצם ו"ר הרב שאול ישראלי זצ"ל באחד מדרשותיו בימי החנוכה בשנת ה'תשכ"ב, עסק במנוסח 'הנרות הללו' שתקנו חז"ל במס' סופרים לומר אחרי הדלקת הנרות ובו אנו מודים בין השאר גם על המלחמות זאת בנוסח הבא (עפ"י נוסח אשכנז) בו אומרים: 'הנרות הללו שאנו מדליקים על הניסים... ועל המלחמות'. וכך כותב הרב ישראלי זצ"ל:

"במטבע שטבעו חכמים בנוסח ההודאה על ימי החנוכה מוטל הדגש לא רק "על הנסים ועל התשועות" כי גם "על המלחמות", כלומר גם על עצם המלחמה, על עוז הנפש שנתגלה, על אי-כפיפות הקומה שבאה לידי ביטוי בהתמרדות נגד הגזירות. נס זה של עצמאות רוחנית, של אי-התבטלות כלפי התרבות הנוצצת של העם המשעבד לא פחות הוא מנס הניצחון, לכשתמצי לומר - הרי הוא הוא עיצומו של הנס, והניצחון אינו אלא תוצאה ממנו, איתערותא דלעילא, שבאה רק לאחר איתערותא דלתתא. ההיסטוריה היהודית גדושה סיפורי מאורעות על מסירות נפש, על האבקות עקשנית בשמירה על קדשי ישראל, על טהרת המשפחה הישראלית, על קדושת השבת ועל כשרות השולחן. אולם דוגמת-האב לכל הקדושים שבכל דור ודור הייתה תקופת החשמונאים. הם היו הראשונים שהראו להלכה ולמעשה "שהם חיינו ואורך ימינו", ובלי התורה אין החיים שוים כלום בעיני האדם מישראל. מתהום האלמוניות קמו צצו גבורים חסידי עליון. מרים (או: חנה) ושבעת בניה מי היה יודע עליהם? מי היה יודע כמה כוחות נפש גנוזים היו באותה משפחה אילולי אותה תקופה אפילה שהביאה לידי גילוי את הסגולות הללו באור זוהר של מקדשי השם? ומשפחה זו הן לא אחת היתה. רגלים לדבר, שאף משפחת החשמונאים היתה נשארת בלתי ידועה, אילולי קרה מה שקרה. לא נביאים, לא פילוסופים והוגי דעות בטאו כאן את דעתם על ישראל כעם סגולה, לא אנשים מנותקים מהחיים ומהמציאות ניסו כאן להדביק דעותיהם על הצבור. כאן ניתנה רשות הדיבור לעם. היהודי הפשוט של כל ימות השנה, ראובן ושמעון ולוי, מתתיהו ויהודא, מרים וחנה נתגלו כאן כפי שהם באמת, כפי שהם בפנימיות הלב, כפי אשר הם עצמם אולי לא הכירו עצמם לפני כן".

ה' מושיענו למעלה מהגבול והטבע – במלחמות החשמונאים ובמלחמות ישראל בדורנו

באחת מדרשותיו לפרשת 'שלח' אמר האדמו"ר מפיסצ'נא זצ"ל הי"ד, בעיצומם של ימי השואה בגיטו וורשא, דברי חיזוק ואמונה, כמובא בספרו 'אש קודש', על הנהגת ה' את ישראל בהנהגה שלמעלה מן הטבע, וכך הוא אמר:

"האמונה בה' אינה צריכה להיות רק כאשר ההבטחה האלוקית מסתדרת עם שכלנו ועם המציאות, אלא אפילו אם באמת המציאות בארץ ישראל לא כל כך מסתדרת עם שכלנו. אז  ינהג באופן זה: 'צריך לאמר הכל אמת, עַ֣ז העם היושב בה, כנים הדברים שהערים בצורות וכו' ומכל מקום הנני מאמין בד' שהוא למעלה מהגבול והטבע שיושיענו, עלה נעלה וירשנו אותה בלא שכל ובלא סברה, ואמונה ובטחון כזה בד' מקרב את ישועתנו'. נכון שישנם קשיים אך בכח האמונה אנו יכולים ומובטחים שנתגבר על כולם".

החשמונאים כאשר הם יצאו למאבק ביוונים היו מעטים שהצטרפו אליהם, אך יצאו למלחמה מתוך אמונה בה' יתברך שהוא יושיענו 'למעלה מהגבול והטבע' אך שהם נלחמו עפ"י כל התכססים הצבאיים שהיו ברשותם.

גם בדורנו ראינו אנו מס' שנים לאחר דבריו של האדמו"ר מפיסאצ'נה הי"ד שהיה 'חכם עדיף מנביא' שדבריו התקיימו דבריו. כבר במלחמת השחרור ומאז בכל מלחמות ישראל, ראינו שה' אתנו 'מעל הגבול והטבע': בהקמת המדינה, במלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, מבצע 'יהונתן' לשחרור החטופים באנטבה, הפעילות בעזה בשנה האחרונה, הדיפת ההתקפה מאיראן סמוך לפסח האחרון, מבצע 'הביפרים', חיסול 'נסראללה', התפרקותה של סוריה הגדולה, ועד 'מבצע 'עם כלביא' כשמטוסינו טסים מעל שמי אירן באין מפריע, כאשר עד לפני כשנה כולם חששו אף לחשוב מה יקרה אם רק נעיז לעשות זאת. אף אחד ממבצעים אלו ומדומיהם שלא מנינו אותם, הם לא דבר 'ריאלי', כי ההיסטוריה של עם ישראל אינה 'ריאלית'. זה סוד קיומו של עמנו, הקשר הא-לו-ה-י הנצחי והחי שלנו לארץ הקדושה, שמתגלה במסירות הנפש של עם ישראל בכל הדורות, ובמיוחד בדורנו, דור הגאולה. זה סודנו וזה כוחנו לנצח נצחים! כי 'ה' מושיענו מעל הגבול והטבע".

חובת ההודאה בחנוכה – גם הנסים שבדורנו

מכל האמור לעיל עלינו ללמוד גם לימינו אלה, שעלינו לכוון בברכת 'שעשה נסים' בעת הדלקת נרות החנוכה, ובסעודות שאנו עורכים בימי החנוכה, להודות ולהלל לה' יתברך בשמחה, על כל הנסים שהוא עושה עמינו בשנה האחרונה, בשני מישורים מקבילים: ראשית, על כך שמדינת ישראל ניצלה מהתקפה קשה מאוד מצפון, כשבחסדי ה' עלינו היפר עצתם וקלקל מחשבתם ומאז ועד היום בעזרת ה' יתברך כל אוייבנו מסביב מושמדים בחזיתות רבות על ידי שליחיו הנאמנים חיילי צה"ל וכוחות הביטחון הנלחמים במסירות נפש על כל הקמים עלינו מסביב. 

אך לא פחות חובה להודות לה' יתברך על כך, שמאז ועד היום מנהיגי ישראל עומדים בגבורה וממשיכים להילחם במשך למעלה משנה נגד כל ממלכות הרשע, למרות התנגדותם של רוב מדינות העולם.