שיעור יד: על מי מוטלת חובת ההצלה?

שיעור יד: על מי מוטלת חובת ההצלה?

א. הקדמה

1. הצגת השאלה

? אדם הנמצא במצב של פיקוח נפש בשבת או ביום חול, ולצורך הצלתו יש לעבור עבירה, כגון חילול שבת או כנ"ל במקרים הללו - על מי מוטלת חובת ההצלה הכרוכה בעבירה?

 

~ על החולה - אם הוא יכול להציל עצמו, עליו מוטלת חובת ההצלה בעבירה ולא על אחרים.

~ על אחרים - גם שהוא יכול להציל את עצמו, אחרים חייבים להציל אותו גם בעבירה שלהם.

 

» השלכה מעשית

• בשו"ת פרי עץ חיים (ח"ו לג ע"א-לד ע"ב) מובאת תשובתו של הרב יצחק סרוג שהיה מחכמי בית המדרש עץ חיים באמסטרדם, אודות חולה מסוכן שרפואתו היא שתיית חלב אתון פעמיים ביום. החולה סירב לשתות מאכלות אסורות והרופאים הורו לבני ביתו לתת לו חלב אתון ולומר לו שמדובר בחלב עז, אבל החולה חשד שמרמים אותו ואמר לבנו:

די בני באמת שלא אכלתי דבר איסור מנעורי ועד עתה ולא אטמא את נפשי בסוף ימי, ולכן אם אין תחבולה בדבר רצוני הוא שתשתה אתה מקודם ואחר כך אשתה אני הנשאר וכן תעשה פעמיים בכל יום ובזולת זה לא אשתה.

 

• שו"ת תשובות והנהגות (ח"ד סימן קנב):

מעשה שבא לידינו בחולה זקן ומבולבל, שתקיף בדעתו לא לאכול ביום הכיפורים, והרבה פעמים מכריז ואומר יום הכיפורים היום ואינני רוצה לאכול, ואומרים לו שהיום לא יום הכיפורים. והנה הגיע יום הכיפורים ואמר הזקן שאיננו מאמין לנו עד שבנו יאכל, ובכך יהא בטוח שבנו לא ירמה אותו. וכאן הבן שואל, אם מותר לו לאכול מחמת עקשנות אביו שלא יאכל אלא אם הוא יאכל, כי לדעת הרופאים אם יצום אביו זהו סכנה גדולה ופיקוח נפש. בספר עץ חיים מביא עובדא כעין זה, שיהודי חלה והרופא אמר שצריך חלב אתון, והרגיש שרוצים להטעותו ולהביא לו חלב אתון ולומר לו שזהו חלב כשר, והאבא אמר שלא יאכל אלא אם בנו יאכל תחילה, שמפחד שמרמין אותו שכשר ואינו כן. והגאון רבי יצחק סרוק זצ"ל אסר שאין בש"ס ופוסקים שום מקור להתיר לעבור על חטא כדי להשפיע על השני שיאכל. [1]

 

~ אם חיוב ההצלה מעיקרא על אחרים - כיון שזו הצלתו ישתה בנו.

~ אם חובת ההצלה על עצמו והוא יכול להציל עצמו - מנין לנו שיש לחייב אחרים לעבור עבירה?

 

2. הפסוקים

• חובת האדם על עצמו: חובת הצלת האדם ושמירת גופו מהיזק מוטלת על עצמו

 

בבלי ברכות (לב ע"ב):

מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך, בא הגמון אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום, המתין לו עד שסיים תפילתו. לאחר שסיים תפילתו אמר לו: ריקא, והלא כתוב בתורתכם רק הישמר לך ושמור נפשך וכתיב ונשמרתם מאד לנפשותיכם.[2]

 

רמב"ם (הל' רוצח פי"א ה"ד):

אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וראוי שיכשל בו אדם וימות כגון שהייתה לו באר או בור בחצירו בין שיש בהן מים בין שאין בהן מים חייב לעשות להן חוליה גבוהה עשרה טפחים או לעשות לה כיסוי כדי שלא יפול בה אדם וימות.

וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מצוות עשה להסירו ולהישמר ממנו ולהיזהר בדבר יפה יפה, שנאמר הישמר לך ושמור נפשך, ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצוות עשה ועבר על לא תשים דמים.

 

• חובת אחרים להצלה:

~ ויקרא (יט, טז): "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ".

 

רמב"ם (הל' רוצח פי"א הי"ד) - חובה על אחרים להציל ואף לשכור אחרים להציל:

כל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך.

וכן הרואה את חברו טובע בים או ליסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו, ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להצילו ולא הציל, או ששמע גויים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח ולא גילה אוזן חברו והודיעו, או שידע בגוי או באנס שהוא קובל על חברו ויכול לפייסו בגלל חברו ולהסיר מה שבליבו ולא פייסו, וכל כיוצא בדברים אלו, העושה אותם עובר על לא תעמוד על דם רעך.[3]

 

טור (חו"מ סימן תכו):

הרואה את חברו טובע בנהר או שלסטין באין עליו, חייב להצילו בין בגופו בין בממונו.

 

~ ויקרא (כה, לה): "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ".

 

רמב"ן (שם):

וטעם וחי אחיך עמך - שיחיה עמך, והיא מצוות עשה להחיותו, שממנה נצטוינו על פיקוח נפש במצוות עשה.

ומכאן אמרו (תו"כ פרשה ה ג) וחי אחיך עמך, זו דרש בן פוטירי שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים, אם שותה הוא מגיע לישוב ואם שניהם שותים שניהם מתים, דרש בן פוטירי, מוטב ישתו שניהם וימותו, ולא יראה אחד במיתתו של חברו, עד שבא רבי עקיבא ולמד, וחי אחיך עמך, חייך קודמים לחיי חבירך. וחזר ואמר וחי אחיך עמך, לחזק ולהזהיר.

 

~ מדין השבת אבידה

חובת הצלת גופו של אדם ע"י אחרים נלמדת מדין השבת אבידה, כשם שיש חיוב השבת ממון לחברו כך יש חיוב הצלת גופו הנאבד - בבלי בבא קמא (פא ע"ב): "השבת גופו מניין? תלמוד לומר והשבותו".[4]

 

רמב"ם (פירוש המשנה נדרים פ"ד מ"ד):

שחייב הרופא מן הדין לרפאות חולי ישראל, והרי הוא בכלל אמרם בפירוש הכתוב והשבתו לו לרבות את גופו, שאם ראהו אובד ויכול להצילו הרי זה מצילו בגופו או בממונו או בידיעתו.[5]

 

» » יש חיוב על האדם להצלת עצמו ושמירת גופו, ויש חיוב על אחרים להציל אותו.

 

? האם מדובר על חיובים הדדיים, היינו שהחיוב מוטל בשווה על האדם ועל אחרים, או שמא יש סדרי קדימות באופן כזה שהחולה עצמו (אם יכול) מחוייב להציל עצמו ורק לאחר מכן אחרים.

 

? חובת הצלה ע"י אחרים במקום עבירה

 

כאמור, ההשלכה ההלכתית תהייה במקרה ובו יש צורך לעבור עבירה כדי להציל את החולה - האם ההיתר לעבור עבירה הוא לחולה עצמו, שהרי אנוס הוא ולכן ההיתר עבורו בלבד (אם יכול), או שמא החיוב להצלתו על אחרים גם במקרה של עבירה?

 

• המקור להיתר לחלל שבת עבור הצלת אדם השרוי במצב של פיקוח נפש הוא מהפסוק "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'"[6] -

 

בבלי יומא (פה ע"א-ע"ב):

וכבר היה רבי ישמעאל ורבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה מהלכין בדרך, ולוי הסדר ורבי ישמעאל בנו של רבי אלעזר בן עזריה מהלכין אחריהן.

נשאלה שאלה זו בפניהם: מניין לפיקוח נפש שדוחה את השבת?...

אמר רב יהודה אמר שמואל: אי הואי התם הוה אמינא דידי עדיפא מדידהו, וחי בהם - ולא שימות בהם. אמר רבא: לכולהו אית להו פירכא, בר מדשמואל דלית ליה פרכא...

אמר רבינא ואיתימא רב נחמן בר יצחק: טבא חדא פלפלתא חריפא ממלא צנא דקרי.

 

רמב"ם (הל' שבת פ"ב ה"א; שם ה"ג):

דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצוות, לפיכך חולה שיש בו סכנה עושין לו כל צרכיו בשבת על פי רופא אומן של אותו מקום.

ספק שהוא צריך לחלל עליו את השבת ספק שאינו צריך, וכן אם אמר רופא לחלל עליו את השבת ורופא אחר אומר אינו צריך מחללין עליו את השבת שספק נפשות דוחה את השבת...

כשעושים דברים האלו אין עושין אותן לא ע"י גויים ולא ע"י קטנים ולא ע"י עבדים ולא ע"י נשים, כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם, אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם, ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם. הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם. ואלו המינים שאומרים שזה חילול שבת ואסור, עליהן הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם.

 

הפסוק שהובא כמקור לחיוב הצלת אדם ע"י אחרים הוא "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם", שפונה אל האדם עצמו 'האדם וחי בהם' - מכאן שיתכן והכוונה היא שאין חיוב על אחרים להציל אותו בעבירה של חילול שבת, אלא רק לו הותר מדין אונס -

 

תוספת יום הכיפורים (יומא פה ע"ב ד"ה אמר שמואל):

וקשה, דמה ראיה יש מהתם דלמא קרא איירי על האדם עצמו דאינו חייב לקיים המצוות אם הוא אנוס והולך למות בעבור שמירת המצוות אלא יעבור עליהם, אבל שיחלל שבת ישראל זה על ישראל חברו מנא לן?

 

אולם ההסבר יתכן אחרת, שיש חיוב על אחרים להציל את האדם בחילול שבת במקרה והוא אכן מסוכן ויתכן ולא יחיה.

בכך ביאור הפסוק הוא - שכאשר לא נשקפת סכנה לחיי האדם אין היתר לחלל שבת, 'וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי' ולא תחללו שבת כאשר 'הָאָדָם וָחַי בָּהֶם' ואין נשקפת סכנה לחייו.

אבל אם הוא מסוכן ונשקפת סכנה לחייו, יש לחלל שבת ולא לשמור 'אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי' -

 

יש לומר, דמדיוקא דקרא יליף לה, דהוה לי למימר אשר תעשו אותם ותחיו בהם דהוי לשון רבים ולנוכח כעין רישא דקרא דכתיב ושמרתם את חקותי וכו', השתא דשני קרא בדבוריה משמע דבא לומר שיחללו שבת שאר אנשים להציל לחבריהם.

וקרא הכי קאמר אימתי אני אומר ושמרתם את חוקותי כלומר שלא תחללו את השבת בעבור חבריכם, היינו במקום דחבריכם אינו מסוכן.

והיינו דסיים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, אבל אם חבריכם אינו חי בהם לא תשמרו את חוקותי.

 

ב. דעות הפוסקים

1. חיוב על החולה, איסור על אחרים

לדעה זו, כאשר החולה יכול להציל את עצמו החיוב מוטל עליו ולא על אחרים.

בכך, כאשר האדם שרוי במצב של פיקוח נפש ויש צורך לחלל שבת עבור הצלתו, והוא יכול להציל עצמו, אין חיוב על אחרים לחלל שבת עבור הצלתו.

 

איסור והיתר הארוך (שער נט, הגהה):

ולא דמי הכא לחולי שיש בו סכנה דמותר לכל אדם לחלל עליו את השבת ואפילו במלאכה דאורייתא ואפילו אם החולה בעצמו היה יכול לעשות על ידי הדחק מותר לבריא לעשות לו כמו חולה עצמו, דפיקוח נפש שאני דהתם ציוותה תורה לכל אדם להצילו כדאיתא לעיל ולקמן והוי שבת מעתה כחול גמור.[7]

 

ניתן לדייק בדבריו, רק כאשר החולה יכול להציל עצמו ע"י הדחק, ויש חשש שמשום הקושי בהצלתו ע"י עצמו (ע"י הדחק) הוא יתרשל בהצלתו, אזי יש חיוב על אחרים להציל אותו.

אבל אם החולה עצמו יכול להציל את עצמו כרגיל (לא ע"י הדחק), אין אחרים מצווים לחלל שבת עבור הצלתו, אלא הוא יציל את עצמו.

 

• הרב משה פרלמוטר (אב"ד לודז, נפטר תר"פ) מסביר בכך את דברי חז"ל שכאשר האבא מבקש מהבן לחלל שבת עבורו, אסור לו לבן לעשות כן -

יכול יהא כבוד אב ואם דוחה שבת? תלמוד לומר, איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו, כולכם חייבין בכבודי... דאמר ליה שחוט לי בשל לי.[8]

 

שו"ת אבן שהם (או"ח סימן כד, טו ע"א):

אם האב עצמו הוא חולה שצריך לשחוט ולבשל, אלא שהוא בעצמו יכול לשחוט ולבשל - דבזה ודאי אסור לאחֵר לשחוט ולבשל עבורו.

 

בדבריו שם בהגהה הוא מביא ראיה מדברי איסור והיתר הארוך הנ"ל:

ואחר שכתבתי כל זה מצאתי ראיה לדברינו, היכא שגם החולה יכול לעשות רפואתו בחילול שבת בלי שום איחור ובלי שום דוחק אסור לאחרים לחלל שבת בשבילו, מהגהת איסור והיתר הארוך בדין פיקוח נפש... הרי מבואר מדבריו דדוקא אם החולה אינו יכול לעשות אלא על ידי הדחק, אז מותר לבריא לחלל עליו את השבת.

אבל אם גם הוא עצמו יכול לעשות שלא בדוחק, היינו בלי איחור כמו ישראל אחר, היה אסור לישראל אחר לחלל שבת עבורו בזה.

 

~ יולדת הצריכה בישול מים חמים

הרב יצחק זילברשטיין (תורת היולדת, פרק לד סעיף ד אות א; שם הערה יא):

            לפעמים צריכים לחמם מים (בישול) ומותר לעשות זאת מאחר והוא חיוני...

            ועדיף שהיולדת בעצמה תפתח את הברז ולא האחות.

קיימת סיבה נוספת להעדיף את היולדת שתפתח את הברז, דבהגהות איסור והיתר (סימן נט) נאמר: חולי שיש בו סכנה מותר לכל אדם לחלל עליו את השבת ואפילו במלאכה דאורייתא ואפילו אם החולה בעצמו היה יכול לעשות על ידי הדחק מותר לבריא לעשות לו.

ומלשון זה דייקו בשו"ת אבן שוהם... שאם יכול החולה בעצמו לעשות את הצריך לו בלא דוחק, יעשה הוא ולא הבריא.

 

2. חיוב על אחרים גם במקרה ויכול החולה להציל עצמו[9]

~ הרב חיים ברלין דחה את הראיה מדברי האיסור והיתר הארוך, ובכך גם חלק על המסקנה ההלכתית שיוצאת מהדברים.

לדבריו, גם אם תהיה מציאות בה יוכל החולה להציל עצמו שלא ע"י הדחק אלא בקלות ובמהירות כמו האחרים העומדים סביבו, אין איסור על האחרים להצילו -

 

הרב חיים ברלין (הסכמה לשו"ת אבן שהם, ד ע"א ד"ה מה שכתב; שו"ת נשמת חיים, סימן יח):

מה שכתב כתר"ה הגאון שיחייה בפשיטות דחולה שיכול בעצמו לחלל שבת לצרכו, אסורין אחרים לחלל שבת בשבילו, מילתא דפשיטא ליה למר מיבעי לי טובא ...

ומה שתקע עצמו כתר"ה הגאון שי' על לשון האיסור והיתר שהובא באליה רבא... והוכיח מזה דאם החולה יכול בעצמו לעשות שלא ע"י הדחק, אסור לבריא לעשות לו, אין מזה ראיה לענ"ד, דהאיסור והיתר הארוך אורחא דמילתא קאמר, דחולה שיש בו סכנה על פי רוב הוא חלש באין אונים ואין לו כח לעשות מלאכה בעצמו אם לא ע"י הדחק. אבל לקבוע מלשון זה דין להלכה, עוד על כתר"ה שיחייה למצוא יסוד יותר חזק מזה.[10]

 

~ שמירת שבת כהלכתה (פרק לב סעיף ד; הערה טו)[11]:

אין הבדל בין חילול שבת להצלת חיי האדם הנעשה על ידי החולה עצמו, לבין חילול שבת הנעשה על ידי אחרים העושים למענו.

ושמעתי מהגרש"ז אוירבך זצ"ל, דמה שכתב האליה רבה בשם האיסור והיתר הארוך שהחולה יכול לעשות ע"י הדחק, היינו משום דהכי אורחא דמילתא, אבל הוא-הדין גם אם החולה יכול לעשות שלא ע"י הדחק. ודלא כמו שכתב בשו"ת אבן שהם (סימן כד) שאם החולה עצמו יכול לעשות בלי שום איחור אסור לישראל אחר לחלל שבת עבורו...

ולכן מי שטוען שחושש להתקף לב ורוצה שיעבירו אותו לבית חולים, מותר לחברו להסיעו.

 

ג. יסוד המחלוקת: סיבת היתר פיקוח נפש בשבת

1. ביאור

יתכן והמחלוקת בשאלה האם במקרה והחולה יכול להציל עצמו ע"י הדחק יש חיוב על אחרים לחלל שבת להצלתו, תלויה בשאלה האם היתר חילול שבת לצורך הצלה יסודו באדם או במלאכה.

 

היתר על האדם החולה: ההיתר לחלל שבת עבור הצלה יסודו באדם עצמו, מכיון שהוא חולה ושרוי במצב של פיקוח נפש הוא אנוס ומותר לו לעבור עבירה להצלתו. אך אין חיוב על אחרים לעבור עבירה להצלתו, כי הם לא במציאות של אונס שנתיר להם עבירה.

 

תוספת יום הכיפורים (יומא פה ע"ב ד"ה אמר שמואל):

וקשה, דמה ראיה יש מהתם דלמא קרא איירי על האדם עצמו דאינו חייב לקיים המצוות אם הוא אנוס והולך למות בעבור שמירת המצוות אלא יעבור עליהם, אבל שיחלל שבת ישראל זה על ישראל חברו מנא לן?

 

היתר מלאכה: המלאכה הותרה או דחויה לצורך הצלת האדם, ולכן אין הבחנה בעבירה בין החולה עצמו לבין אחרים. 

 

2. הוכחה לביאור

~ דין באדם

הרב פרלמוטר הוכיח כדבריו, שכאשר החולה יכול להציל עצמו אין חובה על אחרים לעבור עבירה להצלתו, מדברי הרמ"א (או"ח סימן שכח סעיף יב):

ואם אפשר לעשות ע"י אינו יהודי בלא איחור כלל, עושין ע"י אינו יהודי, וכן נוהגים.

הוא-הדין שאם החולה יכול בעצמו ולא ע"י אחרים, יעשה החולה 'עבירה' להצלתו.

 

שו"ת אבן שהם (או"ח סימן כד, טו ע"א בהגהה):

כי לבד אשר הדעת נותן כן, הנה מוכח כן לענ"ד מרמ"א (הל' שבת סימן שכח סעיף יב) שמביא... על דין דחולה שיש בו סכנה דאם אפשר לעשות עבורו החילול שבת ע"י עכו"ם בלא איחור כלל יעשה על ידו ולא ע"י ישראל ושכן נוהגין.

א"כ לענ"ד, כל שכן אם החולה בעצמו יכול לעשות החילול שבת בלי איחור, ודאי אסור לישראל אחר לחלל שבת עבור החולה. 

 

~ דין בהיתר המלאכה

הרב חיים ברלין שדחה את מסקנתו ההלכתית, התייחס לראיה זו וטען שיש להבחין בין חילול שבת ע"י גוי, שאין בכך כלל חילול שבת משום שאינו מצווה עליה, לבין חילול שבת ע"י יהודי שאין הבדל בין החולה לסובבים אותו שמכל-מקום הותרה המלאכה לעשותה ואין נפק"מ מי יעשה אותה -

 

הרב חיים ברלין (הסכמה לשו"ת אבן שהם, ד ע"א ד"ה מה שכתב; שו"ת נשמת חיים, סימן יח):

וזה אינו דומה כלל למש"כ הרמ"א... דאם אפשר לעשות ע"י גוי בלי איחור כלל עושין ע"י גוי, דשאני התם דיש לעשות באופן שלא יהא שום חילול שבת כלל, דמה שהגוי עושה מלאכה בשביל ישראל הגם שאסור לעשות כן אבל אינו נקרא חילול שבת גמור.

אבל אם אי אפשר בלא חילול שבת ע"י ישראל, אין שום חילוק כלל איזה ישראל יחלל שבת, אם החולה בעצמו או אחרים בשבילו. ולא שייך כלל בזה הא דאין אומרים לו לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך, דאין כאן חטא כלל, ואדרבה זכות גדול הוא וכדאי שיזכו בו גדולי ישראל וחסידיהם.

 

ד. דעת הרב משה סופר: חיוב הצלה

שינוי גישה יתכן לראות בדברי הרב משה סופר, שלדבריו לא מדובר על שיקולי איסורים כגון האם מותר לאחרים לעבור עבירה להצלת החולה שיכול להציל עצמו, אלא מדובר על חיוב הצלה שמוטל על כולם

 

שאלה מפורסמת שנידונה בין הראשונים היא מה הדין כשיש לחולה צורך לאכול בשבת בשר, ושתי האפשרויות העומדות בפנינו להצלתו הן:

א. להאכיל אותו מבשר נבילה.

ב. לשחוט עבורו בשבת.

איזו עבירה יש להעדיף: איסור מלאכה בשבת (מלאכת שוחט) או על איסור נבלה.[12]

לפי הכלל של 'הקל תחילה', היה לנו להתיר לו איסור נבלה שהוא איסור לא תעשה שעונשו מלקות, ולא את איסור מלאכת שוחט בשבת, שהעונש עליו הוא סקילה.

 

אולם, שיטת הר"ן שיש להתיר לשחוט בשבת ולא להאכילו נבילה, למרות שחומרת האיסור בשבת היא סקילה חמורה, משום שאיסור נבילה הוא על כל כזית וכזית שהחולה אוכל, ובכך מדובר על איסור חמור. 

 

ר"ן (יומא ד ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה וגרסימן בגמ'):

אבל נראה לי דלגבי חולה אין איסור נבילה קל מאיסור שבת, דנהי דנבילה איסור לאו ושבת איסור סקילה איכא חומרא אחרינא בנבילה לפי שהאוכלה עובר בלאו על כל זית וזית שבה, כדאמרינן לגבי נזיר שהיה שותה יין אמרו לו אל תשתה אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת. אבל לעניין שבת לא עבר אלא בשעת שחיטה וחד לאו הוא דאיכא, דמעשה שבת מותרין דקיימא לן היא קודש ואין מעשיה קודש.

ומשום הכי לאוין הרבה דנבילה לא מיקרי איסור קל לגבי חד לאו דשבת ואף על גב דהוי איסור סקילה.

 

? לאור זאת נשאל הרב משה סופר מאת תלמידו, הרי אין אומרים לו לאדם לעבור עבירה קלה כדי להציל חברו מעבירה חמורה, א"כ מדוע נתיר לאחרים לשחוט בשר עבור החולה ובכך לעבור על איסור מלאכה בשבת, ובכך להציל את החולה מאיסור חמור של אכילת נבילה בכל כזית וכזית -

 

שו"ת חתם סופר (או"ח סימן פב):

ומה שהקשה ורמי דקלא דהרשב"א[13] תירץ על קושיית הראשונים למה נשחוט לחולה בשבת ולא נאכילהו נבלה, ותירץ משום דנבילה עובר על כל כזית וכזית.

וקשיא למעלתו, הרי הרשב"א ריש מסכת שבת הוא מהסוברים דאין אומרים לאדם חטא אפילו איסורא זוטא כדי שיזכה חבירך זכות גדול, וא"כ אמאי נחלל שבת בסקילה שלא יאכל הוא כמה כזית נבילה.

 

! החתם סופר מיישב, שאין הבדל אם החולה מחלל שבת עבור הצלת עצמו או אחרים מחללים עבורו, שכן המצווה להציל את החולה מוטלת הן על עצמו להצלתו והן על אחרים ואין עדיפות מי מבניהם יעבור עבירה כי לא מדובר על עבירה אלא על מצוות הצלה וכל הקודם זכה -

אי היה כאן עבירה זוטא או רבא היה מקום לקושיתו, אבל הכא אין עבירה אלא מצוות עשה לחלל שבת או לעבור איסורים להחיות נפש, ואין חילוק אם החולה מפקח על עצמו או אחר בעבורו כל המפקח מקיים מצוות עשה ודוחה שבת, כמו המל בשבת אין חילוק אי האב מל או אחר, כל הזריז מקיים מצוות עשה...

הכא אינו עושה בשביל זה אלא בשביל עצמו שמוטל עליו לפקח על עסקי נפש.

ולא נחתו הקדמונים לקושיא זו, שנאכילהו נבלות ולא נשחוט מפני שאנחנו השוחטים, אלא אפילו היה הוא בעצמו השוחט נמי הוה קשיא להו כיון שדחויה הוא שבת אצל פיקוח נפשות לדעתם טוב לבחור הדחייה במועט האפשרי והיינו לאכול נבלה הקלה ולא לחלל שבת החמורה.

           

• ספר האשכול

ניתן לראות כן גם בדברי ספר האשכול ששלל את האפשרות שמוטב שהחולה עצמו יעבור על איסור נבילה להצלתו משום שהוא אנוס ולא אנחנו נשחט עבורו.

לדבריו, מדברי הפסוק "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'" למדנו שמוטל עלינו חובת הצלה כאשר האדם נמצא בסכנה, וחובה זו חלה על כולם בשווה -

 

ספר האשכול (הל' מילה סימן לו, עמוד 115):

ומתחזיא לן אפילו איכא נבילה מוטב שישחטו לו ולא להאכילו נבילה ואפילו לא ידע החולה שהוא נבלה כיון דשבת נתנה לדחות אצלו בהבערה ובישול ושאר דברים.

ולית לן למימר מוטב שיעבור החולה על איסור נבלה דהתירה לו התורה ולא יחללו אחרים בשחיטה.

לאו מילתא היא, דעלה דידן רמיא לחלל בפיקוח נפש ולא על החולה לחוד, דלמדנו פיקוח נפש מושמרתם את חוקותי וגו' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם.

 

נחל אשכול (שם ס"ק יד):

פירוש, דאין לומר שקאי על החולה שהוא יחלל משום הצלתו, דקרא אמר ושמרתם ומסיים אשר יעשה האדם וחי בהם, אימתי תשמרו חוקותי בזמן שאדם אפילו יחיד יכול לחיות בהם, אבל בסכנה אין אתם צריכים לשמור אלא תחללו עבורו.

» שו"ת ציץ אליעזר (ח"ח סימן טו, קונטרס משיבת נפש פרק ז אות יט):

הרי בהדיא יוצא מדברי ספר האשכול דכמוהו של החולה כן כמונו מצווים אנו בהצלתו בשווה, ולא שדין קדימה בזה בחיוב ההצלה לחולה בעצמו.

ומשום כך אין ביכולתנו להוציא את עצמנו מלחלל את השבת בעבור הצלתו בטענה שיכול להציל את עצמו באכילת נבלה אפילו בשלא יודע מזה החולה ולא יקוץ בזה.

 

• הרב יהודה רוזאניס (בעל 'משנה למלך' על הרמב"ם)

לדבריו ההגדרה היא לא מדין קדימה, אלא שחיוב ההצלה מוטל על כולם כגוף אחד, והכוונה נראה שאין מדובר על שיקול איסורים אלא על חובת הצלה ובה כולם שווים כגוף אחד[14] -

 

פרשת דרכים (דרך החיים, דרוש יט):

שהרי אנו שוחטין לחולה בשבת כדי שלא יאכל החולה נבלה, הרי שאין הפרש בין אם נעשה האיסור על ידי החולה או על ידי אחרים כל שהוא לצורך החולה חשיב כגוף אחד.

 

שו"ת בית שערים (או"ח סימן קיב ד"ה וכאשר בינותי):

בפרשת דרכים... וביאור דבריו נראה לי, דכל ישראל מחויבים להציל החולה מסכנה אפילו בחילול שבת שהוא בסקילה משום וחי בהם כמו החולה בעצמו, ואם אפשר להצילו באיסור קל אין כאן פיקוח נפש באיסור חמור ולא הותר ולא הודחה כלל.

 

ה. סיכום

~ הרב משה פרלמוטר: חיוב על החולה (אם יכול להציל עצמו) ואיסור על אחרים.

 

~ הרב חיים ברלין: חיוב גם על אחרים.

 

• יסוד המחלוקת: סיבת היתר פיקוח נפש - דין באדם / במלאכה.

 

~ דעת החתם סופר: לא מדובר על שיקולי עבירה, למי הותרה העבירה, אלא על מצוות הצלה שחיובה על כולם.