שיעור טו: הגשת טיפול רפואי לגויים

שיעור טו: הגשת טיפול רפואי לגויים

 

א. הקדמה

הקשר בין היהודים לגויים היה מצוי בעיקר בזמן בו עם ישראל היה מפוזר בגלות בין הגויים, אז נוצרו קשרי מסחר ומפגשים לצרכים שונים בין יהודים לגויים, שהעלו התמודדויות הלכתיות שונות ומגוונות. אחת מהתמודדויות אלו היא שאלת הגשת טיפול רפואי לגויים, הן ביום חול והן בשבת, שכן ישנו איסור להגיש טיפול רפואי לגוי בכלל ובשבת בפרט כאשר היהודי צריך לעבור על איסורי שבת. אחד השיקולים המרכזיים להיתר הגשת טיפול רפואי לגויים הוא החשש מאיבה, היינו שהעדר הגשת טיפול רפואי תגרום שנאה ליהודים ותגרור אחריה השלכות שונות לקהילה היהודית.

 

? האם מותר להגיש טיפול רפואי לגוי בשבת, כאשר הטיפול כרוך בחילול שבת?

? אילו איסורים הותרו משום חשש איבה?

? מהי ההגדרה 'משום איבה', האם במקום בו אין חשש לאיבה יהיה מותר להישמט ולא להגיש טיפול רפואי לגוי?

? האם יש הבדל בין המציאות בה חיו היהודים בעבר, תחת שלטון זר שהיה חשש איבה, לימינו?

? האם הדין יהיה שונה בין גויים שאינם אזרחי ישראל לבין גויים אזרחי ישראל?

 

נחלק את הדיונים הנ"ל לשני שיעורים - בשיעור הנוכחי נעסוק באיסור ודרכי ההיתר לרפאות גויים משום איבה ודרכי שלום, כאשר לא מדובר על הצלתם בשבת אלא בימות החול.

השיעור הבא יעסוק בהגשת טיפול רפואי להצלת גויים בשבת הכרוך באיסורי שבת.

 

ב. האיסור לרפא ולהציל גוי

ישנו איסור לרפא גוי ולהצילו במקרה והוא נמצא בסכנה.

בדברי הרמב"ם מצאנו שהמקור לאיסור זה הוא מאיסור 'לא תחנם' הכולל איסור לרחם עליהם, או שרק ביחס ליהודי נאמר 'לא תעמוד על דם רעיך' ואילו גוי אינו רעיך.

 

בבלי עבודה זרה (יג ע"ב): "העובדי כוכבים... לא מעלין ולא מורידין".[1]

רש"י (שם ד'"ה ואין מעלין): "אותן מן הבור אם נפלו לתוכה, אלא יניחם וימותו".

 

רמב"ם (הל' עבודה זרה פ"י ה"א-ה"ב):

אין כורתין ברית לעובדי כוכבים כדי שנעשה עמהן שלום ונניח אותם לעבוד עכו"ם, שנאמר לא תכרות להם ברית אלא יחזרו מעבודתם או יהרגו. ואסור לרחם עליהם, שנאמר ולא תחנם. לפיכך, אם ראה מהם אובד או טובע בנהר לא יעלנו, ראהו נטוי למות לא יצילנו. אבל לאבדו בידו או לדחפו לבור וכיוצא בזה, אסור מפני שאינו עושה עמנו מלחמה...

מכאן אתה למד שאסור לרפאות עכו"ם אפילו בשכר, ואם היה מתיירא מהן או שהיה חושש משום איבה מרפא בשכר אבל בחינם אסור.[2]

 

רמב"ם (הל' רוצח ושמירת הנפש פ"ד הי"א):

אבל הגויים שאין בינינו ובינם מלחמה... אין מסבבים להן המיתה ואסור להצילן אם נטו למות, כגון שראה אחד מהן שנפל לים אינו מעלהו, שנאמר לא תעמוד על דם רעיך, ואין זה רעיך.

 

רמב"ם (הל' מילה פ"ז ה"ז):

גוי שצריך לחתוך ערלתו מפני מכה או שחין שנולד בה, אסור לישראל לחתוך לו אותה, שהגויים לא מעלין אותן מידי מיתה, ולא מורידין אותן אליה. ואף על פי שנעשית מצווה ברפואה זו, שהרי לא נתכוון למצווה. לפיכך אם נתכוון הגוי למילה, מותר לישראל למול אותו.[3]

 

ג. חשש איבה

1. מחלוקת רב יוסף ואביי

למרות דין זה שאין לרפא גוי כלל, מצאנו מחלוקת בין רב יוסף לאביי. המחלוקת בניהם היא בשאלה האם יש להכניס גורם שיקול נוסף שיכול לצמצם את האיסור לרפא גוי, והוא החשש מאיבה בהעדר מתן טיפול רפואי לגוי

 

בבלי עבודה זרה (כו ע"א):

סבר רב יוסף למימר הא דתניא העובדי כוכבים ורועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין, אסוקי בשכר שרי משום איבה.

אמר ליה אביי, יכול לומר לו קאי ברי אאיגרא אי נמי נקיטא לי זימנא לבי דואר.

 

דעת רב יוסף - כאשר יש איבה בהעדר מתן טיפול רפואי והצלה לגוי, ניתן לרפא אותו בשכר אך לא בחינם. כלומר, מותר לרפא גוי כאשר יש קבלת שכר על הריפוי, שכן אם היהודי יסרב לרפא אף בשכר, ירבה הדבר שנאה ואיבה לישראל ומשום כך מותר. אבל כאשר מדובר בחינם, אין חשש איבה משום שהרי יכול היהודי לומר שהוא אינו עושה כן בחינם משום שהוא זקוק לפרנסה, ואין כאן חשש איבה.

דעת אביי - אין לרפא גוי אפילו בשכר, אלא יש להשתמט ממנו בטענות שונות. בכך, אביי לא מתחשב בחשש איבה כלל.

 

2. פסיקת ההלכה

2.1 בין אביי לרב יוסף

 

• אמנם ממהלך הסוגיה נראה כדעת אביי, שאין לחשוש לאיבה אלא יש לשמור על האיסור לרפא גוי, לכן יש להשתמט מהצלת גוי הזקוק לרפואה -

 

בית יוסף (יו"ד סימן קנח אות א):

ומשמע דהלכה כאביי, דהא רב יוסף שתיק ליה. ועוד, דמדקאמר סבר רב יוסף למימר משמע דלא קמה הלכתא הכי.

 

• אך למרות זאת פוסקי ההלכה הכריעו כדעת רב יוסף שיש לשקול את שיקול החשש מאיבה.

כלומר, כאשר שיש חשש שהעדר מתן טיפול רפואי והצלה יביא עימו איבה יש לרפא גוי.

אלא שנחלקו הפוסקים האם יש להיצמד לדברי רב יוסף, שההיתר רק כאשר היהודי מקבל על כך שכר, או שמא יש להרחיב את ההיתר גם כאשר הטיפול בחינם.

 

~ ריפוי דווקא בשכר[4]

רמב"ם (הל' עבודה זרה פ"י ה"ב):

מכאן אתה למד, שאסור לרפאות עבודת כוכבים אפילו בשכר.

ואם היה מתיירא מהן, או שהיה חושש משום איבה - מרפא בשכר, אבל בחינם  אסור.

~ ריפוי אף בחינם[5]

ריטב"א (עבודה זרה כו ע"א ד"ה יכלה): "ואפילו בחינם נמי שרינן, כל היכא דאיכא איבה, כגון בזמן הזה".

 

~ ריפוי בחינם למטרת למידה כיצד לרפא יהודי

תוספות (גיטין ע ע"א ד"ה רב): "ואומר ר"י, דשמא כדי להתחכם ברפואה שרי כדי שידע לרפאות ישראל ע"י כן".

 

2.2 כשיש ודאות איבה

הראשונים נחלקו מה הדין כאשר יש חשש איבה בצורה די מוכחת, כגון שהיהודי הוא רופא ואם הוא לא יציל את הגוי יהיה חשש איבה. במקרה זה די קשה להשתמט ממתן טיפול רפואי, כפי שהציע אביי, האם במקרה זה מודה אביי לרב יוסף שיש לשקול את חשש איבה ולהתיר מתן טיפול רפואי? אם כן, האם רק בשכר, כדעת רב יוסף או אף בחינם?

 

• דעת הרמב"ן: מותר אף בחינם

לדעת הרמב"ן, כיון שאביי סובר שאם יש יכולת להישמט מריפוי הגוי אזי במקום בו היהודי אינו יכול להישמט ממנו, כגון שהוא רופא, מותר לו להגיש טיפול רפואי ולהציל את הגוי גם בחינם - 

רמב"ן (תורת האדם, שער הסוף עניין הקבורה):

וברפואות נמי כך דינו של רופא, בחינם אסור בשכר מותר... והלכך כיון דהיתרא משום איבה היא בין בחינם בין בשכר נקיט עילא כל היכא דמצי, וכד ליכא עילא כגון רופא שהוא מרפא חולי ישראל ובגוי המכירו דאיכא איבה גדולה, מרפא ודאי חולי גויים עם חולי ישראל בין בשכר בין בחינם מפני דרכי שלום. תדע, דקתני סיפא מפרנסין עניי גויים עם עניי ישראל, ופרנסה להחיותו היא, אלמא מחיין אותן ומצילין אותן מפני דרכי שלום.[6]

לדברי הרמב"ן נראה שהמחלוקת בין אביי לרב יוסף היא אודות העלאת גוי מהבור אליו נפל, או יילוד והנקת בן של גויה ע"י יהודייה, במקרים אלו לא מדובר שהיהודי מומחה בריפוי ולכן סובר אביי שאין לשקול את שיקול האיבה ויש אפשרות להשתמט ככל שניתן.

אולם, כאשר מדובר שהיהודי הוא רופא והגוי מכיר אותו ויש חשש גדול לאיבה, מודה אביי לרב יוסף שמותר לרפא את הגוי משום חשש איבה,  וכאן מרחיב הרמב"ן את ההיתר שאפשר גם בחינם.

 

• דעת הטור ושולחן ערוך: מותר רק בשכר

לעומת דעת הרמב"ן, שאם מדובר על איבה ברורה כגון רופא וכדו' עליו להגיש טיפול רפואי גם בחינם, כתבו הפוסקים שעדיין יש להיצמד לדעת רב יוסף שההיתר מוגבל רק בשכר ולא בחינם.

 

בבלי עבודה זרה (כו ע"א): "יהודית מיילדת עובדת כוכבים בשכר אבל לא בחינם. בשכר שרי משום איבה".

 

הפוסקים כתבו שמדובר על בת ישראל שהיא מיילדת במקצועה ומומחית בעניין, ולכן כיון שהיא אינה יכולה להשתמט ויש חשש איבה, מותר לה ליילד רק בשכר[7] -

 

טור (יו"ד סימן קנד):

וכתב הרשב"א, הא דשרי בשכר דווקא במיילדת ידועה שמתעסקה בכך שאז יהיה לה איבה אם לא תעשה. אבל אישה שאינה רגילה בכך, אפילו בשכר אסור דליכא איבה דמצי למימר איני בקיאה בכך.

 

 שולחן ערוך (יו"ד סימן קנד סעיף ב): "ולא תיילד לעובדת כוכבים, אא"כ היא ידועה למיילדת, שאז מותרת, ודווקא בשכר ובחול".

 

2.3 השלכה מעשית

כאשר אירעה תאונה בה מעורבים גויים והגיע למקום צוות טיפול רפואי של 'מגן דוד אדום'.

כאשר יש אפשרות להשתמט מהטיפול, כגון שיש במקום צוות רפואי של גויים, או נפגעים יהודים שיש להקדים את הטיפול בהם, יש להשתמט ולא להגיש טיפול רפואי.

אבל אם הצוות היהודי הוא צוות הטיפול היחיד במקום, ולא ניתן להשתמט מהטיפול בגויים, מותר לטפל בהם משום איבה.

אלא שהפוסקים נחלקו האם מותר לטפל בהם רק כאשר הם משלמים על כך או אף בחינם, או בחינם למטרת למידה כיצד לרפא יהודים בעתיד.

 

ד. גדר איבה ודרכי שלום

מדברי הרמב"ן הללו נראה הרחבה לדין, היינו במקרה ויש חשש איבה יש להגיש טיפול רפואי לגוי אף בחינם, כאשר הנימוק להרחבה זו לדבריו היא משום 'דרכי שלום' -

 

רמב"ן (תורת האדם, שער הסוף עניין הקבורה):

וברפואות נמי כך דינו של רופא, בחינם אסור בשכר מותר... והלכך כיון דהיתרא משום איבה היא בין בחינם בין בשכר נקיט עילא כל היכא דמצי, וכד ליכא עילא כגון רופא שהוא מרפא חולי ישראל ובגוי המכירו דאיכא איבה גדולה, מרפא ודאי חולי גויים עם חולי ישראל בין בשכר בין בחינם מפני דרכי שלום.

תדע, דקתני סיפא מפרנסין עניי גויים עם עניי ישראל, ופרנסה להחיותו היא, אלמא מחיין אותן ומצילין אותן מפני דרכי שלום.

 

לאור דברים אלו, עלינו להבין את המקור אליו מציין הרמב"ן, להתיר להגיש טיפול רפואי לגויים בעקבות 'דרכי שלום'

 

1. מקור דין 'דרכי שלום'

משנה גיטין (פ"ה מ"ח-מ"ט):

ואלו דברים אמרו מפני דרכי שלום... אין ממחין ביד עניי גויים בלקט שכחה ופאה מפני דרכי שלום... ומחזיקין ידי גויים בשביעית אבל לא ידי ישראל ושואלין בשלומן מפני דרכי שלום.[8]

 

תוספתא (גיטין פ"ג הי"ג-הי"ד):

מפרנסין עניי גויים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום...

מספידין וקוברין מיתי גויים מפני דרכי שלום, מנחמין אבילי גויים מפני דרכי שלום.

 

2. מחלוקת הראשונים: ביחד או לחוד?

הראשונים נחלקו בשאלה, כאשר מסייעים לגויים, מפרנסים, קוברים מספידים וכדו' - האם זהו רק כאשר הגוי נמצא יחד עם ישראל וכדי שלא יחושו הגויים אפליה מותר לסייע להם, אבל כאשר הגוי נמצא לבד ואין על ידו ישראל אזי אין חובה לסייע לו כלל. או שמא, חובת הסיוע היא גם כאשר הגוי נמצא לבד.[9]

 

ניתן להעמיק בשאלה זו בצורה אחרת בגדר איבה ודרכי שלום - האם המטרה היא למנוע איבה בנינו לבין הגויים ולכן נדחו איסורים שונים למימוש מטרה זו ('דחויה'), או שמא מדובר על הדרכה של לכתחילה שיש לסייע ולעזור לכל בן אנוש ('הותרה').

 

~ בדברי הבבלי ניתן ללמוד שההיתר הוא רק כאשר הגוי נמצא 'עם' היהודי -

 

בבלי גיטין (סא ע"א):

אין ממחין ביד עניי נכרים בלקט בשכחה ובפאה, מפני דרכי שלום... מפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל, ומבקרין חולי נכרים עם חולי ישראל, וקוברין מתי נכרים עם מתי ישראל, מפני דרכי שלום.

 

~ לעומת זאת, בדברי הירושלמי ניתן ללמוד שגם כאשר הגוי לבד יש היתר וחובה לסייע לו -

ירושלמי (גיטין פ"ה ה"ט):

אין ממחין ביד עניי גויים לקט שכחה ופאה מפני דרכי שלום... ומפרנסין עניי גויים ועניי ישראל ומבקרין חולי גויים וחולי ישראל וקוברין מתי גויים ומתי ישראל ומנחמין אבילי גויים ואבילי ישראל ומכבסין כלי גויים וכלי ישראל מפני דרכי שלום.

 

2.1 דעת רש"י: רק כשהם יחד

לשיטה זו, המילה 'עם' האמורה בדברי הבבלי נאמרה דווקא - שיש לסייע לגויים רק כאשר הם נמצאים יחד עם ישראל, אבל כאשר הגוי אינו עם ישראל אין לסייע לו -

 

~ רש"י (גיטין סא ע"א ד"ה עם): "עם מתי ישראל - לא בקברי ישראל,[10] אלא מתעסקין בהם אם מצאום הרוגים עם ישראל".

 

מרדכי (גיטין הגהות מרדכי רמז תסד): "מפירושו נראה, שאין מפרנסין או קוברין או מבקרין חולין אלא דווקא עם ישראל".

 

• הסברה: ההיתר משום דרכי שלום הוא רק כאשר יכולה להיווצר אפליה בין ישראל לגוי שעלולה להביא לידי איבה -

 

רשב"א (גיטין סא ע"א ד"ה הא דתניא):

הא דתניא וקוברין מתי גויים עם מתי ישראל, פירש רש"י ז"ל לאו בקברי ישראל אלא מתעסקין בהן אם מצאום הרוגים עם ישראל.

נראה מתוך פירושו, דדווקא קאמר עם מתי ישראל כלומר בעודנו מתעסק עם שאר מתים ישראלים דאז הוה ליה איבה אם מתעסק באלו ומניח את אלו, אבל אם מצאן בפני עצמן לא.

 

2.2 דעת הרשב"א: גם כשהגוי לבד

לשיטה זו, המילה 'עם' האמורה בדברי הבבלי לא נאמרה דווקא, ולכן יש לסייע לגויים גם כאשר הם מצויים לבד.[11]

 

רשב"א (גיטין סא ע"א ד"ה הא דתניא):

הא דתניא וקוברין מתי גויים עם מתי ישראל, פירש רש"י ז"ל לאו בקברי ישראל אלא מתעסקין בהן אם מצאום הרוגים עם ישראל...

ולא מיחוור, דהאי עם מתי ישראל דקתני כשם שמתעסק קאמר, וכן מפרנסין עניי גויים עם עניי ישראל וכן כולם. וכן מפורש בירושלמי כאן דגרסינן התם תני עיר שיש בה גויים וישראל מעמידין גבאי גויים וגבאי ישראל וגובין משל גויים ומשל ישראל ומפרנסין עניי גויים ועניי ישראל ומבקרין חולי גויים וחולי ישראל וקוברין מתי גויים ומתי ישראל ומנחמין אבלי גויים ואבלי ישראל ומכניסין דלי גויים ודלי ישראל מפני דרכי שלום.

ומפורש עוד בתוספתא[12] שאינו מזכיר בכולן ישראל כלל אלא מספידין מתי גויים מפני דרכי שלום ומנחמין אבלי גויים מפני דרכי שלום.

 

~ לדעת הטור והשולחן ערוך,[13] הסיוע לגויים אינו דווקא כאשר הם עם ישראל.

בכך המילה 'עם' בבבלי אינה בדווקא -

 

טור (יו"ד סימן קנא):

מותר לפרנס ענייהם ולבקר חוליהם ולקבור מתיהם ולהספידן ולנחם אבלים, משום דרכי שלום, וכן אין ממחים ביד עני נכרי מליטול לקט שכחה ופאה.

 

ב"ח (שם ס"ק יא):

ונראה שזהו דעת רבינו שנסמך על התוספתא... דממנה מוכח דעם עם דתנו רבנן בכל הני לאו דווקא... וכבר נהגו לפרנס ענייהם אף בלא עניי ישראל.[14]

 

3. יסוד המחלוקת: דרכי שלום - כורח / לכתחילה

נראה שיסוד המחלוקת הוא בשאלה האם דרכי שלום הוא היתר מסוים כדי שלא ליצור אפליה בין ישראל לגויים המביאה לידי איבה, וזהו רק כאשר יש גוי יחד עם ישראל ונוצרת אפליה. או שמא, מדובר על היתר לכתחילה שיש לנהוג בכל אדם כראוי לו, וגם כאשר הוא לבד ולא עם ישראל, גם כאשר אין חשש לאיבה מובהקת

 

3.1 רש"י: מניעת איבה באופן של אפליה

המטרה בדרכי שלום היא כדי למנוע איבה בין ישראל לגויים, דבר שיכול להתממש במקרה והגוי נמצא באותה צרה עם היהודי, שאז אם לא נטפל גם בגוי תיווצר אפליה המביאה לידי איבה. באופן כזה, דין דרכי שלום הוא אילוץ וכעין דין 'דחויה'.

 

רשב"א (גיטין סא ע"א ד"ה הא דתניא):

הא דתניא וקוברין מתי גויים עם מתי ישראל, פירש רש"י ז"ל לאו בקברי ישראל אלא מתעסקין בהן אם מצאום הרוגים עם ישראל.

נראה מתוך פירושו, דדווקא קאמר עם מתי ישראל כלומר בעודנו מתעסק עם שאר מתים ישראלים דאז הוה ליה איבה אם מתעסק באלו ומניח את אלו, אבל אם מצאן בפני עצמן לא.

 

3.2 רשב"א: ציווי להידבק בדרכי הקב"ה

לדעת הרשב"א, דין דרכי שלום אינו הכרח כדי למנוע חשש של איבה, אלא הוא דין היתר לכתחילה ומבוסס על ציווי חכמים להידבק במידותיו של הקב"ה. לפיכך, יש ליישם דין זה גם כאשר הגוי נמצא במצבים הנ"ל לבדו ואין כל חשש לאיבה.[15]

 

~ רמב"ם (הל' מלכים פ"י הי"ב):

אפילו העכו"ם ציוו חכמים לבקר חוליהם, ולקבור מתיהם עם מתי ישראל, ולפרנס ענייהם בכלל עניי ישראל, מפני דרכי שלום, הרי נאמר טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, ונאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

 

שיירי קרבן (גיטין פ"ה ה"ט ד"ה וקוברין):

מיהו מדברי הרמב"ם (סוף פרק י מהלכות מלכים) משמע כדברי הרשב"א שכתב ואפילו עכו"ם ציוו חכמים לקבור מתיהם עם מתי ישראל וכו' מפני דרכי שלום הרי נאמר טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו ונאמר דרכיה דרכי נועם וגו'.

מדמייתי קרא קמא משמע דבכל עניין קוברין מתיהם ועושין להן כל הדברים שחובה עלינו לילך במידותיו ב"ה בכל יכולתינו.

 

~ לדעת הרב איסר יהודה אונטרמן, תקנות חז"ל 'מפני דרכי שלום' ו'מפני איבה' אינן שונות מכל תקנות חז"ל או מצוות דרבנן אחרות, והן חלק מתורה שבע"פ. תקנות אלו לא באו כדי להגן על ישראל מזעמם של הגויים או כדי שננהג לפי מידת חסידות, אלא הן חלק מהמוסר של התורה, וחכמים שאבו אותן מן הפסוקים המובאים ברמב"ם -

שבט מיהודה (ח"ג שער א סימן ע):

ולכאורה תמוה, שהרי הפסוקים הללו לא שייכים כלל לתקנת דרכי שלום, ואין בהם כל רמז לכוח החכמים לתקן דברים חדשים.

אולם הפסוקים משמשים כבסיס לפרש כי תקנות דרכי שלום כוחם לדחות מפניהם קניין עניים במתנותיהם ופוגעים לפעמים במצוות תורתנו הקדושה כאשר נבאר...

ואם החלק הראשון של הכתוב דרכיה דרכי נועם משמש יסוד להלכות שבתורה, בוודאי גם סוף הכתוב וכל נתיבותיה שלום ג"כ מכריע בפירושם של דברי התורה הנוגעים להלכה.

ולכן מביא הרמב"ם את הפסוק הזה כשורש שממנו נובעת סמכות החכמים לתקן תקנות מפני דרכי שלום ואע"פ שהתקנה עצמה היא מדברי סופרים, השורש שלה יונק מהכתוב שנתיבות התורה הן שלום, ובכן למדין אנו כי דרכי התורה ונתיבותיה הן בנועם ובשלום ובמכוונות להמטרה הגדולה שלנו להידמות במעשינו להבורא יתברך, מה הוא טוב ומרחם לכל אף אתה תשאף להיות טוב ומרחם לכל.

ולכן הרמב"ם מביא כיסוד ושורש להתקנות האמורות לעשות צדקה וחסד גם לגויים את הכתוב טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו שהיא המטרה לשאיפותינו ואח"כ דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום שהן מובילות למטרה זו.[16]

 

4. בין ספרד לאשכנז

יתכן וההבדל העקרוני בהגדרת 'דרכי שלום' בין רש"י להרשב"א, נעוץ בשוני וההבדל בין יחסם של יהודי אשכנז לגויים עימם הם חיו לבין יחסם של יהודי ספרד לגויים.

לפנינו שתי סוגיות מהן נוכל ללמוד על הבדלי גישות אלו[17]

 

4.1 מנהג נתינת מתנות לאביונים לעניי גויים

הראשונים נחלקו האם מותר לתת ביום הפורים מתנות לאביונים אף לעניי גויים.

יתכן והמחלוקת נובעת מהגדרת 'דרכי שלום' - האם מדובר על דין שהוא כורח המציאות כדי למנוע איבה, אך לכתחילה אין לתת להם כלל. או שזהו דין לכתחילה בעל ערך מוחלט שיש לסייע לגויים ללא כל קשר להרגשתם אלא כדי להידבק בדרכי הקב"ה

 

~ דעת רש"י

לדעה זו, אין לתת לעניי גויים מתנות לאביונים בפורים, אבל אם נהגו כבר כן אין למנוע זאת משום 'דרכי שלום'[18]

 

הגהות מיימוניות (בתוך: רמב"ם הוצאת פרנקל, הל' מגילה סוף פ"ב)[19]:

כתב תלמיד אחד לפני רש"י, ראיתי בני אדם שנהגו לחלק מתנות פורים לעבדים ולשפחות העובדים בבית ישראל, והיה הדבר קשה בעיני רבי... וכן נמצא בשם מורי רבינו ששמע בשם רבינו אפרים. ולפיכך, כתב דבעיר חדשה שלא הרגילו בכך אסור להרגילם, אבל במקום שהרגילו אין לבטל הדבר מפני דרכי שלום, כדתן מפרנסין עניי גויים עם עניי ישראל וכו'... מפני דרכי שלום.

 

~ דעת הרמב"ן

יש לתת לכתחילה מתנות לאביונים לגויים משום הדין שמפרנסים עניי גויים משום דרכי שלום -

 

רמב"ן (בבא מציעא עח ע"ב ד"ה הא דתנן):

מצאתי בירושלמי פ"ק דמגילה אין מדקדקין במעות פורים אלא כל הפושט ידו ליטול נותנין לו. וכן מנהג בכל ישראל ואפילו ליתן לגויים דהואיל ואין מדקדקין בדבר ונותנין לכל אם אין אנו נותנין לגויים יש בו משום איבה, ותנן מפרנסין עניי גויים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום.[20]

 

4.2 סיוע לגויה להתעבר

מגמה זו ביחס להגדרת דרכי שלום ניתן ללמוד גם ממחלוקת בין הרשב"א-רמב"ן לרבינו יונה אודות סיועו של רופא יהודי לגויה להתעבר. הרשב"א והרמב"ן ממשיכים את הגישה שלהם אודות היתרים אלו, ולפיהם מדובר על דין לכתחילה ויש לסייע לה להתעבר, ואילו לדעת רבינו יונה יש להישמט מכך אם אפשר.

משנה עבודה זרה (פ"ב מ"א): "בת ישראל לא תיילד את עובדת כוכבים, מפני שמילדת בן לעבודה זרה".

 

עבודה זרה (כו ע"א): יהודית מילדת עובדת כוכבים בשכר אבל לא בחינם. בשכר שרי משום איבה.

 

נחלקו הראשונים, האם יש אפשרות להרחיב את ההיתר ולסייע לגויה להתעבר

 

~ דעת הרשב"א והרמב"ן

שו"ת הרשב"א (ח"א סימן קכ):

שאלת עוד: רופא ישראל מהו לעשות רפואה לנכרית כדי שתתעבר או לא, מי דמי להא דתנן בת ישראל לא תיילד את הנכרית מפני שמגדלת בן לעבודה זרה או לא.

תשובה: אף במיילדת אסיקנא דבשכר מותר משום איבה, דגרסינן התם בת ישראל לא תיילד את הנכרית. ורמינהו, יהודית מיילדת ארמית בשכר אבל לא בחינם, אמר רב יוסף בשכר שרי משום איבה. וכל שכן רופא שמרפא לכל, ואם אינו מרפא אתהן הויא להו איבה טפי. ואני ראיתי את הרב רבינו משה ב"ר נחמן ז"ל שנתעסק במלאכה זו אצל הנכרית בשכר.[21]

הרב יהודה סגל (הדרום מד תשל"ז עמוד 111):

דסבר הרמב"ן דפעולה רפואית מובהקת ומצטיינת של רופא ישראל עבור נכרי יש בה משום קידוש ה' וחיבוב עם ישראל בעיני הנוכרים.[22] ולכן אם אין להלכה גדר איסור, יש בזה צד מצווה ואין להימנע ממנה.

 

~ דעת רבינו יונה[23]

בית יוסף (יו"ד סימן קנד, בדק הבית):

כתב בארחות חיים (סימן כא הל' עבודה זרה אות ד ד"ה כתב) בשם הרשב"א בתשובה (ח"א סימן קכ) רופא ישראל מותר לעשות רפואה לנכרית כדי שתתעבר משום איבה כמו שמותר למיילדת וכן העיד על הרמב"ן ז"ל שעשה הוא עצמו כן, עכ"ל.

ואני מצאתי כתוב שכתב לו הרב רבינו יונה על מעשה זה, תבוא עליך ברכה שאתה מרבה זרעו של עמלק.[24]

 

» הרב יהודה סגל (הדרום מד תשל"ז עמוד 111):

רבינו יונה סובר, פעולות כאלו לרפא כדי שתתעבר יכול להשתמט ולהימנע שאי-אפשר לדעת הסיבה וכיו"ב, ורק ליילד דזה דבר המינכר טפי שרינן משום איבה בשכר.

 

5. סיכום

ניתן לומר שמחלוקת הראשונים בהגדרת 'דרכי שלום' בין יהודים לגויים נעוצה בשאלה האם מדובר על היתר מכורח המציאות ובבחינת 'דחויה', שיש לסייע לגויים רק במקום בו יש חשש איבה, כגון שיהודי וגוי מצויים באותה צרה ואי-הגשת סיוע לגוי תהווה איבה. או שמא דרכי שלום הינה הגדרה בסיסית של היחס בין כל בני האדם ללא הבדל, בבחינת 'הותרה', גם במקום בו לא יהיה חשש איבה יש להתיר, כגון במקרה בו מצוי גוי בצרה לבדו.

 

ה. טיפול רפואי לגוי שאינו אזרח ישראל

הטיפול הרפואי לסאיב מוחמד סאלח עריקאת

בעקבות נגיף הקורונה נוצר שיתוף פעולה נדיר בין ישראל לבין הרשות הפלסטינאית, וכאשר אחד מבכירי הרשות, סאיב עריקאת, נדבק בנגיף ואושפז בבית חולים בישראל. הדבר גרם לסערה במערכת הפוליטית אודות הטיפול בו ללא תמורה.[25]

האם מדינת ישראל הייתה צריכה להגיש טיפול רפואי לגוי שאינו אזרח המדינה?

 

• בגמרא מובאת המחלוקת בין רב יוסף לאביי אודות יילוד גויה בשבת, כאשר לדעת רב יוסף הדבר מותר משום איבה ואילו לדעת אביי אפשר להישמט באופן שהמיילדת תאמר לגויה שהיא מחללת שבת רק על מי שתשמור את השבת -

 

בבלי עבודה זרה (כו ע"א):

סבר רב יוסף למימר: אולודי עובדת כוכבים בשבתא בשכר שרי משום איבה.

אמר ליה אביי, יכלה למימר לה דידן דמינטרי שבתא מחללינן עלייהו, דידכו דלא מינטרי שבתא לא מחללינן.

 

1. בין איבה לסכנה[26]

~ הרב משה סופר נשאל האם מותר לרופא יהודי לחלל שבת עבור הגשת טיפול רפואי לגויים, או שמא עליו לנקוט כדברי אביי ולנסות להישמט?

לדבריו, הדיון בגמרא בין רב יוסף לאביי הוא בשאלה האם במקום של חשש איבה אפשר להישמט או לא, אבל במקום שהחשש הוא סכנה ושפיכות דמם של יהודים בעקבות העדר הגשת טיפול רפואי לגויים, מותר להגיש טיפול רפואי הכרוך בחילול שבת גם לדעת אביי ואין להישמט -

 

שו"ת חתם סופר (ח"ה השמטות סימן קצד):

על דבר רופא יהודי הקבוע לרפאות בשכר ונוסע על העגלה ביום שבת קודש לפקח על נפשות חולי יהודים ועובדי ככבים, אם צריך למחות בידו כמו דאמרו חז"ל ביולדות דלא שייך בזה איבה דנימא להו אנן דמנטרי שבתא מחללינן עליה שבתא אתון דלא מנטרי שבתא לא מחללינן עליכו שבתא... דכל הדברים לא נאמרו היכא דליכא אלא איבה בעלמא יכול להתנצל ולומר כנ"ל, אבל היכא דאיכא למיחש לסכנתא שאנחנו דרים ביניהם ויוסיפו שנאה ותחרות ויאמרו כי דמו של עובד כוכבים קל בעינינו ולא יקבלו תירוץ דמנטרא שבתא, ועוד ברוב המקומות הרופאים הם גויים ויותר בעיניהם דמן של ישראל... ליסע בעגלה ע"י גוי לעסוק ברפואות גוי חברו, אפשר דשרי בזמן הזה דאיכא משום דרכי שלום וכעין סכנת הכלל.[27]

 

~ שו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סימן עט):

דלא מתקבל במדינותינו הדיחויים שאמר אביי, הוא סכנה ממש גם בעצם לגופו ממש מקרובי החולה, וגם אם הוא אינו חושש שתהא סכנה לו בעצמו יש לחוש לאיבה גדולה כל כך מצד אנשי המדינה וגם מהממשלה שיש ודאי לחוש גם לענייני סכנה מתוצאות זה...

כפי המצב במדינותינו בזמן הזה, איכא מצד איבה סכנה גדולה אף במדינות שהרשות לכל אדם מישראל להתנהג בדיני התורה, שהוא עכ"פ שלא כשע"י זה לא ירצה להציל נפשות...

ועיין בחתם סופר (יו"ד סימן קלא) שכתב בפירוש ואם יש באיבה זו חשש סכנת נפשות יש להתיר אפילו מלאכה דאורייתא.

 

2. חשש סכנה עתידית בהעברת המידע בכלי התקשורת

הרב שלמה זלמן אוירבך מצדד בדברי החתם סופר, שבמקום בו יש חשש סכנה יש להתיר טיפול רפואי לגויים, כאשר לדבריו יתכן ולעת עתה אין כל איבה, כי אין כל אדם אחר עם הגוי מלבד הרופא היהודי, אך מכל-מקום תיתכן סכנה עתידית מאירוע כזה בעקבות העברת המידע המהיר של המקרה שאירע לכל העולם[28] -

 

שמירת שבת כהלכתה (פרק מ הערה מז):

דעת הגרש"ז אוירבך זצ"ל נוטה לכך, וסברתו עפ"י שו"ת חתם סופר יו"ד הנ"ל, ובפרט בזמננו שאפשר להודיע בן-רגע מקצה אחד של העולם לשני, ואם לא יטפלו בנכרי, ודאי שיש סכנה גדולה בדבר.

 

נשמת אברהם (ח"א או"ח סימן של ס"ק ח, מהדורה חדשה עמוד תקכא):

אם הוא נמצא לבד עם החולה, כגון גֵר שנמצא לבד עם אביו שפתאום איבד את הכרתו מסתכן, וברור לכאורה שאין כאן משום איבה, ובכל זאת אמר לי הגרש"ז אוירבך זצ"ל שאע"פ שמעיקר דינא דגמרא אין מחללין עליו את השבת, האידנא חייבים לחלל בגלל הסיכון אפילו הקטן ביותר מפני שעלולים הדברים להגיע לידי סכנת איבה ולפיקוח נפש של רבים.

3. חשש סכנה באי-הגשת טיפול רפואי למושל גדול

דברי אביי המצדד בהשתמטות מהגשת טיפול רפואי לגוי נאמרו דווקא ביחס לטיפול בגוי פשוט שאין לו השפעה רבה ולא תיגרם בכך סכנה. אבל כאשר מדובר על אי-הגשת טיפול רפואי למושל גדול שיש לו השפעה רבה, אין להשתמט כלל ויש לחוש לאיבה ולטפל בו.

 

~ שו"ת עבודת הגרשוני (סימן קכג):

נלע"ד היינו דווקא גבי אינש דעלמא, אבל גבי מושל גדול ודאי אין זה התנצלות אצלו ויש לחוש לאיבה ולתקלה ח"ו.[29]

 

~ הרב ניסן שידלוב (שו"ת מהרנ"ש, או"ח סימן י):

וכבר היה מעשה כזה כמו לערך שנה בחג הסוכות, שהיה האדון גראף קאליפראט בכפר אחד מהנחלה שלו סמוך לקהילתנו, והייתה שם אישתו עמו והייתה יושבת על המשבר ושלחה לכאן אחר מיילדת ישראלית באשר שהיא תמיד מיילדת שלה כמה שנים.

והתרנוה אני והרב דקהילתנו בעל אור חדש לילך שם ביום-טוב ולעשות כל צורכה, כי שר הנ"ל הוא שר וגדול בחצר המלך וחלילה יכול לבוא עלילה לכל יהדות ע"י זה.

 

4. טיפול בגוי שאינו עובד עבודה זרה

נראה שהאיסור להגיש טיפול רפואי לגוי בגוי העובד עבודה זרה, אך אין איסור לרפא גוי שאינו עובד עבודה זרה, ובמיוחד מוסלמים שאינם מוגדרים עובדי עבודה זרה.

 

משנה עבודה זרה (פ"ב מ"א): "בת ישראל לא תיילד את עובדת כוכבים, מפני שמילדת בן לעבודה זרה".

 

שולחן ערוך (יו"ד סימן קנח סעיף א):

עובדי עבודת כוכבים משבעה העממין, שאין בינינו וביניהם מלחמה... אין מסבבין להם המיתה, ואסור להצילם אם נטו למות, כגון שראה אחד מהם שנפל לים, אינו מעלהו אפילו אם יתן לו שכר. לפיכך אסור לרפאותן, אפילו בשכר, אם לא היכא דאיכא משום איבה.

» לאור זאת הסברי הרב חיים בנבישתי את טיפולו של הרמב"ם בחולים מוסלמים -

 

הרב חיים בנבנישתי (דינא דחיי, ח"א לאוין סימן מה, עמוד 102 ד"ה ועל זה):

מה שנראה לי אמת, שסמך הרמב"ם ז"ל היה לרפאות לישמעאלים מפני שלא היו עובדי עבודה זרה,[30] וכל שלא היו עובדי עבודה זרה מותר לרפאותו בין בשכר בין בחינם, אע"ג דליכא למיחש לאיבה, ולא אסור לא משום לא תחנם ולא משום לא מעלין ולא מורידין, דכל זה אינו אלא בעובדי עבודה זרה.[31]

 

ו. טיפול רפואי לגוי אזרח ישראל

? האם יש להבחין בין הסדרת היחסים בין יהודים לגויים בזמנו של רש"י, שנימק את דין 'דרכי שלום' כהכרח טכני כדי למנוע איבה, לבין זמנינו במדינת ישראל בה נמצאים אזרחי המדינה שאינם יהודים?

? האם חובתה של מדינת ישראל לדאוג לאזרחיה הלא-יהודים באותו אופן בו היא דואגת לאזרחיה היהודים, מתוך מתן שוויון זכויות?[32]

 

! לדברי הרב חיים דוד הלוי, כיום שהגויים הנמצאים בנינו אינם עובדי עבודה זרה (הן מוסלמים שלא מוגדרים כלל כעובדי עבודה זרה, והן נוצרים שלא עובדים עבודה זרה כבימי קדם), ההתנהגות שלנו מולם, כגון שאילת שלום, קבורת מתים, ניחום אבלים כדו', אינם מתוך הכרח והסדרה של 'משום איבה' או 'דרכי שלום', אלא מתוך החובה המוסריות הבסיסית ושוויון הזכויות במדינה 

שו"ת עשה לך רב (ח"ט סימן ל):

בהשקפה ראשונה היה ברור לי שדרכי שלום שנזכרו בהלכה, הרי שרובם המכריע הם ביחס לגויים אשר בקרבם חיינו בגלות, או שחיו בקרבנו בארצנו בתקופות מסוימות...

מעתה, כיצד עלינו להתייחס במציאות חיינו במדינת ישראל להלכות ולעקרונות שנקבעו לכתחילה מפני דרכי שלום בלבד, כאשר במגילת עצמאותה נאמר מפורש: תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת גזע ומין, ומכאן שהחברה בישראל חייבת לכל אזרחיה גם גויים, את כל מלוא הזכויות המוענקות בחוק ליהודים, ואין מקום וצורך יותר לנימוק מפני דרכי שלום...

כיון שאין לגויי נכר בזמנינו דין עובד עבודה זרה, לכן, גם אילו היתה יד ישראל תקיפה במובן ההלכתי והמעשי של אותם ימים, לא היינו חייבים בשום פנים לנהוג בגויי זמנינו כדין עובדי עבודה זרה. ולכן, כל מכלול היחסים שבין ישראל לנכרים, הן בארץ והן בחו"ל, הן ביחס החברה כמדינה לאזרחיה הגויים, ובין ביחס היחיד לשכנו או חברו הגוי, אין שום צורך לשמור על יחסים אלה מפני דרכי שלום בלבד, אלא משום שלפי ההגדרה ההלכתית אין הם יותר בגדר עובדי עבודה זרה.

ולכן, פרנסתם, ביקורי חוליהם, קבורת מתיהם, ניחום אבליהם... ועוד, הכל ניתן להיעשות מתוך חובה אנושית מוסרית, ולא משום דרכי שלום דווקא.[33]

 

» חובת טיפול 'חברה קדישא' בגויים בארץ ישראל

הרב אליהו בקשי-דורון[34] כתב שיש חובה על 'החברה קדישא' להתעסק בקבורתם של אזרחי ישראל שאינם יהודים, משום שיש לנו אחריות עליהם מחמת הימצאותם בקהילה. לדבריו, 'דרכי שלום' אינם סידור טכני שלא יהיה חשש איבה אלא מוסר אנושי ומחויבות של רשויות המדינה לאזרחיה -

נראה עוד, שההיתר מפני דרכי שלום אמור כשישראל בין הגויים כשלנכרים שירותי קבורה שלהם ולישראל חברא קדישא שלהם, ומצד האמת והיושר יש לחברה הישראלית לדאוג לענייה חוליה ומתיה ולעכו"ם לדאוג לענייהם חוליהם ומתיהם ואין להטיל על ישראל לדאוג לענייהם וחוליהם של הנכרים, אעפ"כ מפני דרכי שלום מותר וראוי לשתף פעולה ולדאוג לעניי עכו"ם חוליהם ומתיהם בכדי שגם העכו"ם ידאג לישראל...

לאור הדברים בנידון דידן, שהעכו"ם נמצאים תחת חסותנו בקהילה ואין להם האפשרות שנכרים ידאגו לקבורתם, ודאי שמוטל עלינו החיוב לטפל בקבורתם ולא רק מפני דרכי שלום כתקנה, אלא כלשון הרמב"ם שהרי נאמר טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו ונאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, וכיון שהלכה מפורשת היא יש לתת לה פומבי ואין להימנע מלפרסמה ברבים כי זה כבודה של תורה.

לאור הלכה זאת הורנו לחברות הקדישא להתקין מראש חלקות נפרדות בבתי עלמין לספקות ולנכרים שאינם יכולים להיקבר בסמוך לקברי ישראל ולקיים קוברים מתי עכו"ם עם מתי ישראל, וביקשנו שהחלקות יוכנו מראש בדרך מכובדת על מנת שלא יראו הדבר כבזיון כנקבר מחוץ לתחום או מחוץ לגדר ואת המחיצות וההרחקה יש לתקן ע"י גדר חי וכדומה כדי שלא לתת פתחון פה למבקשים להלעיז על ההלכה והורנו בבירור כיצד וכמה יש להרחיק החלקה המיוחדת מקברי ישראל.

 

• יש לפרנס גויים אף על חשבון  עניי ישראל

הפרישה מחדש, שהמילה 'עם' באה להורות לנו שיש לפרנס עניי גויים אפילו על חשבון פרנסת עניי ישראל, שאף אם יש עניי ישראל, לא יאמר האדם שאם יפרנס עניי גויים אזי יחסר לעניי ישראל -

 

פרישה (חו"מ סימן רמט אות ב):

גם יש לומר, דמשום הכי קאמר עם - דאף אם יש עניי ישראל אל יאמר האדם אם אפרנס עניי גויים אזי אחסיר לעניי ישראל.

 

שו"ת ציץ אליעזר (ח"י סימן כה פרק ט אות ה):

והחידוש שבתלמודין הוא, שיש גם להוציא עליהם הוצאות כפי שמוציאים על מתי ישראל כדי לקוברם כפי כבודם שנוהגים, ולזה החיוב הוא רק משום דרכי שלום לבד.

וזהו המכוון בלשון הגמרא שכתוב שם וקוברין מתי נכרים עם מתי ישראל, והא אין הכוונה כלל שיקברום בקבר אחד עם מתי ישראל, כדפירש רש"י, ומהו הלשון עם מתי ישראל?

אלא המכוון לזה כנזכר, שיתעסקו עמהם ויוציאו עליהם כפי שמוציאין על מתי ישראל.