חיוב מעשרות מפירות שכל אחד רשאי לקטוף

הקדמה

פירות הפקר פטורים מתרומות ומעשרות. ישנם מקרים שבהם בעלי הפירות מתירים לכל מאן דבעי לקטוף מהם, אך הם אינם מפקירים אותם לחלוטין מבחינה ממונית. שתי דוגמאות לכך:

א) כאשר העץ שבגינה הניב פרי רב, ובעל הגינה מפרסם שכל המעוניין יכול לבוא ליטול.

ב) יישובים שנטעו בוסתני פרי לרווחת התושבים, אך כל אחד רשאי לקטוף מהם.

בהפקר רגיל הבעלים מסיר לחלוטין את בעלותו מן הפירות, ומעתה הוא אינו מתעניין בגורלם. למשל כאשר הפירות מלכלכים את הגינה ובעליהם אינו מעוניין בהם כלל. אך במקרים שהזכרנו בעל הפירות אינו 'מתנכר' לפירותיו, וברור לכול שכוונתו להתיר דווקא שימוש הוגן. ובוודאי אין כוונתו למשל שמישהו יקטוף את כל הפירות שעל העץ וימכרם. עלינו לברר האם גם במקרה זה יהיו הפירות פטורים מתרומות ומעשרות? או שמא הדבר דומה למי שמפרסם לשכניו שהחליט לתת במתנה לכל משפחה עשרה פירות והם רשאים לקוטפם מהעץ, שאין זה הפקר? שאלה זו משמעותית גם לגבי האפשרות להיפטר ממעשרות על ידי הכרזה ציבורית שכל הפירות הפקר. כשברור לכל שאין כוונת המפקיר להתיר לקטוף את כל הפירות.

א. חיוב מעשרות כשכל אחד רשאי לקטוף

בירושלמי (מעשרות פ"א ה"א) מובאים שני מקורות לפטור הפקר ממעשרות:

א) 'ראשית דגנך' – ולא של הפקר.

ב) 'ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך' (דברים יד, כט) – ממה שיש לך ואין לו אתה חייב ליתן לו, יצא הפקר שידך וידו שווין בו.

הלימוד הראשון מתייחס להפקר ממוני המפקיע את הבעלות מהפירות, כך שכבר אינם 'דגנך'. אך את משמעותו של הלימוד השני עלינו להבין: האם לפיו כל אופן שהלוי רשאי ליטול במידה שווה מן הפירות יהיה פטור, גם אם מבחינה ממונית הוא אינו מוגדר כהפקר גמור? ובעצם: האם אדם שיכריז שהוא מחלק את רכושו כמתנה לכל דורש – ייפטר מהפקר? מדברי הירושלמי שם נראה ששאלה זו נתונה במחלוקת אמוראים: רב חסדא פטר גם פירות הקדש ממעשר, משום שכל אחד יכול לפדותו ו'ידך וידו שווים'. לדבריו זהו פטור שנובע מיכולתו של הלוי ליטול בעצמו והוא אינו מוגבל דווקא ל'הפקר'.[1] חכמים חלקו עליו וסברו שפטור זה לא חל על הקדש, וכדבריהם פסק הרמב"ם,[2] ויש שהבינו שלדבריהם דווקא הפקר שאין לו בעלים פטור ממעשרות אך הקדש הוא בבעלות הגזבר ולכן חייב במעשרות.[3] אמנם רבי אבין ביאר את דעת חכמים כך: 'אפילו ידי בעלים לא יצא מאחר שאמר לו פדה את ראשון'. הסביר הרידב"ז (שם) שמכיוון שהבעלים קודם לפדיון אין ידו ויד הלוי שווים, לדבריו חכמים אינם חולקים שכל מקרה שיד הלוי וידו שווים פטור ממעשרות גם כשהפירות אינם בגדר 'הפקר'.[4] מחלוקת זו אינה מוכרעת בסוגיה זו, וביטוי לכך מופיע בכמה סוגיות שונות:

1. פטור הפקר לדעת רבי יוסי

במסכת נדרים[5] הובאה דעת רבי יוסי שהמודר הנאה מחבירו אינו יכול לזכות בחפצים שהפקיר, דעתו התבארה בירושלמי (נדרים פ"ד ה"י):

תנא: ר' מאיר אומר כיון שאדם מבקיר יצא דבר מרשותו. רבי יוסי אומר אין הבקר יוצא מתחת ידי הבעלים אלא בזכיה.

לדעת רבי יוסי, שהבעלות מופקעת מן הבעלים הראשון רק בעת הזכייה מן ההפקר, לכאורה קשה מדוע הפקר פוטר מתרומות ומעשרות, והרי הפירות מעולם לא היו ללא בעלים אלא עברו מיד ליד כמתנה? הירושלמי מביא שאכן רבי יעקב בר אחא סבר שלדעת רבי יוסי הפקר חייב במעשרות,[6] ויש שחלקו וסברו שגם רבי יוסי פוטר הפקר ממעשרות, מחמת הלימוד מן הפסוק 'ובא הלוי'. הרידב"ז (שם) ו'אפיקי ים'[7] הבינו שהדעות בירושלמי חלוקות במקור של פטור הפקר ממעשר: לדעת רבי יעקב פטור ההפקר נלמד מ'ראשית דגנך'[8] ולכן הוא נוהג רק בהפקר, ואילו לדעת החולקים פטור הפקר ממעשרות נלמד מן הפסוק 'ובא הלוי' ואין כלל צורך בהגדרת 'הפקר', ולכן למרות שרבי יוסי סובר שהפקר אינו מופקע מן הבעלים וניתן כמתנה, הוא פטור ממעשרות מפני שגם הלוי יכול לזכות בו וידו שווה.[9] לדבריהם שוב אנו מוצאים מחלוקת אמוראים במקרה שבו הפירות אינם מופקרים מבחינה ממונית, אך כל אחד רשאי ליטול מהם. חלוקה זו אינה מוסכמת על הכול, בפירושי 'קרבן העדה' וה'פני משה' (שם) הבינו שטעם הסוברים שגם רבי יוסי פוטר הפקר ממעשרות הוא שגם לדעתו בשעת ההפקר הפירות מוגדרים כחסרי בעלים, ורק אם הבעלים חוזרים בהם מופקע ההפקר. מדבריהם נראה שלכל הדעות (גם לפי הלימוד מן הפסוק 'ובא הלוי') רק הפקעת בעלות פוטרת ממעשרות.[10] כשיטה זו משמע מרבים ממפרשי הבבלי[11] שביארו שהגמרא נקטה בפשטות שגם רבי יוסי מודה שהפקר פטור מתרומות ומעשרות,[12] משום שגם לדעתו מקרה זה נחשב כהפקר.[13]

2. פטור ייאוש מתרומות ומעשרות

'נתיבות המשפט'[14] כתב שאמנם אין הלכה כרבי יוסי לעניין הפקר, אך לעניין ייאוש הלכה כרבי יוסי, שהבעלות אינה מופקעת עד לשעת הזכייה, ומשום כך ייאוש אינו פוטר ממעשרות, שאין כאן דין 'הפקר' אלא 'מתנה'. לדבריו הסכימו כמה אחרונים.[15] ומדבריהם עולה שלא די ברשות שימוש כדי לפטור מתרומות ומעשרות ודווקא הפקעת בעלות ממונית פוטרת.[16] ה'מרחשת' תמה על שיטה זו, שהרי גם אם נסכים שהבעלות אינה עוברת אלא בשעת הזכייה, הרי כל אחד יכול לזכות ויש לפוטרו מדין 'ובא הלוי'. וכך כתבו אחרונים רבים.[17]

סיכום

המפרשים נחלקו אם הפסוק 'ובא הלוי' מרחיב את הפטור ממעשרות לכל מצב שבו כל אחד רשאי ליטול מן הפירות, גם אם אינו מוגדר מבחינה ממונית כ'הפקר'. לשיטת הסוברים שנדרש דווקא הפקר ממש, כאשר אדם מגביל את הקטיף לשימוש הוגן, הפירות אינם פטורים ממעשרות. ואולם לדעה הסוברת שדי בכך שכל אחד רשאי ליטול מן הפירות, יש מקום לומר שגם במקרה כזה יהיו הפירות כלולים בפטור מחמת 'ובא הלוי'. לשיטה זו עלינו לברר מהם מגבלותיו של הלימוד מ'ובא הלוי' והיכן הוא נוהג.

ב. מגבלות פטור 'ובא הלוי'

מפרשים רבים הזכירו את הפסוק 'ובא הלוי' כמקור לפטור הפקר ממעשרות.[18] אך הרמב"ם בפירושו למשנה (מעשרות פ"א מ"א) מביא מקור אחר לפטור הפקר ממעשרות: 'שנאמר: זרעך - המיוחד לך, לא המופקר לכל אדם שאין לו בעלים'.[19] בחירתו של הרמב"ם במקור זה טעונה בירור, שהרי בפירושו למסכת תרומות[20] הזכיר הרמב"ם את 'ובא הלוי' כמקור לפטור הפקר ממעשרות,[21] מדוע בחר להזכיר כאן לימוד שונה?[22] ועוד, הדרשה שהזכיר הרמב"ם היא מוגבלת, שכן מקורה בגמרא[23] לעניין פטור פירות קנויים ממעשרות: 'זרעך – ולא לוקח', והרמב"ם[24] פסק שאם הלוקח מירח את הפירות ברשותו הם נחשבים ל'זרעך', ובהקבלה לענייננו יש ללמוד שאם הזוכה מן ההפקר מירח את הפירות לאחר שזכה בהם – הם חייבים במעשרות.[25] זו בדיוק הסיבה שבגללה הירושלמי[26] הצריך את דרשת 'ובא הלוי', ועלינו להבין מדוע הזכיר הרמב"ם את הדרשה הזו ולא הסתפק בדרשת 'ובא הלוי' שהיא כוללת יותר? כדי להשיב על השאלה הזו מנו המפרשים מספר מקרים שאינם כלולים בפטור 'ובא הלוי' ונזקקו למקור 'זרעך'. לכך משמעות הלכתית כפולה: א) כל מקרה שאינו נפטר אלא מחמת 'זרעך' הפטור שלו מותנה בכך ששלב המירוח התקיים בעוד שהפירות הפקר. ב) כל מקרה שלא כלול ב'ובא הלוי' לכל הדעות יהיה פטור רק אם מדובר בהפקר גמור מבחינה ממונית ולא די בנתינת רשות לכל אדם.

1. אפשרות ממשית לזכייה

ב'משנה ראשונה'[27] ביאר שהפסוק 'ובא הלוי' אינו פוטר אם הזוכה מביא פירות הפקר מרחוק, ממקום שהלוי אינו יכול להביא ממנו, שאין 'ידך וידו שווים',[28] ולכן נדרש הלימוד הפוטר כל הפקר ממעשר. מדבריו עולה שבמקרים שבהם אנו עוסקים, שהלוויים שבסביבתו יכולים אף הם לקטוף, הפירות ייפטרו מחמת הפסוק 'ובא הלוי', וממילא לסוברים ש'ובא הלוי' פוטר גם במקרים שאינם הפקר, ייפטרו הפירות ממעשרות.

2. הפקר במחובר

ב'תורת זרעים'[29] ביאר שהפטור מחמת 'ובא הלוי' נבחן בשעת חלות החיוב: אם באותה שעה היה יכול הלוי ליטול בעצמו - לא ראתה התורה צורך להורות לתת לו. לפיכך, לימוד זה אינו פוטר פירות שהופקרו בעודם מחוברים וזכו בהם לפני שתלשו אותם, משום שבשעה שהיו מופקריים עדיין לא חל עליהם חיוב הפרשה, ולאחר שנתלשו וחל עליהם החיוב כבר לא הייתה יד הלוי שווה בהם, ולשם כך נדרש הלימוד מ'זרעך' הפוטר גם במקרה כזה, שהפירות היו מופקרים לפני שעת החיוב. כעין זה ב'אגרות משה'[30] ביאר שהפקר נחשב ממש כנתינת מעשר, שהרי הוא מאפשר ללוי לזכות בו,[31] ומשום כך אינו פוטר אלא בשעה שיכול לעשר. במקרים שאת דינם ביקשנו לבחון במאמר זה, כשכל אחד רשאי לקטוף מן הפירות אך הם אינם מופקרים ממש, הפטור מחמת 'זרעך' אינו נוהג, משום שהבעלות לא הופקעה מהם, ואף שיש שסברו שלעניין מעשר לא נדרש הפקר ממש, ודי בכך שכל אדם רשאי ליטול, דין זה נלמד מן הפסוק 'ובא הלוי', ולפי האמור כעת, פטור זה אינו חל בנידון דידן, שכן היתר הקטיף הוא כאשר הפירות מחוברים, עוד לפני שחל עליהם חיוב מעשרות, וכאשר קטף אותם וחל עליהם חיוב מעשרות – כבר זכה בהם.[32] קשה להימנע מלציין ששיטה זו נסתרת בפירוש מדברי הירושלמי[33] שכתב שפטור 'ובא הלוי' נאמר גם לגבי 'הפקיר שיבולין וחזר וזכה בהן'.[34]

3. הפקר הלכתי

ה'חתם סופר'[35] נקט שהפסוק 'ובא הלוי' אינו פוטר פירות שאינם הפקר, יתרה מזו, לדעתו הפטור בפסוק זה מצומצם דווקא להפקר שהפקירה התורה, כמו שמיטה או מתנות עניים, וכדי לפטור פירות שהופקרו בידי אדם נדרש הלימוד הנוסף.[36] לדבריו, אין שום מקור לפטור פירות שלא חל עליהם הפקר הלכתי אף שכל אחד רשאי לקחת מהם.[37] גם תלמידו של ה'חתם סופר', הרב חיים סופר[38] ביאר באופן דומה.[39] אלא שלדעתו הרמב"ם הוסיף ללמוד מ'זרעך – המיוחד לך' גם מצבים שאינם הפקר אלא שכל אחד רשאי ללקוט מהם, משום שכאשר הגידולים אינם 'מיוחדים ושמורים' – הם פטורים מתרומות ומעשרות.[40] לדבריו, יש אמנם מקור לפטור פירות שאינם 'הפקר' אך כל אחד רשאי לקחת מהם, אלא שהפטור נלמד מן הפסוק 'זרעך', וכאמור לעיל פסוק זה מוגבל בתנאי שהפירות לא התמרחו לאחר הזכייה מן ההפקר, אך אם הזוכה מירח אותם – הרי הם נחשבים ל'זרעך' מחד, ומאידך מ'ובא הלוי' אינם נפטרים.

סיכום

גם אם ננקוט ש'ובא הלוי' פוטר פירות שכל אחד רשאי ליטול מהם אף שאינם 'הפקר', יש סוברים שההיתר אמור דווקא בתלוש ולא במחובר, או שהוא אינו אמור כאשר גמר מלאכת הפירות נעשה על ידי הזוכה.

ג. משמעות הגבלת הקטיף

גם אם ננקוט שהפסוק 'ובא הלוי' פוטר גם מקרים שאינם 'הפקר', הירושלמי (מעשרות פ"א ה"א) דורש שוויון של הלוי: 'יצא הפקר שידך וידו שווין בו'. במקרים שבהם אנו עוסקים לבעל הפירות קיימת עדיפות על פני הקוטפים, שכן ביכולתו להגביל את שיעור הקטיף המותר ואף לאסור אותו לחלוטין. עלינו לברר האם בשל כך לא יחול עליהם פטור 'ובא הלוי', או שמא כל עוד בעל הפירות לא הגביל את קטיפתם יד הלוי שווה ופטורים ממעשרות?

1. משמעות יתרונו של בעל הפירות

בירושלמי הנ"ל הובאה דעת רבי אבין שהקדש אינו כלול בפטור 'ובא הלוי' למרות שגם הלוי יכול לפדותו, משום ש'אפילו ידי בעלים לא יצא מאחר שאמר לו פדה את ראשון', הרידב"ז (שם) מבאר שמכיוון שהבעלים קודם אין ידו ויד הלוי שווים. מכאן נלמד שכאשר לבעלים יש יתרון על פני הקוטפים, הפירות חייבים במעשר.[41] אולם אין הכרח להשוות לנידוננו, משום שהלוי אינו יכול לפדות את הפירות בלא החלטה של הבעלים שהוא אינו מעוניין לפדותם, וממילא אין ידו שווה, אך כאשר בעל הפירות מאפשר לכל אחד לקטוף מן הפירות, בשלב זה ללוי יכול לזכות בפירות ללא הגבלה.[42] המהר"ם שיק[43] הוכיח כך מדעת הסוברים שייאוש פוטר ממעשר, זאת למרות שבעל הפירות רשאי לחזור בו מן הייאוש בכל עת, משום שעד שאינו חוזר בו הפירות הפקר. כך גם עולה מדעת הסוברים לעיל (אות א) שגם לדעת רבי יוסי הפקר פטור ממעשרות, זאת למרות שלדעתו הבעלים יכול לחזור בו בכל עת.

2. הגבלת כמות הקטיף

במקרים שהוצגו בראש המאמר בעל הפירות אמנם התיר לקטוף מהם, אך אנו אומדים שכוונתו לכמות סבירה, וברור לכול שאין הוא מתיר לקטוף את כל הפירות יחד. עלינו לברר האם למרות הגבלה זו 'ידך וידו שווין'? ב'אגרות משה' (יו"ד ח"א סי' ריח) כתב ש'ובא הלוי' פוטר משום ש'הוי כהפריש תו"מ כיון שעשה שיהיה כאן יד הלוי כידו',[44] לפי זה יש מקום לומר שאם הלוי אינו רשאי ליטול עשירית מן הפירות, הם לא יהיו פטורים,[45] אך אם רשאי ליטול עשירית מהם ייפטרו כל הפירות. כך יש להסיק גם מאחרונים נוספים שהבינו שנתינת הרשות לכל אדם לקטוף אינה כנתינה ללוי, אלא שבמקרה כזה התורה לא ראתה צורך לחייב במעשרות מכיוון שגם הלוי יכול לזכות בעצמו.[46] אלא שהדעות שהבינו ש'ובא הלוי' הוא כעין נתינה סוברות ממילא שמקור זה אינו מועיל כלל למחובר (כמובא לעיל ב, 2), וממילא הפטור במקרים שהזכרנו נכון רק לדעת הסוברים שהפטור מחמת 'ובא הלוי' אינו משום שהיתר הקטיף נחשב כנתינה, ואין לתלות את הפטור בכמות הנטילה המותרת. כך גם נראה מכמה אחרונים שביקשו לפטור ממעשרות פירות האסורים בהנאה, משום שיד הבעלים והלוי שווה בכך ששניהם אינם יכולים ליהנות מהם.[47]

3. הגבלה לקוטפים מסוימים

לעיתים הרשות המקומית מתירה רק לתושבי היישוב לקטוף מן הפירות שברחבי היישוב. בדומה לכך גם אדם שהכריז בקהילתו שכל אחד רשאי לקטוף מן הפירות, יראה לפעמים בעין רעה אדם שאינו מקומי ומגיע כדי לקוטפם. במסכת פאה[48] נחלקו בית שמאי ובית הלל האם הפקר שמיועד לעניים פוטר ממעשרות. ולהלכה פסקו הרמב"ם[49] וה'שלחן ערוך'[50] כבית הלל ש'הפקר לעניים' אינו הפקר.[51] אלא שבירושלמי[52] הובאה מחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש ביחס להפקר 'לעניי אותה העיר אבל לא לעניי עיר אחרת'. למעשה נחלקו האחרונים: יש שפסקו להלכה שהפקר שמוגבל לקבוצה מסוימת חל, ורק אם הוגבל לעניים אינו חל,[53] יש שנותרו בספק,[54] ויש שכתבו שלהלכה רק הפקר לכל העולם פוטר ממעשרות.[55] לשיטה זו כתב ה'נודע ביהודה'[56] שאם ברור שבעל הפירות אינו מעוניין שגויים יקטפו מפירותיו – הם אינם הפקר וחייבים במעשרות.

לפיכך, בכל מצב שאדם או רשות מקומית לא אמרו בפירוש שמדובר בהפקר, אלא הכריזו שכל המעוניין יכול לבוא ולקטוף, וברור לכולם שהם אינם מתירים לגויים או לאנשים שאינם מקומיים לקטוף מן הפירות, יש לחשוש שאין זה הפקר הפוטר ממעשרות.

ד. כאשר הפקיר בפירוש

לאור האמור עד כה, עלינו לברר את ההלכה במצב שבו אדם מכריז ברבים שפירותיו מופקרים, אך ברור לכול שהוא אומר כך כדי להיפטר ממעשרות, ואף שהוא מתיר לקטוף מן הפירות אין בכוונתו שיבוא אדם ויקטוף את כל פירותיו, וכן אין בכוונתו להתיר גם לנכרים שיקטפו מהם. ההלכה קובעת ש'דברים שבלב אינם דברים'[57] ועל כן פירותיו הפקר גם אם אין כוונתו לכך. אלא שכאשר כוונת ליבו ברורה וניכרת פסק הרמ"א[58] שכוונתו קובעת. וכך כתב בפירוש הר"ן[59] שכאשר אדם מפקיר שדהו כדי להיפטר ממעשר, וניכר שאין כוונתו להפקר בלב שלם, הזוכה חייב לעשר.[60] אלא שאם נאמר כך, לכאורה קשה מדוע אמרה הגמרא[61] שאדם שיפקיר את כל נכסיו ייחשב לעני ויוכל לזכות במעשר עני, והרי ברור לכול שהוא אינו מעוניין שיזכו בנכסיו?[62] אפשר ליישב קושיה זו בדומה לאופן שיישבו הפוסקים את הסיבה שלא חוששים במכירת חמץ למצבים שבהם ניכר שהוא אינו מתכוון למכירה, משום שיש אומדן דעת שהמוכר מתכוון למכירה שתועיל כדי להצילו מאיסור חמץ,[63] וכתב ה'אגרות משה'[64] שאף במקרים שאין אומדן דעת ברור שלכך כוונתו, די בטענה זו כדי לומר שכבר אין ידיעה מוכחת שהוא אינו מעוניין במכירה. והוא הדין לענייננו מכיוון שהוא זקוק להפקר גמור כדי שאכילת הפירות לא תיחשב כאכילת טבל – אין אומדן ברור שאין כוונתו להפקיר. אכן, סברה זו אינה מוסכמת על הכול, ויש שסברו שיש פגם במכירת החמץ כאשר ניכר לכול שאינו מתכוון לכך באמת,[65] ויש שכתבו כן לעניין היתר מכירה בשמיטה.[66] ה'חזון איש' (שביעית סי' כז ס"ק ז) הוסיף שבמכירת חמץ אנו אומדים שבוודאי דעתו למכור מה שאין כן בהיתר מכירה, וזו לשונו:

כדי שלא יעבור בב"י [בבל יראה] גמר ומקנה אבל הכא בשביל הפקעת מצות שביעית לא ימכרו כל הארץ לנכרי, אדרבה נוח לנו לשמור את השביעית מלמכור כל הארץ לנכרי.

סברה זו נכונה גם לגבי הפקר, שנוח לאדם שלא להפקיר ולא להיפטר ממעשרות. ואם כן חוזרת הקושיה, שהרי ניכר לכול שאין כוונתו להפקר גמור, וכיצד יועיל הדבר? אפשר ליישב על פי דברי מהר"ם שיק[67] שדייק מלשון הר"ן הנ"ל שהייתה תופעה רגילה שהיו מפקירים את השדה ונפטרים ממעשרות, ולכן אין זה 'דברים שבלב', אבל כאשר אין הרגל נפוץ להתייחס להפקר כהערמה, אף אם באומד הדעת סביר להניח שאינו מתכוון להפקירם אין זה 'אומדנא דמוכח' והפקרו חל. לפי דבריו יש לחלק בין היתר מכירה ומכירת חמץ ובין ההצעה להפקיר נכסיו כדי לזכות במעשר עני, משום שאין רגילות להפקיר נכסיו.[68] והוא הדין שאין רגילות כוללת להפקיר גינתו לשם פטור ממעשרות. אכן אם הרגילות תתפשט ויהיה ברור לכול שאין כוונתו שיקטפו כמות גדולה – לא יהיה הפקרו הפקר, ולא ייפטר ממעשרות.

סיכום

פירות שאינם 'הפקר' אך בעליהם מתיר לקטוף מהם ללא רשות, חייבים במעשרות. ואין לפוטרם מחמת הפסוק 'ובא הלוי' מכמה סיבות:

א. מפרשים רבים הבינו שהלימוד 'ובא הלוי' פוטר דווקא במקרים של הפקר ממוני.

ב. גם אם ננקוט ש'ובא הלוי' פוטר פירות שכל אחד רשאי ליטול מהם אף שאינם 'הפקר', יש סוברים שההיתר אמור דווקא בתלוש ולא במחובר, או שהוא אינו אמור כאשר גמר מלאכת הפירות נעשה על ידי הזוכה.

ג. כאשר ברור לכול שאין כוונת בעל הפירות להתיר לאנשים הדרים במקום אחר או לגויים לקטוף מן הפירות, יש אומרים שהם חייבים במעשרות.

לפיכך, בעל גינה המפרסם שכל אחד רשאי לקטוף מפירותיו, אך גם הוא מעוניין בהם וכוונתו להתיר לקטוף במידה סבירה והוגנת, וכן רשות עירונית המתירה לקטוף מהפירות שבתחומה, אך מעונייני שהם ישמשו לטובת ציבור התושבים – פירותיהם חייבים בתרומות ומעשרות.

כל זאת דווקא במקרים שבהם בעל הפירות לא השתמש בלשון 'הפקר'. אך אם הפקיר ולא הגביל בפירוש את הקטיף יש לפוטרם ממעשרות.