שיעור לב: מפגעי תברואה כפיקוח נפש ציבורי

שיעור לב: מפגעי תברואה כפיקוח נפש ציבורי

א. הקדמה

? כאשר אירעה תקלה בקו-המים המספק מים לשכונת מגורים או ישוב, כאשר תיתכן מציאות בה ניתן יהיה להניח מכלי מים לשתייה טרם כניסת השבת, האם יהיה ניתן לתקן את אספקת המים בשבת לצורך מים בשירותים שעניינם רק היגיינה?[1]

 

היגיינה בבית חולים[2]

הרב נחום לאם (סכנות בתי חולים - בדין החזרת זקן בשבת מבית חולים לבית אבות, שו"ת עמק-הלכה אסיא ב תשמ"ט, עמוד 24-15):

זקן שאושפז בבית חולים בגלל מחלה חריפה, והטיפול הדרוש להבראתו מהמחלה החריפה הסתיים בשבת, האם מותר להחזירו בשבת לבית האבות?

היסוד העובדתי הנוגע לשאלה זו הוא החשש שהזקן עלול להידבק במחלות זיהומיות השכיחות בבית חולים... האם יש בנתונים אלו הצדקה לחלל עבורו שבת?

 

? האם מותר לעשות פעולות ניקיון הכרוכות בחילול שבת, בבית חולים בו יש חשש גדול להידבקות החולים במחלות זיהומיות?

 

ב. מעיין של בני העיר

בבלי נדרים (פ ע"ב)[3]: "מעיין של בני העיר, חייהן וחיי אחרים - חייהן קודמין לחיי אחרים".[4] 

? מה הדין ואדם זקוק למי-שתייה וחברו אינו זקוק למי שתייה אלא למים עבור שימושי היגיינה?

בהמשך הגמרא בנדרים מובא שאם הדילמה אינה פיקוח נפש, שכן לשתי העיירות יש מים כדי לחיות, וכל הדילמה היא שתיית הבהמות, או כביסה, יש עדיפות לבני העיר בה נמצא המעיין -

בהמתם ובהמת אחרים - בהמתם קודמת לבהמת אחרים.

כביסתן וכביסת אחרים - כביסתן קודמת לכביסת אחרים.

בהמשך הגמרא מובאת דילמה נוספת, בה מצויה מחלוקת מה הדין במקרה שאין מי שתייה לעיר הסמוכה ואילו העיר בה נמצא המעיין מעוניינת במים עבור כביסה? 

חיי אחרים וכביסתן - חיי אחרים קודמין לכביסתן.

רבי יוסי אומר, כביסתן קודמת לחיי אחרים.

 

» לשיטת רבי יוסי, בני העיר להם שייך המעיין יכולים להשתמש בו לצורך כביסת הבגדים שלהם, למרות שהעיר הסמוכה להם משוועת למים והם נמצאים בסכנת נפשות.

 

? הקושי בדעת רבי יוסי ברור, כיצד יתכן שצורכי כביסה של בני העיר יהיו יותר חשובים עד כדי דחיית חיי נפש של בני העיר הסמוכה?

ואכן, מחמת קושי זה אנו מוצאים שתלמידי חכמים התקשו בטעמו של רבי יוסי - 

ירושלמי (נדרים פי"א ה"א):

יהודה איש הוצא עביד טמיר במערתא תלתא יומין מיקום על הדין טעמא, מניין שחיי העיר הזאת קודמין לחיי עיר אחרת.

 

שיירי קרבן (שם ד"ה מנין): "הא כתיב וחי אחיך עמך, ודרש רבי עקיבא חייך קודמין לחיי חבירך".

 

עלי תמר (שם ד"ה יהודה):

ואכן שאלה גדולה שאל ולא בחינם הוה טמיר במערתא תלתא יומין, כי אף דדריש רבי עקיבא (בבא מציעא סב ע"ב), וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חברך, זהו דווקא אם הדבר נוגע לחיי האדם בעצמו, סברא הוא שעל האדם מוטל ראשית כל לדאוג בעד חייו.

אבל אם אינו נוגע לחייו גופא אלא לחיי אנשי עירו, הרי זו בעיא קשה להחליט שחיי עירו קודמין לחיי עיר אחרת, הלא חברים כל ישראל ומאין הבסיס הבטוח לדחות נפש עיר אחרת מפני נפש אנשי עירו.

ובשאלה זו התחבט הרבה יהודה איש הוצא ולא מצא פתרונו, עד שהחליט להתחבא במערה כדי שלא יפריע לו שום דבר מהחוץ ויתרכז אך ורק בשאלה זו ולא עלה בידו, יגע ולא מצא.

 

• בעקבות תמיהה זו מסופר בגמרא שאיסי בן יהודה לא נכנס לשיעוריו של רבי יוסי -

בבלי נדרים (פא ע"א):

איסי בר יהודה לא אתא למתיבתא דרבי יוסי תלתא יומי. אשכחיה ורדימוס ברבי יוסי. אמר לי, מאי טעמא לא אתי מר לבי מדרשא דאבא הא תלתא יומין?

אמר ליה, כי טעמיה דאבוך לא ידענא, היכא איתאי?

אמר ליה, לימא מר מאי קאמר ליה, דלמא ידענא טעמיה. אמר ליה, הא דתניא רבי יוסי אומר כביסתן קודמין לחיי אחרים.

 

• טעמו של רבי יוסי

בבלי נדרים (פא ע"א):

קרא מנלן? אמר ליה, דכתיב ומגרשיהם יהיו לבהמתם וגו', מאי חייתם? אילימא חיה, והלא חיה בכלל בהמה היא. אלא מאי חייתם? חיותא ממש, פשיטא. אלא לאו, כביסה, דהא איכא צערא דערבוביתא...

כביסה אלימא לרבי יוסי, דאמר שמואל, האי ערבוביתא דרישא מתיא לידי עוירא, ערבוביתא דמאני מתיא לידי שעמומיתא, ערבוביתא דגופא מתיא לידי שיחני וכיבי.

רש"י (שם):

דאמר שמואל האי ערבוביתא דרישא - עפרורית שמתכנס לאדם בראשו שאינו רוחץ. מתיא ליה לידי עוירא - מסמא את עיניו.

ערבוביתא דמאני - שנושא בגדים שאינו רוחצן עד ששחורין הרבה.

לידי שעמומיתא - שגעון וזו שעמומיתא קשה מכולן.

ערבוביתא דגופא - זוהמא הבאה על בשרו של אדם מחמת זיעה שאינו רוחץ.

» מדברים אלו מבוארת שיטתו של רבי יוסי - חוסר הקפדה על היגיינה, כגון כביסת הבגדים, מהווה צורך חיוני של 'חיי נפש' שיש בכוחם לדחות את חיי הנפש במותם של בני העיר האחרת.

ג. ביאורים בדעת רבי יוסי

הפרשנים נחלקו בביאור דעתו של רבי יוסי, מה הכוונה 'חיי אחרים' ומה הצורך בכביסה?

האם 'חיי אחרים' היינו פיקוח נפש או רק צער בלבד, והאם הכביסה מהווה חיי נפש ממש ואז מובן שיש בכוחה לדחות את חיי נפש של בני העיר השנייה, או שמא מדובר על צער בלבד ואז אכן יש בדבריו חידוש גדול שבכוחו של צער הציבור לדחות את חיי בני העיר השנייה?

 

1. צער גדול (העדר כביסה) מול חיי נפש

לשיטה זו, 'חיי אחרים' הכוונה שבני העיר השנייה מצויים בפני פיקוח נפש בהעדר מי שתייה, ואילו בני העיר בתחומה המעיין צריכים מים לכביסה שזהו רק צער גדול עבורם.

לאור זאת, יש בכוחו של צער גדול בהעדר מים לכביסה לדחות את חיי בני העיר השנייה.

אולם חכמים סוברים שאין צער, גדול ככל שיהיה ואינו פיקוח נפש, דוחה את חיי חברו.

 

המפרש (נדרים פא ע"א ד"ה אלא): "דאי לא מכבסי בגדיהן איכא צערא דחיותם".

מאירי (נדרים פ ע"ב ד"ה שתי עיירות): "שיש לכבוסה צורך גדול לבריאות הגוף".

 

מנחת חינוך (מצווה רצו אות לב):

בנדרים מבואר פלוגתא דרבי יוסי סובר אפילו כביסתו וחיי חברו כביסתו קודמת מחמת צערא דגופא טובא. וחכמים פליגי דחיי חברו עדיף מצערו.

2. צער מול צער

לשיטה זו, לא יתכן ורבי יוסי סובר שכביסה שעניינה צער ולא סכנת נפשות תהייה שיקול מכריע מול פיקוח נפש של בני העיר האחרת שאין להם מי שתייה.

לפיכך, יש לבאר ש'חיי אחרים' אין הכוונה שהם נמצאים במציאות של פיקוח נפש, אלא יש להם רק צער בלבד ולכן גובר צער בני העיר שבתחומה המעיין בהעדר מים לכביסה על-פני צערם של בני העיר השנייה.[5]

 

~ הרב חיים עוזר גרודזינסקי נשאל אודות כספי צדקה שנתרמו עבור קהילות בחוץ-לארץ לטובת שיקום נזקי השריפה שפגעה בעיר. לאחר שנותר כסף בקופה, נשאלה השאלה האם מותר לשנות את הייעוד של הצדקה, לשיקום העיירות, לטובת אנשי ירושלים שבאותה העת היו בסכנת חיים של ממש במגיפה - 

שו"ת אחיעזר (ח"ב יו"ד סימן כג):

על דבר מותר הכסף שהוגבה לטובת הנשרפים ועל פי המודעות שהיו כתובות בכותלי בתי מדרש היה לטובת בארויסק ואניקשט ושארי ערי ישראל וסדר הדבר היה שהכסף הנגבה נמסר לידי והחלוקה לתמיכת הערים השרופות היה על פי הועד שנבחר כפי סדר החלוקה שיסודר ואז ישולח לוועד הנשרפים בכל עיר ועיר לחלק לעניים כפי ראות עיניהם.

ועתה שנותר סכום הגון אי רשאי לשנות על פי הסכמת הועד ופרנסי העיר לטובת עניי ארץ הקודש בירושלים תובב"א הסובלים כעת חרפת רעב מחולירע השורר בסביבות העיר, ועיר הקדש נצורה סגורה ומסוגרת אין יוצא ואין בא.

לדבריו, לא עולה על הדעת שרבי יוסי מתייחס לצער גדול ככל שיהיה מהעדר כביסת בני העיר במקום בו יש פיקוח נפש של בני העיר השנייה.

לדבריו, רבי יוסי עוסק במקרה בו אין המחסור במי שתייה של העיר השנייה מהווה פיקוח נפש, ולכן גובר צער בני העיר בהעדר הכביסה שלהם על הצער של בני העיר השנייה.

לאור זאת פוסק הרב גרודזינסקי, כיון שיש פיקוח נפש של אנשי ירושלים מול צער של אנשי חוץ לארץ, יש להעביר את מותר הכסף לבני ארץ ישראל - 

וגם לנשרפים אחרי שעבר הזמן הראשון התמיכה הבאה הוא להרווחה, והתמיכה לעניי ארץ הקודש אשר כעת היא סגורה ומסוגרת וסובלים ממש חרפת רעב ר"ל הוא פיקוח נפשות.

ויעויין בריש פרק בתרא דנדרים בכביסתן וחיי אחרים, דנראה דהלכה כתנא קמא דחיי אחרים קודמים לכביסתן... וגם לרבי יוסי דסבירא ליה דכביסתן קודמים על כורחך מיירי ביש אפשרות להביא לחם ומים ממקום אחר, אבל בחשש סכנה גמורה אינו עולה על הדעת... ומכל שכן בזה דהוי כחייהם דהא בני עיה"ק כעניי עירך וכביסת אחרים דהא התמיכה לנשרפים הוא לפרנסה ולהרווחה בוודאי דהשנוי הוא למעליותא. מכל הלין נראה, דעל פי דין מותר לשנות ע"פ הסכמת הועד ופרנסי העיר.

 

~ גם לדעת הרב משה פיינשטיין לא מדובר על כך שבני העיר השנייה נמצאים במציאות של פיקוח נפש, אלא מדובר רק על צער בלבד. ההוכחה היא מהיחס בין מים עבור 'חיי אחרים' לבין מים עבור בהמת בני העיר, שעל כורחך לא יתכן להסביר שמדובר על חיי נפש אלא על צער בלבד.

לפיכך, לדעת רבי יוסי צער בני העיר השנייה נדחה מפני צער בני העיר שבתחומה המעיין, שצערם בהעדר מים לכביסה אינו פיקוח נפש אלא צער בלבד -

שו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סימן קמה):

בהא דנדרים דהא לא איירי שם באופן פיקוח נפש, דלא יפלוג רבי יוסי לומר שכביסתן קודמת לחיי אחרים כשאיכא פיקוח נפש דעכ"פ בכביסתן איכא רק צערא טובא, כדאיתא שם בר"ן. וגם אם היה גם בכביסה פיקוח נפש איך פליגי רבנן, דמאי שנא פיקוח נפש דשתייה מפיקוח נפש דכביסה. אלא ודאי דלא איירי בפיקוח נפש אלא בצערא טובא, דלרבנן צער השתייה עדיף מכביסה שזה אפשר לבוא לידי חולשת הגוף ולכן נקרא זה חיי אחרים, ורבי יוסי סובר דצערא טובא שיש מכביסה הוא ג"כ מביא לפעמים לידי שעמומיתא שג"כ הוא כחיי נפש.

וגם עיין בתוספתא... שאמר רבי יוסי בהמתן קודמת לחיי אחרים, ואם איירי בפיקוח נפש איך סובר דבהמתן קודמת. אלא איירי רק מצערא טובא שלכן יש מקום לומר דבהמתן קודמת דגם זה הוא צערא טובא ויכול לבוא גם לידי צער הגוף כשלא יהיו הבהמות.

 

3. ספק סכנה מול סכנה ודאית

לדעת הנצי"ב, מחסור במים לכביסה אינו פיקוח נפש גמור, אלא הוא ספק פיקוח נפש.

לדבריו, זו מחלוקת רבי יוסי וחכמים - חכמים סבורים שבני העיר נדרשים להיכנס לספק פיקוח נפש כדי להציל את בני העיר הסמוכה מסכנה ודאית. ואילו רבי יוסי, שהלכה כמותו לדעת השאילתות, סבור שאדם אינו נדרש להיכנס לספק סכנה כדי להציל את חברו מסכנה ודאית -

העמק שאלה (שאילתא קמז ס"ק ד):

ועל כרחך טעמא דרבי יוסי... דהשווה בהמתם לגופן, ובהמתו של אדם הוא חייו של אדם המהלך בדרך, אם אין בהמתו עמו מסתגף הוא. והכי נמי אי-אפשר שלא ילכו בדרך לצורך פרנסתם ואם כן הוא חייהם...

ונראה דודאי אינו דומה סכנת צמא לסכנת בהמתן וכביסתן - דסכנת צמא ברור שימותו בצמא, מה שאין כן בהמתן, וכביסתן אפשר שיבואו לידי סכנה, אבל כמה בני אדם הולכין בדרך בלא בהמה ואינו מסתגף, וכמה בני אדם אינם באים לידי שיעמום בהעדר הכביסה. אלא דמכל-מקום ספק סכנת נפשות הוא, וסבירא ליה לתנא קמא דחייב להיכנס בספק סכנת נפשות בשביל ודאי פיקוח נפש של חברו... הלכה כרבי יוסי דאין להיכנס בספק סכנת נפשות בשביל ודאי פיקוח נפש של חברו. 

 

4. העדר כביסה כחיי נפש

עד עתה הבינו הפרשנים בדעת רבי יוסי שהעדר מים לכביסת הבגדים אינו פיקוח נפש ממש, אלא צער גדול או ספק פיקוח נפש. ברם, לפנינו הבנה הטוענת שהעדר מים לכביסת הבגדים מהווה חיי נפש של ממש, וזכותם של בני העיר שבתחומה המעיין להשתמש במים אלו -

~ שו"ת מהרש"ם (ח"ב סימן רי):

מבואר בנדרים (פ ע"ב) כביסתן וכביסת אחרים כביסתן קודמת וכו', ולרבי יוסי כביסתן קודמת אפילו לחיי אחרים. ובאבן העזר (סימן פ סעיף יב) בשם רמב"ם דצער גופה קודם אפילו ספק סכנה לולד, כמו שכתב הבית שמואל (ס"ק טו).

ומה שתמה מדוע פסק הרמב"ם כרבי יוסי ודלא כרבנן, כבר כתב בהגהת מהרש"ל שם בשם שאילתות דפסק כרבי יוסי. אך המעיין בירושלמי (פ"ח דשביעית ה"ה) ימצא דטעמיה דרבי יוסי משום דסבירא ליה דגם כביסה הוי חיי נפש, וכן הוא בר"ש (שם מ"ה).

 

~ שו"ת דברי יציב (חו"מ סימן עט אות כו):

ומבואר דפלוגתא דרבי יוסי ורבנן היא אם הוי חיי נפש, ופליגי בדשמואל. ואתי שפיר שפסק השאילתות כרבי יוסי וכדשמואל. ומדוייק בלשונו והלכתא כביסה הויא חיותא וכו', אבל לא משום צער גרידא... ויש לומר לפי זה דבמקום צער בלבד פשוט דחיי אחרים קודמין.

ד. פסיקת ההלכה

כאמור, נחלקו רבי יוסי חכמים מה הדין במקרה שיש מעיין בתחומה של עיר אחת והמים נצרכים עבור כביסת בני העיר, ויש עיר הסמוכה לה שיש להם צורך במים לשתייה - כאשר לדעת רבי יוסי יש להעדיף את בני העיר בתחומה נמצא המעיין.

 

• הלכה כדעת חכמים, יתכן משום הכלל 'הלכה כרבים', ולכן 'חיי אחרים' קודמים לכביסה - 

מאירי (נדרים פ ע"ב ד"ה שתי):

אף על פי שיש לכבוסה צורך גדול לבריאות הגוף... אף על פי כן חייהן של אלו קודמין.

 

• הלכה כרבי יוסי, רב אחאי גאון פסק הלכה כדעת רבי יוסי -

שאילתות (שאילתא קמז):

ואילו בני מתא דכרו נהרא ואית מתא אחריתי דלית להון מיא, מיתבעי להון למיתן להון מיא למישתי דכתיב וחי אחיך עמך... ואי ליכא בההוא למישתי אינון ובני מתא אחריתי חייהון קודמין לחיי אחרים... והילכתא כביסה שלהן קודם לחיי אחרים... והילכתא כביסה הוויא חיותא וחייהן וחיי אחרים חייהן קודמת לחיי אחרים וכן הילכתא.

 

1. צער העדר מי כביסה מול פיקוח נפש

כפי שראינו לעיל, הראשונים בסוגיה בנדרים סוברים שהעדר מים לכביסה מהווים צער גדול עבור בני העיר, וצער זה גובר על 'חיי אחרים' של בני העיר הסמוכה המצויים במציאות של פיקוח נפש.

לאור זאת הסביר הבית שמואל את דברי הרמב"ם הבאים -

רמב"ם (הל' אישות פכ"א הי"א):

האישה כל זמן שהיא מניקה את בנה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה יין ודברים שיפין לחלב.

פסקו לה מזונות הראויות לה, והרי היא מתאווה לאכול יתר או לאכול מאכלות אחרות מפני חולי התאווה שיש לה בבטנה, הרי זו אוכלת משלה כל מה שתרצה.

ואין הבעל יכול לעכב ולומר שאם תאכל יתר מדאי או תאכל מאכל רע ימות הולד, מפני שצער גופה קודם.

 

? מדוע חיי האישה קודמים לחיי העובר ולכן היא יכולה לאכול מאכלים המטיבים לה אך מזיקים לעובר ואין הבעל יכול למנוע זאת ממנה למטרת חיי העובר?

 

! לדעת הבית שמואל, מקור הפסיקה נשען על דעת רבי יוסי המעדיף את צער בני העיר בתחומה המעיין, שיש להם צער מהעדר מי כביסה, על-פני 'חיי אחרים' בני העיר הסמוכה המצויים בפיקוח נפש. כמו"כ, יש להעדיף את צערה של האמא על-פני חייו של העובר - 

בית שמואל (אבהע"ז סימן פ ס"ק טו):

מהי תיתי דמכוח צער תסכן הולד...

ואפשר לומר, אע"ג דמגיע לולד ספק סכנה מכל-מקום מותרות לאכול כמה שאיתא (בש"ס נדרים פ ע"ב) כביסתם וחיי אחרים, כביסתם קודם, אע"ג דאינו אלא צער.[6]

 

1.1 השלכות מדברי הרמב"ם

~ היתר נישואין תוך כ"ד חודש לתינוק

שו"ת אחיעזר (ח"ג סימן טז):

על דבר השאלה שנשאלנו בגרושה שהילד כבן שנה וגמלתו כבר והתקשרה בשידוכים והכינו לנישואין, באשר לדברי הרופא עיכוב ואיחור הנישואין תגרום לה חולי הראש ומחלת העצבים אשר חלתה לפני נישואין הראשונים, אם יש להתירה להינשא בתוך כ"ד חודש...

עכ"פ מבואר שיטת הרמב"ם, דאפילו בידיים תוכל לאכול מאכלים הרעים אף על פי שע"י זה תגרום סכנה להולד... וא"כ מהאי טעמא יש לומר, דכיון דלדברי הרופא מניעת הנישואין תוכל לגרום לה חולי קשה של מחלת העצבים, מן הדין שתהיה מותרת להינשא מניקה בתוך כ"ד חודש כמו דמותרת לאכול מאכלים הרעים.

 

~ טיפול כימותרפיה לאישה בהריון המסכן את העובר

הרב יצחק זילברשטיין (תחומין כרך כג עמוד 216-218):

לעניות דעתי נראה, שתחילה יש להסביר לאישה שהטיפול שהיא מבקשת לא יביא לה תועלת, ומאידך גיסא יסב נזק חמור לעובר. אולי לאחר הסבר זה תוותר האישה על הטיפול, ולמצווה ייחשב לה.

אם בכל זאת תדרוש האישה לעשות את הטיפול, יש לעשותו, שהרי מבואר בשולחן ערוך (אבהע"ז סימן פ סעיף יב) שכשהאישה מתאווה לאכול מאכלות המזיקים לעובר, יש מי שאומר שאין הבעל יכול לעכב מפני סכנת הולד, שצער גופה קודם. ויש מי שאומר שיוכל לעכב. ויעו"ש בחלקת מחוקק (ס"ק כב), בבית-שמואל (ס"ק טו), בבאר היטב (ס"ק יד)... שמותר לה לאכול משום שהשאילתות פסק כרבי יוסי שכביסתו וחיי אחרים כביסתו קודמת. בפרט שאין זה חיי אחרים, כי אם עוברה היונק חיים ממנה, והיא אינה חייבת לספק לו חיים. ובפרט שהאישה אינה הורגת את העובר, אלא ממלאה אחר צרכיה, והעובר ממילא נפגע.

 

~ שו"ת יביע אומר (ח"ד אבהע"ז סימן א):

בדבר האישה העלובה אשר ילדה שלוש פעמים ע"י ניתוחי קיסר. וכעת שוב נכנסה להריון, והיא בסוף החודש השני, והרופאים דורשים ממנה במפגיע לעשות הפלה בהקדם, כי אחרת נשקפת סכנה לחייה.

 

בדבריו הוא מסביר את הדין שהאישה שיוצאת להיהרג אין ממתינים לה עד שתלד אלא הורגים אותו עם העובר שבבטנה, משום עינוי הדין לעצמה:

ובנדרים רבי יוסי אומר כביסתן קודמת לחיי אחרים. והכי נמי עינוי הדין דידה חשיב לה טפי מחיי העובר, אף על פי שיש בהריגתו איסור תורה.

ואפילו לרבנן דרבי יוסי דפליגי וסבירא להם חיי אחרים קודמין לכביסתן, שאני הכא שכל חיות העובר ממנה, והיא אינה מחוייבת לסבול צער של עינוי הדין בשביל העובר שלה, ובפרט שעכ"פ לא חשוב נפש עדיין.

 

ה. צער רבים כפיקוח נפש

כאמור, השלכות הלכתיות אלו מעוגנות בביאור הראשונים בדעת רבי יוסי, שצער בני העיר בתחומה נמצא המעיין גובר על פני פיקוח נפש של בני העיר השנייה שמצויה בסכנת נפשות.

והקושי הגדול על גישה זו היא, כיצד אכן אפשר להעדיף את צערם ההגייני של בני העיר לפיקוח נפש של בני העיר השנייה?

נראה להסביר זאת לאור דין פיקוח נפש ציבורי, בו ראינו בשיעורים הקודמים שגדרי הדין שונה, ולשיטת בעל הלכות גדולות ורבינו חננאל יש היתר לכבות גחלת של מתכת המצויה ברשות הרבים גם שאיסור כיבויה הוא מהתורה, ולמרות שמדובר רק על צער ונזק בלבד והוא עתידי, כתבו הראשונים בשעתם שנזק וצער של רבים הרי הוא כסכנת נפשות.

לאור זאת ניתן לומר בביאור דעת רבי יוסי ובפסיקת ההלכה לפיו בשאילתות, שגם צער רבים נחשב כפיקוח נפש, ולכן חוסר שמירה על היגיינה באופן ציבורי יכולה להביא עימה בעתיד פיקוח נפש, והוא דוחה את פיקוח נפש של העיר השנייה -

~ שו"ת דברי יציב (חו"מ סימן עט אות כו):

וגם לפי פשטות משמעות ש"ס דילן דמשום צער קאמר, אפשר דשאני צערא דרבים, עיין שבת (מ"ב ע"א) מכבין גחלת של מתכת ברשות הרבים בשביל שלא יזוקו בה רבים. וברמב"ן שם דשמא כל היזק של רבים כסכנת נפשות חשיב ליה שמואל... וברשב"א ובר"ן שם.

ויש לומר, דהכא נמי בצער של רבים שייך עכ"פ לומר דחייהם קודמין.

 

~ הרב משה דוד טנדלר הקשה על הנצי"ב שביאר שהעדר מים לכביסה הוא ספק פיקוח נפש, הלא כיצד יידחה ספק פיקוח נפש את וודאי פיקוח נפש של חברו?

לפיכך הוא טוען שכאשר העיסוק הוא בדין ציבורי, אזי גם ספק פיקוח נפש נחשב כוודאי פיקוח נפש עתידי - 

הרב משה דוד טנדלר (כבוד הרב, עמוד 168):

ישנם שני מקורות בש"ס משם יש להסיק שאין לפסוק לחברה כמו שפוסקים ליחיד... והנה הלכה זו תמוהה מאוד איך אפשר לפטור עצמו מחיוב הצלה ולראות במות חברו בצמא בטענה דאם יתן לחברו מים לשתייה לא יהיה לעצמו מים לכיבוס בגדיו, ובמשך של חודשיים יבוא לידי צער של שיעמום?!

אבל בסוגיא דידן דמעיין של בני העיר זהו אחריות של חברה או מלכות או ממשלה לדאוג על העתיד הרחוק. בהגדרת חברה ומדינה שיש אחריות לדורות שעדיין לא נולדו, העתיד והווה חד הוא.

ואם כן, אי-כיבוס בגדים יביא במשך הזמן לוודאי פיקוח נפש לא רק לספק פיקוח נפש, ואם כן הסכנה לפי חשבון החברה היא מיידית ולא פוטנציאלית.

 

ו. סיום

? כאשר אירעה תקלה בקו-המים המספק מים לשכונת מגורים או ישוב, כאשר תיתכן מציאות בה ניתן יהיה להניח מכלי מים לשתייה טרם כניסת השבת, האם יהיה ניתן לתקן את אספקת המים בשבת לצורך מים בשירותים שעניינם רק היגיינה?[7]

 

? הרב נחום לאם (סכנות בתי חולים - בדין החזרת זקן בשבת מבית חולים לבית אבות, שו"ת עמק-הלכה אסיא ב תשמ"ט, עמוד 24-15):

זקן שאושפז בבית חולים בגלל מחלה חריפה, והטיפול הדרוש להבראתו מהמחלה החריפה הסתיים בשבת, האם מותר להחזירו בשבת לבית האבות?

היסוד העובדתי הנוגע לשאלה זו הוא החשש שהזקן עלול להידבק במחלות זיהומיות השכיחות בבית חולים... האם יש בנתונים אלו הצדקה לחלל עבורו שבת?...

אם יש בכוח החיידקים הסובבים את החולה בכדי להזיקו עד מוות... כל דבר שאין בו סכנה עתה, אע"פ שיכול לבוא לידי סכנה, אין להתירו... יש ספק במציאות, אם יום או יומיים או שלושה ימים מוסיפים סכנה, שהלא יש לומר שאם שכב באווירה שכזו כבר שבוע ימים, ולא נחלה מהמחלות המדביקות שבבית החולים, שוב אין צריך לחוש. נראה להחמיר באיסורים מדאורייתא.

 

שמירת שבת כהלכתה (פרק כג סעיף ו):

אין לשטוף את הרצפה, גם כשהיא מרוצפת, לא במטלית ואף לא בעזרת מגב (מקל-גומי)... בשעת הדחק, כגון בבתי חולים, כשיש להקפיד במיוחד על הניקיון... אפשר להקל לשטוף את הרצפה המרוצפת, בתנאי שישתמש לצורך זה במגב גומי בלבד.

 

! ביחס לניקיון בביתי חולים, אם אפשר להקדים את הניקיון לפני שבת חובה לעשות כן.

אם לא ניתן להקדים את הניקיון לפני שבת, ויש צורך לעשות זאת באופן של מלאכה אסורה בשבת, יש לעשות כן במדרג, היינו באיסור דרבנן כגון ניקיון בסמרטוט ולא במכונה. אם זה לא מתאפשר, יש לעשות כן באמצעות מכשירים מסוימים אך ורק במקומות שיש בהם חשש זיהום, כגון ליד מיטות החולים.

---