פדיון שבויים: הצלה או שחרור?

א. מחלוקת הראשונים ופסיקת הרב עובדיה יוסף

חלק מרכזי במשא-ומתן ההלכתי במצוות פדיון שבויים בזמננו[1] קשור למחלוקת הראשונים בפדיון שבויים המצויים בסכנת חיים, סביב תקנת המשנה במסכת גיטין (מה ע"א): 'אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם'. הרמב"ן,[2] טוען כי התקנה הזו תקפה אפילו במקום שבו השבוי נמצא בסכנת נפשות ממשית, ומבסס זאת על דברי הגמרא (בבא בתרא ח ע"ב): 'מנא הא מילתא דאמור רבנן דפדיון שבוים מצוה רבה היא... שבי קשה מכולם, דכולהו איתנייהו ביה'. מכיוון שהגמרא אומרת שבפסוק (ירמיהו טו, ב) 'והיה כי יאמרו אליך אנה נצא ואמרת אליהם כה אמר ה' אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי', כל המאוחר בפסוק הוא מכה קשה יותר. נמצא ששבי הוא המכה הקשה ביותר כיוון שהיא כוללת את כל המכות שקדמו לה. אם כן ברור שהיא גם כוללת את סכנת המוות המופיעה בתחילת הפסוק. לעומתו, התוס'[3] קובעים שבמקום סכנת נפשות אין התקנה חלה כלל, ומוכיחים כן מן המסופר על ר' יהושע בן חנניה שפדה תינוק במחיר מופקע.[4] המאירי (גיטין מה ע"א) מציע תירוץ לקושיית הרמב"ן מהגמרא, וכותב: 'שבי שעיקרו לממון אין בו חשש מיתה', כלומר התקנה מוגבלת לשבי שעיקרו לממון ולא בסכנה ממשית. הרב עובדיה יוסף,[5] פוסק כשיטת התוס', וקובע שבמצב שבו השבוי נתון בסכנת נפשות אין להגביל את סכום הפדיון, תוך שהוא נשען על דברי המאירי ועל הסיפור של ר' יהושע שפדה את התינוק 'בממון הרבה' ובכל מחיר שדרשו ממנו – ועל האחרונים שנטו אחר עמדה זו.

ב. חקירה במהות מצוות פדיון שבויים

נראה שהראשונים הללו נחלקו בשאלה מהותית: מהי המטרה העיקרית של מצוות פדיון שבויים – הצלה מסכנת נפשות או שחרור ממצב העבדות? מחד, יש הרואים בשבי סכנה קיומית מיידית, וממילא מבינים שפדיון שבויים הוא מעשה הצלה, שהרי הגמרא[6] קובעת ששבי מוגדר כ'מצווה רבה' משום שהוא בכלל סכנת נפשות. הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"ח ה"י) מפרט ואומר: 'השבוי בכלל הרעבים והצמאים והערומים ועומד בסכנת נפשות', ומוסיף שהמתעלם מפדיון שבויים עובר על 'הצל לקוחים למוות' (משלי כד, יא), מה שמרמז שכל שבוי נתון בסכנה ממשית. מאידך, יש הרואים בשבי בעיקר אובדן חירות, והפדיון נועד לשחרר את השבוי משעבוד. הרמ"ה,[7] דן בשאלה האם שבוי יכול לברך 'שלא עשני עבד', משמע שהבין שצרת השביה עיקרה העבדות ואובדן החירות. ובהתאם לכך, נראה שהיציאה לחירות היא עיקרה של מצוות פדיון שבויים, וכן נאמר בפסוק (ישעיהו סא, א): 'לקרא לשבוים דרור ולאסורים פקח קוח', פדיון השבויים מתואר כיציאה מעבדות לחירות.[8] ונראה שבחקירה זו נחלקו התוס' והרמב"ן. הרמב"ן שהסתמך על הגמרא בבבא בתרא, הסיק שהצרה המרכזית בשביה היא סכנת הנפשות. ובעקבות כך, מצוות פדיון שבויים היא פעולה של הצלת נפשות. ולכן לא רצה הרמב"ן לחלק, כדברי התוס', בין המשנה בגיטין אשר לשיטתם עוסקת שלא במקום סכנה, לגמרא בגיטין, משום שלשיטתו הסכנה המציאותית העיקרית בצרת השבי היא סכנת נפשות, כפי שעולה מפשט הסוגיה בבא בתרא. התוס', לעומת זאת, הבינו כשיטת 'כד הקמח'. מציאות השביה שעליה נאמר במשנה 'אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן', אינה מציאות של חשש סכנה, אלא של צרת העבדות. ותקנת פדיון שבויים במשנת גיטין נאמרה רק על שבי מעין זה.

ג. שיטת הרמב"ם וה'שלחן ערוך'

יש להבין מדוע הרב עובדיה יוסף שהציב את הראשונים מערכה למול מערכה, פסח על פסיקת הרמב"ם שהובאה לעיל, המניח שכל שבוי 'ועומד בסכנת נפשות', ועליו נאמר: 'הצל לקוחים למוות'. וכפי שכבר הערנו, בפשטות דבריו זהים לרמב"ן. לעניין זה משמעות רבתי הלכה למעשה, שכן דברי הרמב"ם הובאו להלכה ב'שולחן ערוך' (יו"ד סי' רנב סעי' ב):

המעלים עיניו מפדיון שבויים, עובר על לא תאמץ את לבבך (דברים טו, ז). ועל לא תקפוץ את ידך (דברים טו, ז). ועל לא תעמוד על דם רעך (ויקרא יט, טז). ועל לא ירדנו בפרך לעיניך (ויקרא כה, נג). ובטל מצות פתוח תפתח את ידך לו (דברים טו, ח). ומצות וחי אחיך עמך (ויקרא כה, לו). ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח). והצל לקוחים למות (משלי כד, יא). והרבה דברים כאלו.[9]

אם כן אין מדובר על מחלוקת בין דעת יחיד של הרמב"ן, לדעת התוס' והמאירי – המגובה גם בלהקת אחרונים. השיטה שתקנת 'אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן' נאמרה אף במקום סכנת נפשות היא שיטת הרמב"ם והרמב"ן – ונפסקה להלכה בדברי ה'שלחן ערוך' – דבר שעשוי להטות את ההלכה לשיטה זו.[10]

ד. ההקשר התלמודי של תקנת 'אין פודין את השבויים'

התוס' ביססו את הבחנתם בין סוגי שבי על יסוד המשנה בגיטין (פ"ד מ"ט): 'המוכר את עצמו ואת בניו לגוי אין פודין אותו אבל פודין את הבנים לאחר מיתת אביהן'. הגמרא (מז ע"א) מתנה את הגבלת המשנה בכך שאין מדובר על מקרה של סכנת נפשות. וזו לשון הגמרא:

תנן: המוכר עצמו ואת בניו לעובדי כוכבים - אין פודין אותו, אבל פודין את הבנים משום קלקולא, וכ"ש הכא דאיכא קטלא.

ומכאן למדו שהתקנה מוגבלת לשבי שאינו כרוך בסכנה, אלא שבי למטרות ממון ועבדות. בסוגיה נוספת (גיטין מז ע"א) נאמר: 'המוכר עצמו ואת בניו לגוי, אין פודין אותו, ואם יש חשש קטלא – פודין בכל מחיר', והתוס' משווים זאת לתקנת 'אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן'. אלא שדברי התוס' אינם ברורים, מדוע יש ללמוד מתקנה אחת לרעותה? עיון ברצף המשניות ובסוגיות הגמרא חושף זיקה עמוקה בין דיני עבדים לשביה בכלל ופדיון שבויים בפרט. המשנה הראשונה בחטיבה שעוסקת בדיני עבדים (גיטין פ"ד מ"ד) מציגה מקרה של פדיון שבויים, ודנה ביחס שבין פדיון עבד ופדיון בן חורין. וזו לשון המשנה:

עבד שנשבה ופדאוהו אם לשום עבד ישתעבד אם לשום בן חורין לא ישתעבד רבן שמעון בן גמליאל אומר בין כך ובין כך ישתעבד עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים ושחררו שורת הדין אין העבד חייב כלום אלא מפני תקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על דמיו רבן שמעון בן גמליאל אומר אינו כותב אלא משחרר.

אף המשנה הבאה (משנה ה) עוסקת בדיני עבדים - דין חצי עבד וחצי בן חורין, ולאחר מכן, משנה ו (לפי סידור המשניות שלפנינו) עוסקת ב'מוכר עבדו לגוי', וב'אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן' – וגם כאן: הסמיכות בין עבדות לבין פדיון שבויים מובהקת.[11] לאחר מכן יש יחידה 'אגבית', הסוטה מהנושא הכללי של הפרק, וזאת אגב תקנת השבויים – שנאמרה: 'מפני תיקון העולם', מופיע במשנה ז דין 'המוציא אשתו משום שם רע', שגם שם מובא במשנה עניין 'מפני תיקון העולם'. ומשנה נוספת הנשנית אגבה של 'המוציא אשתו משום איילונית'. ושוב, אנו חוזרים לעיסוק ביחס לעבדות, ובמקרה הזה – עבדות יזומה: 'המוכר את עצמו ואת בניו לגוי אין פודין אותו אבל פודין את הבנים לאחר מיתת אביהן'. ובמשנה ט שנינו: 'המוכר עצמו לגוי'. שם קובעת המשנה: 'המוכר את עצמו ואת בניו לעובדי כוכבים - אין פודין אותו, אבל פודין את הבנים לאחר מיתת אביהן'. נדגיש שהמשנה כאן חוזרת ומציגה ביחס לעבדות הגבלה של חובת הפדיון והשחרור – אומנם, עצם הדמיון במושגי הפדיון מורה על דמיון שבין שחרור מעבדות ופדיון שבויים – וכעיקר טענתנו. בביאור העניין נראה שמקבץ ההלכות שבמשנה, החורז את הלכות עבדות והלכות פדיון כאחד, בא להדגיש את ההיבט המציאותי הזהה שבין מציאות העבדות למציאות השבי, ולדברינו, נראה שמגמתה להצביע על כך שעיקרה של מצוות פדיון שבויים הוא הצלת אדם ממציאות השבי. לאור הזיקה הכוללת בפרק ובסוגיה הסיקו התוס', שדין פדיון שבויים שנאמר בגיטין – והגבלתו מהכלל 'אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן', נאמר על צרת השבי המקבילה לעבדות – שלילת החרות וההשתעבדות לשבאי. ולא לסכנת נפשות – כגמרא בבבא בתרא. ומכאן גם הכריעו התוס' שדברי המשנה 'אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן', לא נאמרו במקום סכנת נפשות. ושחלוקה מציאות השבי בסוגייתנו ממציאות השבי במסכת בבא בתרא ח ע"ב.[12]

מסקנה: תמיכה בשיטת הרב עובדיה יוסף

אף שנלענ"ד שתמונת המצב בראשונים כפי שהציג הרב עובדיה יוסף[13] אינה מדויקת לחלוטין – במיוחד לאור דברי הרמב"ם וה'שלחן ערוך'. נראה כי ההקשר ההלכתי והמציאותי בסוגיות תומך בעמדתו כשיטת התוס'. פרק רביעי בגיטין, עם הקשרו העמוק בין שבי לעבדות כפי שפירטנו, מצביעים על כך שתקנת 'אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם' נאמרה על שבי ממון ולא על מקום סכנה ממשית. ומכאן ראיה חזקה להכרעתו של הרב עובדיה יוסף, במקום שבו השבוי נתון בסכנת נפשות אין להגביל את סכום הפדיון.