'יהיו בעיניך כרשעים' – גישת הדיין לבעלי הדין בתהליך המשפטי

הקדמה

המחויבות המוסרית וההלכתית של בית הדין היא לפעול ללא לאות למען חשיפת האמת והגשמת הצדק, מתוך מחויבות עמוקה להצלת הנפגע ולמניעת עוול. תהליך השיפוט דורש מהדיינים רגישות אנושית, חכמה מרובה ויכולת הבחנה עדינה בין טוב לרע, כמשתקף בתפילתו של שלמה המלך: 'ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך, להבין בין טוב לרע, כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה' (מלכים א ג, ט). הרב חיים דוד הלוי[1] מדגיש כי השופט אינו מסתפק בהתרשמות שטחית מהצדדים ואינו פסיבי בדיון, אלא מוטלת עליו אחריות מלאה לבירור נקודת האמת. תפקיד הדיין הוא ליזום, לבדוק, לחקור ולדרוש אקטיבית, ולא להסתפק במה שמובא לפניו ע"י בעלי הדין או עורכי דינם; כך מצוות התורה: 'ודרשת וחקרת ושאלת היטב' (דברים יג, טו). כלומר, דרישה זו מהדיין היא לברר כל טענה עד תומה, לרדת לפרטי הפרטים ולבחון איך התרחשו הדברים בפועל, עד שיגיע לחקר האמת.

א. 'יהיו בעיניך כרשעים'

המשנה (אבות פ"א מ"ח) מדריכה את הדיין לנהוג זהירות יתרה:

אל תעש עצמך כעורכי הדיינין, וכשיהיו בעלי דינים עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים, וכשנפטרים מלפניך יהיו בעיניך כזכאין כשקיבלו עליהם את הדין.

על הדיין לראות בשני הצדדים כחשודים בשעה שהדיון מתנהל, כדי שלא ייטה אחר מראית עין או הרושם הראשוני, ורק לאחר קבלת הדין יראה בהם כזכאים. נמצא כי אחריות גדולה מוטלת על הדיין – לא להסתפק בצדק פורמלי, אלא להתעמק, לדרוש ולהגיע אל עומק האמת. וכן פירש שם 'תוספות יום טוב':

לפעמים יחשוב אדם כי פלוני זה צדיק והוא רשע, ומצדד זכות אל אחד מהם כאשר דעתו מסכמת שזה צדיק וזה רשע, ועל זה אמר שיהא בעיניך ששניהם רשעים. ומה שלא אמר שיהיו בעיניך ששניהם צדיקים, שאם כן לא יחפוש בטענותיהם וידון כל אחד לכף זכות, ולא ירד לאמתת הדין כשלא יחפוש בטענותיהם, אבל כששניהם בעיניו כרשעים יחפש בטענותם של כל אחד וברמאות של כל אחד בשביל כך ירד לאמתת הדין, אבל במה ששניהם כצדיקים לא יעסוק בטענות כלל.

הדרכה זו התקבלה להלכה כפי שכתב הרמב"ם (הל' סנהדרין פכ"ג ה"י): 'ולעולם יהיו בעלי דינים לפניך כרשעים, ובחזקת שכל אחד מהן טוען שקר, ודון לפי מה שתראה מן הדברים'.[2] ה'תוספות יום טוב', מציע הסבר נוסף לכוונת המשנה 'יהיו כרשעים' - אין שני הצדדים נקראים רשעים באותה מידה שהרי יש להניח שאחד מהם דובר אמת, אלא שמכנים את שניהם רשעים עקב האחריות העקיפה של מי שדובר אמת לכך שהוא לא התנהל נכון ועכשיו ישנו ויכוח שהגיע לכלל בירור משפטי המצריך שבועה. הוא הוכיח זאת מהגמרא[3] שעקב הצורך להשביע את אחד הצדדים, היא מכנה את שני בעלי הדין – 'רשעים'. וכך כתב:

גם יש לומר דכיון שעכ"פ האחד מן הבעלי דינין הוא עושה שלא כדין וכן בעל הדין השני שיש לו דין עמו הרי הוא כמוהו שכך אמרו (שבועות לט ע"א) לענין שבועה העומדים שם אומרים זה לזה סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים וגו' ואמרו שם (ע"ב ומז ע"ב) שבועת ה' תהיה בין שניהם מלמד שהשבועה חלה על שניהם.

נמצא שלפי הפירוש הראשון לעולם חייב הדיין לייחס כוונות זדון לשני בעלי הדין והם חשודים באותה מידה, אך לפי הפירוש השני, יש צד אחד שהוא דובר אמת ואינו רשע, אלא שעקב האחריות העקיפה שלו למצב של הטלת שבועה ובירור משפטי בבית הדין - הוא מכונה 'רשע'. בדברי הראשונים ישנו 'בית אב' לכל אחד מהפירושים הללו: רש"י (שבועות לח ע"ב) כתב: 'שניהן נענשין בה שלא דקדק למסור ממונו ביד נאמן ובאו לידי חלול השם', משמע מדבריו ששני הצדדים שווים בכך שגרמו לחילול ה' (שבועה לשקר) ועל כן נקראים שניהם רשעים.[4]

לעומתו כתב המאירי (שם לט ע"א) שבאמת הנשבע בלבד נקרא רשע ומה שכתוב 'סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה' (במדבר טז, כו) היינו משום ש'אחד מהם רשע בודאי הואיל ושבועה זו על טענת ודאי היא באה'. לדבריו, רק בעל דין אחד מכונה 'רשע'.[5] כל זאת מלמד כי הדיין, חייב לנקוט בגישה ביקורתית וזהירה, לבדוק כל צד ללא משוא פנים ולפסוק רק על פי האמת שתתברר בפניו.

ב. בירור המציאות

לפעמים הבירור המציאותי מורכב ועדין יותר מן הבירור ההלכתי, לכן על הדיין להתמצא גם בהוויות העולם כפי שמובא בשם הגר"א (בפירושו למשלי ו, ד):

הדיינים צריכין להיות בקיאין גם בטבעו של עולם בכדי שלא יהיה דין מרומה, דאם לא יהיה בקי בעניינים אף שיהיה בקי בדין תורה, לא יצא אמת לאמתו, כלומר אף על פי שיפסוק אמת לא יהיה לאמתו.

וכך הדגיש ה'חזון איש' (אגרות ח"א אגרת יד):

ברור משפט הלכה למעשה נחלק לעיונים שונים. העיון הראשון, להניף הסלת הנקיה טעמי משפט התורניים, ואחריו העיון השני, החדירה לעובדה הנוגעת לפנינו במעלותיה ומגרעותיה, ובדיוק משקל של כל פרק מפרקיה, כדי להתאים את הנדון אל סעיף ההלכה הנכון עליו, ומרובים המכשולים של התאמה הכוזבת מהמכשולים ביסוד ההלכה... ובהעלמה זו מוציא משפט מעוקל מעוות לא יוכל לתקון.

ג. קבלת תלונה על פגיעה מינית

לאור כל זאת, כאשר בית דין שומע תלונה על פגיעה מינית הרי שעליו לנקוט בל האמצעים העומדים לפניו כדי להגיע לחקר האמת. אולם, בהקשר של נפגעי פגיעה מינית, גישה זו עלולה לפגוע קשות ביכולת 'להציל עשוק מיד עושקו' ועל כן יש לאמץ את ההסבר למשנה 'יהיו בעיניך כרשעים' במובן שאחד מהצדדים הוא רשע ואין חובה להתייחס כרשע לכל בעל דין. פגיעה מינית גורמת לטראומה משמעותית המתאפיינת בתחושות של השפלה, בושה, אשמה וחוסר אונים. כאשר נפגע או נפגעת באים לחלוק את סיפורם, הם חשים פגיעות נפשית עמוקה. כל רמז של חשדנות, חקירה נוקשה או חוסר אמון משדר להם מסר שהם נדרשים להוכיח את אמיתות חווייתם הטראומטית, דבר שעלול לגרום להם להסתגר, להתרחק משיתוף פעולה. חוסר אמון והטלת ספק בנכונות הפגיעה, יכול להחמיר את סבלם הנפשי, ולהעמיק את הפגיעה הנפשית שכבר חוו, ולהרתיע אותם מלשתף את סיפורם הכואב. זהו שיקול חדש שנובע מהספרות המקצועית שהתפתחה ביחס לתהליך הנפשי שעוברים הנפגעים. לאור ממצאים אלו, נראה כי יש לאמץ מדיניות הלכתית המותאמת למצבם הנפשי של הנפגעים. ראשית, ליצור אווירה של אמון ואמפתיה כלפי הנפגעים, הקשבה ללא שיפוטיות וללא פקפוק באמיתות דבריו. שנית, בהמשך הדיון כאשר הדיינים מבררים את פרטי האירוע, חשוב להבהיר לנפגע כי השאלות הנשאלות אינן נובעות מחוסר אמון, אלא מהצורך לברר את העובדות באופן שיאפשר טיפול מיטבי במקרה. שלישית, יש להדגיש בפני הנפגעים כי ישנם כללים הלכתיים קבועים בנוגע לבירור התלונות וככל שניתן לתמוך את טענותיהם בראיות נוספות, בעדויות נוספות, בית הדין יהיה מסוגל לברר את העניין ולפעול בנחרצות רבה יותר.

ד. בירור האמת

לצד אמפתיה, הקשבה רגישה ופתיחות כלפי הנפגע, יש להקפיד על בירור האמת ולא להחליט מראש שהחשוד אשם. הציווי 'שָמֹע בין אחיכם' (דברים א, טז) מחייב התייחסות מכבדת והוגנת גם כלפי החשוד, ולכן חובה להקפיד על שמיעת הצד שכנגד בסבלנות ובלב פתוח. יש לזכור כי בין כלל התלונות האמיתיות קיימים גם מקרים של תלונות שווא, המחייבים הכרעה זהירה.[6] הדיין חייב להפריד בין היחס הנדרש לנפגעים לבין הכרעת הדין, כאשר המחויבות לבירור אמת, והזהירות ושמירה מפני הכפשת שמו של אדם אשר יש לו חזקת כשרות, היא דבר מרכזי בפסיקה. הש"ך[7] הזהיר את הדיין שאם ניכר שהוא השתכנע מדברי צד אחד עוד לפני ששמע את השני, הרי שבכך הוא נפסל מלשמש כדיין.[8] על המורכבות הזו שיש בתפקיד הדיין כתב רבי אברהם בין הרמב"ם (המספיק לעובדי השם 'על הרחמנות' ) את הדברים הבאים:

המידה התרומית הזאת (רחמנות) אין פירושה שיהא האדם רך - לב ומתרשם יותר מדי כמו חלושי הנפש שמקצתם מרחמים אפילו על שחיטת תרנגול וכדומה, אלא שתהיה הנפש נוטה מצד האכזריות אל צד הרחמנות ורכות הלב ואז ירחם (האדם) על מי שטעון רחמים, יעזור לנופל בצרה ויציל עשוק מידי עושקיו ויאכיל רעבים וילביש ערומים וכדומה, וימנע רחמיו ממי שצוותה התורה להתאכזר אליו כמו שציוה ה' יתעלה שלא להגן על הרוצח (שמות כא, יד): 'וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות'... ועל אלה אמרו (ברכות לג) 'אין מרחמין אלא על מי שיש בו דעת'. הווי אומר: רחמנותך או נוחותך להתרשם או סגולתך לעמוד נגד רכות לבך תהיינה כפי הרצוי לפניו יתעלה ולא כפי שיחייב טבעך הפגום או הרגליך שלא נוסדו על חוקות התורה.

סיכום

א. חובה גמורה לברר את האמת ולהגיע לדיון עם לב פתוח הבודק כל דבר לאשורו.

ב. הוראת המשנה להחזיק את שני בעלי הדין כרשעים אינה מכוונת ליחס של חשדנות כלפי מתלוננים על פגיעה מינית.

ג. בית הדין ישמע את התלונות מתוך רגישות ואמפתיה ויתרחק מכל דיבור על אשמה.

ד. בית הדין מצווה להחזיק את החשוד בחזקת כשרות ועל כן ישמע את כל דבריו בסבלנות.