שיעור יח: התאבדות

שיעור יח: התאבדות

אדם המאבד עצמו לדעת, הוא אדם העושה מעשה בגופו בכוונה להמית את עצמו.

בשיעור שלפנינו נעסוק במקרים שונים של התאבדות, מקרים בהם הפוסקים דנו האם אדם העושה אותם מוגדר כמתאבד

 

א. הקדמה

1. חומרת המעשה

מעשה התאבדות של אדם המוגדר כמאבד עצמו לדעת, הינו מעשה חמור, כפי שכתב הרמב"ם -

 

רמב"ם (הל' רוצח ושמירת הנפש פ"ב ה"ב)

ההורג את עצמו... שופך דמים הוא ועוון הריגה בידו וחייב מיתה לשמיים... ומנין שכן הוא הדין, שהרי הוא אומר... את דמכם לנפשותיכם אדרוש זה ההורג עצמו.

 

השולחן ערוך פסק שיש השלכות הלכתיות ביחס לאדם המוגדר כמתאבד -

שולחן ערוך (יו"ד סימן שמה סעיף א):

המאבד עצמו לדעת, אין מתעסקים עמו לכל דבר, ואין מתאבלין עליו, ואין מספידין אותו,[1] ולא קורעין ולא חולצין, אבל עומדין עליו בשורה אומרים עליו ברכת אבלים וכל דבר שהוא כבוד לחיים.[2]

2. סתירת המקורות: איסור מוחלט או חריגות?

בגמרא ובמדרש הובאו מקורות לאיסור התאבדות, אך נמצא שיש הבדל בין המקורות.

בגמרא נאסר לחלוטין לאדם ליטול את נפשו, ואין כל החרגה למעשה כזה. ואילו בדברי המדרש יש שני מקרים חריגים שאותם המדרש מוציא מכלל האיסור, התאבדות שאול המלך ומסירות נפשם של חנניה, מישאל ועזריה.

 

בראשית (ט, ה-ו):

וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם. שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם.

 

~ דרשת הגמרא: איסור מוחלט

רש"י (שם): "אע"פ שהתרתי לכם נטילת נשמה בבהמה, את דמכם אדרוש מהשופך דם עצמו".

בבלי בבא קמא (צא ע"ב):

אין אדם רשאי לחבל בעצמו... דתניא: ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, רבי אלעזר אומר מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם.

 

בדברי התוספות מבואר שאיסור התאבדות הוא גם במקרה והוא נעשה 'לצורך', היינו להינצל מייסורים קשים -

תוספות (בבא קמא צא ע"ב ד"ה אלא האי):

שאסור לחבול אפילו לצורך, כגון אישה שטפחה על ראשה. וכן ההיא דאך את דמכם שהרג את עצמו בשביל שום דבר שירא, וכן מקרע על המת זהו לצורך.

 

דוגמה נוספת לכך ניתן לראות בדברי הגמרא אודות מותו של רבי חנינא בן תרדיון, שטען שאין כל היתר להתאבדות -

 

בבלי עבודה זרה (יח ע"א):

מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וספר-תורה מונח לו בחיקו. הביאוהו וכרכוהו בספר-תורה, והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור, והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על ליבו, כדי שלא תצא נשמתו מהרה... אף אתה פתח פיך ותיכנס בך האש. אמר להן, מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו.

 

~ דרשת המדרש: חריגות באיסור

בעוד שבדברי הגמרא והתוספות, אין כל היתר או חריגה במעשה ההתאבדות, הרי שבדברי המדרש יש המשך לדרשה המובאת בגמרא, ושם יש שני מעשים חריגים שאינם כלולים באיסור, ומעשיהם נעשו מחמת ייסורים קשים -

 

מדרש (בראשית רבה, פרשה לד סימן יג):

אך - להביא את החונק עצמו. יכול כשאול, תלמוד לומר אך. יכול כחנניה מישאל ועזריה, תלמוד לומר אך.

 

הפוסקים התייחסו למקרים שונים בהם האדם נוטל את נפשו והוא לא יוגדר כמתאבד, כפי שיתבאר, ויתכן ומחלוקת זו בין הבבלי לבין המדרש בשאלה האם תיתכן חריגה מסוימת במתן לגיטימציה להתאבדות, עומדת ברקע

 

ב. התאבדות מחשש להמרת דת

1. מחלוקת בעלי התוספות

• בדברי התוספות מובאת מחלוקת בשאלה האם אדם רשאי להתאבד במקרה והוא חושש שלא יוכל לעמוד בייסורים קשים ויצטרך בשל כך להמיר את דתו.

יש לשים לב, שלא מדובר רק על התאבדות עצמית אלא על הריגתם של אחרים, אירועים שהתרחשו באשכנז, כפי שיובא גם להלן[3] -

 

דעת זקנים מבעלי התוספות (בראשית ט, ה):

וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם - יכול אפילו כמו אלו שמסרו עצמן לקידוש השם שלא יוכל לחבול בעצמו אם הוא ירא שלא יוכל בעצמו לעמוד בניסיון?

תלמוד לומר, אך - כי בשעת השמד יכול למסור עצמו למיתה ולהרוג עצמו.

וכן בשאול בן קיש שאמר לנערו שלוף חרבך ודקרני בה וכו', תלמוד לומר אך - שאם ירא אדם שמא יעשו לו יסורין קשים שלא יוכל לסבול ולעמוד בניסיון שיכול להרוג את עצמו.

ומכאן מביאין ראיה אותן ששוחטין התינוק בשעת הגזירה.

ויש שאוסרין ומפרשים כן יכול כחנניה וחבריו שכבר נמסרו למיתה תלמוד לומר אך - אבל אינו יכול להרוג את עצמו. יכול כשאול שמסר עצמו למיתה, תלמוד לומר אך - פירוש שאינו יכול לחבול בעצמו כלל ושאול שלא ברשות חכמים עשה, מהר"ש בר אברהם המכונה אוכמן.

ומעשה ברב אחד ששחט הרבה תינוקות בשעת השמד כי היה ירא שיעבירום על דת.

והיה רב אחד עמו והיה כועס עליו ביותר וקראו רוצח והוא לא היה חושש.

ואמר אותו רב, אם כדברי ייהרג אותו רב במיתה משונה.

וכן היה, שתפסוהו עכו"ם והיו פושטין עורו ונותנין חול בין העור והבשר. ואחר כך נתבטלה הגזירה, ואם לא שחט אותן התינוקות היו ניצולין.[4]

 

~ דעת המתירים - אדם הנוטל את נפשו מחשש לייסורים קשים שלא יוכל לעמוד בהם ויצטרך להמיר את דתו, לא יוגדר כמתאבד. לדבריהם, יש להביא ראיה משאול המלך שנפל על חרבו מחשש שלא יוכל לעמוד בייסורים כאלו, וכפי הנראה מדובר על ייסורים שאי-עמידה בהם יביאו אותו להמרת דת.

 

~ דעת האוסרים - יש איסור להתאבד גם מחשש להעברה על דת, ואין להביא ראיה משאול המלך שעשה שלא כדין.

 

התלות במחלוקת הבבלי והמדרש.

כפי שראינו לעיל (א.2), ישנו הבדל בין דברי המדרש לדברי הבבלי באפשרות החרגה למעשה התאבדות, כדוגמת שאול המלך.

נראה שמחלוקת בעלי התוספות מבוססת על מחלוקת דרשות אלו.

כלומר, המתירים להתאבד במקרה של חשש מאי-עמידה בייסורים קשים וחשש להמרת דת, מביאים ראיה משאול המלך שהתאבד מחמת כך, מצדדים בדברי המדרש שהחריג את מעשיו.

ואילו בעלי התוספות האוסרים התאבדות גם מחשש זה, מצדדים בדברי הבבלי שם אין אזכור לכל החרגה שהיא, כתבו התוספות שגם התאבדות עבור הינצלות מייסורים קשים אסורה.

ואכן, לאור דברי התוספות הללו כתב הרב שלמה לוריא, שהם ייאסרו גם התאבדות מחשש לאי-עמידה בייסורים קשים להמרת דת -

 

ים של שלמה (בבא קמא פרק ח סימן נט):

אבל כבר מוכח מדעת ר"י (תוספות ד"ה אלא)... שכתב אסור להרוג את עצמו מפני שירא. ומדכתב סתם שירא, משמע אפילו מיראת שמיים, שלא יעבירוהו על דת.

 

2. דעת רבינו תם וגדולי צרפת: היתר התאבדות מחשש להמרת דת 

לדעת רבינו תם, אדם מצֻוה להתאבד במקרה ומייסרים אותו בייסורים כאלו שהוא חושש שלא יוכל לעמוד בהם ויצטרך להמיר את דתו.[5]

 

~ ממעשה רבי חנינא בן תרדיון מבואר שאסור לו לאדם לקרב את מיתתו לפני בוא העת, היינו אסור לו להתאבד וליטול את חייו. ברם, רבינו תם טוען שכאשר מטרת ההתאבדות היא לשם הימנעות מייסורים קשים מחשש שאי-עמידה בהם יביא להמרת דת, הדבר לא רק שמותר אלא האדם 'מצֻוה לחבל בעצמו' -

 

בבלי עבודה זרה (יח ע"א):

מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וספר-תורה מונח לו בחיקו. הביאוהו וכרכוהו בספר-תורה, והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור, והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על ליבו, כדי שלא תצא נשמתו מהרה... אף אתה פתח פיך ותיכנס בך האש.

אמר להן, מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו.

 

תוספות (שם ד"ה ואל):

אומר רבינו תם, דהיכא שיראים פן יעבירום עובדי כוכבים לעבירה, כגון ע"י יסורין שלא יוכל לעמוד בהם, אז הוא מצֻוה לחבל בעצמו, כי ההיא דגיטין (נז ע"ב) גבי ילדים שנשבו לקלון שהטילו עצמם לים.

 

~ הריטב"א מביא את דעת רבינו תם, ואף שהוא מסתייג מדעתו, מכל-מקום הוא כותב ש'כבר הורה זקן' ועשו מעשים על פי דעת רבינו תם -

 

ריטב"א (עבודה זרה יח ע"א):

הא דאמרינן בהגדה דרבי חנינא בן תרדיון מוטב יטלנה מי שנתנה ולא אחבול בעצמי - כתוב בגיליוני התוספות שהיה אומר רבינו תם דהיכא שמתיירא שלא יכריחוהו לעבור על דת מותר לחבול בעצמו.

והכי איתא במדרש כתיב אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מכאן אזהרה לאדם שלא יחבול בעצמו. יכול אפילו כשאול מלך ישראל, פירוש שחבל בעצמו מפני שהיה מתיירא שמא יעבירוהו על דת, תלמוד לומר אך מיעט, דבכי האי גונא שרי.[6]

ומכאן לומדין לשחוט הנערים בגזירות מפני העברת הדת, עד כאן מצאתי בגיליוני התוספות.

והם דברים שצריכין תלמוד ועיון גדול, אלא שכבר הורה זקן.

ושמענו בשם גדולי צרפת שהתירו כן הלכה למעשה.[7]

 

• המקרה עם רבי יום טוב מיואני

בסיום דבריו כתב הריטב"א: 'ושמענו בשם גדולי צרפת שהתירו כן הלכה למעשה', ונראה שכוונתו למקרה הבא, בו יישם תלמידו של רבינו תם, רבי יום טוב מיואני, את שיטת רבו.

מדובר על רבי יום טוב מיואני שהיה אחד מתלמידי רבינו תם שעברו מצרפת לאנגליה, שם התמנה לרב העיר יורק. מעמדם הכלכלי הגבוה של יהודי אנגליה בכלל ויהודי יורק בפרט, ליבתה את שנאתם של שכניהם הנוצרים. בערב שבת הגדול, ז' בניסן ד'תתקנ"א, התאספו אנשי העיר ובראשם אנשי אצולה וכמרים, והחלו לפרוע בבתי היהודים.

יהודים רבים, ורבי יום טוב בראשם, נמלטו מהטבח והתבצרו במצודת קליפורד בעיר.

לאחר שהפורעים סיימו לבזוז את רכוש היהודים, החלו לצור על המצודה. הם הותירו ליהודים בחירה בין התנצרות לבין מוות.

רבי יום טוב פנה לאנשי העיר בקריאה:

אלוקי אבותינו, מי יאמר לו מה תעשה, והוא המצווה עלינו היום למות על תורתנו, והנה המוות עומד בפתח. מובטחני כי אינכם חושבים ח"ו לעזוב את התורה הקדושה בשביל שעה קלה של חיים, ולבחור לכם גורל יותר קשה לאנשי כבוד מן המוות, לחיות כבוגדים, תלויים ברחמי האויבים הזדים ונתונים לכלימת עולם. והנה, הואיל והבורא דורש מאיתנו היום להשיב את החיים אשר מסר לנו, הבה נמסרם לו במו ידינו, והרי רבים מבני עמנו ידעו לעשות כדבר הזה בימי הגזירות.

לאחר נאומו, יהודים רבים ששהו במצודה בחרו להיענות לקריאתו, והתאבדו או שמסרו את נפשם בידי חבריהם. על פי עדויות שונות, רבי יום טוב בעצמו הרג כשישים נפשות מיהודי העיר. יהודים אחרים לא התאבדו ובחרו להישרף במצודה על קדושת השם. בפרעות אלו נהרגו כ-150 יהודים.

 

• התאבדות 400 הנערים

כאמור, אחת הראיות של רבינו תם לשיטתו בהיתר התאבדות מחשש לאי-עמידה בייסורים קשים שיביאו להמרת דת היא מהמעשה המתואר בגיטין אודות התאבדותם של הנערים[8] -

 

בבלי גיטין (נז ע"ב):

מעשה בארבע מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון, הרגישו בעצמן למה הן מתבקשים, אמרו: אם אנו טובעין בים אנו באין לחיי העולם הבא? דרש להן הגדול שבהן אמר ה' מבשן אשיב אשיב ממצולות ים - מבשן אשיב, מבין שיני אריה. אשיב ממצולות ים, אלו שטובעין בים. כיון ששמעו ילדות כך, קפצו כולן ונפלו לתוך הים.

נשאו ילדים קל וחומר בעצמן ואמרו: מה הללו שדרכן לכך כך, אנו שאין דרכנו לכך על אחת כמה וכמה. אף הם קפצו לתוך הים. ועליהם הכתוב אומר, כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה.

 

תוספות (עבודה זרה יח ע"א ד"ה ואל):

אומר רבינו תם, דהיכא שיראים פן יעבירום עובדי כוכבים לעבירה, כגון ע"י יסורין שלא יוכל לעמוד בהם, אז הוא מצֻוה לחבל בעצמו, כי ההיא דגיטין (נז ע"ב) גבי ילדים שנשבו לקלון שהטילו עצמם לים.

 

ג. התאבדות מחשש לאי-עמידה בייסורים גופניים קשים

הראשונים נחלקו בשאלה זו, האם חשש מאי-עמידה בייסורים גופניים קשים מהווים עילה להתאבדות, או שמא רק חשש להמרת דת ועבירה על אחת מהעבירות החמורות היא עילה מוצדקת להתאבדות, אבל חשש מאי-עמידה בייסורים קשים אינה עילה מוצדקת?

 

1. התלות במחלוקת הבבלי והמדרש

כפי שראינו, יש הבדל בין דברי הגמרא בה אין כל החרגה לאיסור התאבדות, לדברי המדרש שטוען שהתאבדות שאול וכניסתם של חנניה מישאל ועזריה לכבשן האש הייתה מוצדקת. לאור זאת נראה שהשאלה האם התאבדות מחשש לאי-עמידה בייסורים היא לגיטימית הלכתית, תלויה במחלוקת זו.

 

~ בבלי בבא קמא (צא ע"ב):

אין אדם רשאי לחבל בעצמו... דתניא: ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, רבי אלעזר אומר מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם.

בדברי התוספות מבואר שאיסור התאבדות קיים גם במקרה והוא נעשה 'לצורך', היינו להינצל מייסורים קשים -

 

תוספות (שם ד"ה אלא האי):

שאסור לחבול אפילו לצורך, כגון אישה שטפחה על ראשה. וכן ההיא דאך את דמכם שהרג את עצמו בשביל שום דבר שירא, וכן מקרע על המת זהו לצורך.

לשיטה זו, יש להסביר את מעשה שאול באופנים שונים המשווים למעשיו עילה מוצדקת, כגון חשש מהעברתו על דת, כפי שראינו בדעת בעלי התוספות, וכפי שיתבאר בהמשך.

 

~ מדרש (בראשית רבה, פרשה לד סימן יג):

אך - להביא את החונק עצמו. יכול כשאול, תלמוד לומר אך. יכול כחנניה מישאל ועזריה, תלמוד לומר אך.

 

ואכן, לדעת התוספות העילה להתאבדות 400 הנערים נובעת מחמת החשש שלהם מייסורים קשים שלא יוכלו לעמוד בהם -

 

תוספות (גיטין נז ע"ב ד"ה קפצו):

והא דאמר במסכת עבודה זרה מוטב שייטלנה מי שנתנה ואל יחבל בעצמו, הכא יראים היו מייסורין... ועוד, דעל כורחך היו מענין אותן ולא היו הורגים אותן.[9]

 

2. חנניה, מישאל ועזריה

בבבלי כתובות (לג ע"ב) מבואר שאילו היו מייסרים את חנניה מישאל ועזריה בייסורים קשים כדי שישתחוו לצלם, הם לא היו עומדים בייסורים הקשים והיו משתחווים לצלם: "אילמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה, פלחו לצלמא".

 

~ דעת התוספות: אין היתר

לדברי רבינו תם, אין היתר לאדם להתאבד גם כאשר הוא חושש שלא יוכל לעמוד בייסורים קשים, שהרי רבי עקיבא עבר ייסורים קשים ולא התאבד אלא דרש 'בכל נפשך'. לפיכך תמהו התוספות על האפשרות שהייתה לחנניה מישאל ועזריה להתאבד מחשש אי-עמידה בייסורים, הלא אסור להתאבד אפילו מחשש לאי-עמידה בייסורים קשים -

 

תוספות (כתובות לג ע"ב ד"ה אילמלי):

תימה, מנא לן דהא אמרינן... כשהוציאו את רבי עקיבא אמר כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה אימתי יבוא לידי ואקיימנו בכל נפשך - אלמא משמע דבכל נפשך מיירי אפילו היו מייסרין את האדם ביסורין קשין דומיא דרבי עקיבא שהיו מסרקין בשרו במסרקי ברזל, וכל שכן לנגודי.

ואומר רבינו תם, דאותו צלם לא היה עבודת כוכבים ממש אלא היה עשוי לכבוד המלך, ואעפ"כ היה בו קידוש השם, ולכך מסרו עצמן למיתה.

 

~ דעת רבינו אליעזר: בייסורים שאין להם קצבה מותר

רבינו אליעזר חולק על רבינו תם וטוען שאם האדם חושש מאי-עמידה בייסורים קשים מותר לו להתאבד. לדבריו יש להבחין בין ייסורים שיש להם קצבה שאז אין היתר להתאבד וכמעשה עם רבי עקיבא, לבין ייסורים שאין להם קצבה שמותר להתאבד כמעשה עם חנניה מישאל ועזריה -

שיטה מקובצת (כתובות לג ע"ב):

ובקונטריסין כתוב וז"ל: אלמלא נגדוהו, פירש ה"ר אליעזר דלא חייבה תורה אלא למסור עצמן למיתה, כדכתיב בכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך, אבל להחמיר עליהם יותר ממיתה לא היו חייבים. ויפה פירש ומה שהקשה עליו רבינו תם ז"ל מרבי עקיבא וחבריו שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל ולא פלח. ראה לי דלא קשה מידי, דהתם הכאה שיש בה קצבה הויא דכיון שסרקו את בשרו ברור הוא שימות במיתה גמורה במהרה, וההיא הויא כמו נוטל את נפשך. אבל הא דאמר רב אלמלי נגדוהו כו', פירושו הכאה בלא מיתה קאמר כגון שהניחום שנה או שנתיים ויכו אותם בכל יום והויא הכאה שאין לה קצבה שהיא חמירא יותר ממלקות ומיתה, ובהא לא חייבתו תורה דלאו נוטל את נפשך הוא.[10]

 

• דעת הגאונים: היה עליהם להתאבד כמו שאול המלך

ממקור נוסף ניתן ללמוד על היתר להתאבדות מחשש לאי-עמידה בייסורים, כאשר הראיה לכך היא מהתביעה כלפי חנניה מישאל ועזריה מדוע לא עשו כשאול המלך -

 

בבלי פסחים (נג ע"ב):

עוד זו דרש תודוס איש רומי: מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קדושת השם לכבשן האש, נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים.

 

? התמיהה על חנניה מישאל ועזריה מדוע הם נהרגו ומסרו עצמם על קידוש השם תמוהה, הרי הדין במקרה כזה שאומרים לו לאדם לעבוד עבודה זרה בפרהסיה הוא ייהרג ואל יעבור, ופשוט שהיו צריכים למסור עצמם למיתה?[11]

 

! בתשובת הגאונים מובא שהשאלה עליהם הייתה מדוע הם לא התאבדו כפי שעשה שאול המלך שהתאבד מחמת חשש לאי-עמידה בייסורים קשים -

 

אוצר הגאונים (סנהדרין סימן תתקפב):

והא דאמרינן בפסחים (נג ע"ב) דרש תודוס איש רומי מה ראו חנניא מישאל ועזריה שמסרו נפשם לתוך כבשן האש, לאו למימרא שהיה להם לעבוד עבודה זרה להחיות עצמם, אלא שהיה להם להרוג עצמם, כאשר עשה שאול.

 

» יש היתר לאדם להתאבד במקרה בו הוא חושש מאי-עמידה בייסורי גוף קשים, כשם שמתפרשת הדרישה מחנניה מישאל ועזריה לנהוג כמו שאול המלך שהתאבד מחשש לייסורים קשים.

 

3. התאבדות שאול המלך

מדרש (בראשית רבה, פרשה לד סימן יג): "אך - להביא את החונק עצמו. יכול כשאול, תלמוד לומר אך".

 

בספר שמואל מתוארת התאבדותו של שאול המלך, שמפשט הפסוקים עולה שהוא עשה כן מחשש שמא הפלישתים יתעללו בו -

 

שמואל (א, לא, ג-ד):

וַתִּכְבַּד הַמִּלְחָמָה אֶל שָׁאוּל וַיִּמְצָאֻהוּ הַמּוֹרִים אֲנָשִׁים בַּקָּשֶׁת וַיָּחֶל מְאֹד מֵהַמּוֹרִים: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנֹשֵׂא כֵלָיו, שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ פֶּן יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ בִי. וְלֹא אָבָה נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי יָרֵא מְאֹד. וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ.

 

האם מעשה זה של שאול המלך יכול ללמד אותנו על תנאי נוסף להיתר התאבדות, במקרה והאדם חושש לייסורים קשים שהוא לא יוכל לעמוד בהם. או שמא יש לפרש אחרת את מעשיו של שאול, שהוא התאבד מחשש שמא יעבירו אותו על דת, וזו עילה להתאבדות, אבל אין כל היתר להתאבד מחמת ייסורים שאינם להמרת דת?

בדברי הראשונים ניתן להתלבט האם הצידוד במעשיו של שאול הוא משום שהתאבדותו הייתה מחשש שלא יוכל לעמוד בייסורים קשים ויצטרך להמיר דתו או לעבור על אחת מן העבירות החמורות בתורה, עילה מוצדקת (לפי שיטה אחת בבעלי התוספות) להתאבדות. או שמא מדובר היה כפשט הכתוב, שהוא חשש מייסורים ולכן התאבד, וזו עילה מוצדקת כשלעצמה?

 

3.1 חשש מייסורים להמרת דת או טומאה

ניתן להסביר את מעשה שאול באופן כזה שהוא עשה כן מחשש שמא לא יוכל לעמוד בייסורים קשים ויהיה מוכרח להמיר את דתו או לעבור על אחת העבירות החמורות.[12] מהסבר זה עולה שלא ניתן להוכיח ממעשה של שאול על היתר התאבדות במקרה של חשש מייסורים קשים שאין בהם המרת דת.

 

~ ריטב"א (עבודה זרה יח ע"א):

הא דאמרינן בהגדה דרבי חנינא בן תרדיון מוטב יטלנה מי שנתנה ולא אחבול בעצמי - כתוב בגיליוני התוספות שהיה אומר רבינו תם דהיכא שמתיירא שלא יכריחוהו לעבור על דת מותר לחבול בעצמו. והכי איתא במדרש, כתיב אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מכאן אזהרה לאדם שלא יחבול בעצמו. יכול אפילו כשאול מלך ישראל, פירוש שחבל בעצמו מפני שהיה מתיירא שמא יעבירוהו על דת, תלמוד לומר אך מיעט, דבכי האי גונא שרי. ומכאן לומדין לשחוט הנערים בגזירות מפני העברת הדת. עד כאן מצאתי בגיליוני התוספות.[13]

 

~ הרא"ש הביא את המעשה עם שאול ואת דברי המדרש, אך הלשון שלו שהעילה להתאבדות שאול היא משום 'שמפקירין אותו', לשון ממנה למד הראי"ה קוק שמדובר על חשש שמא יתעללו בו בעניין עריות ולכן דווקא בשל כך היה מותר, אבל בייסורים סתמיים קשים ככל שיהיו אין הצדקה להתאבדות -

 

רא"ש (מועד קטן פ"ג סימן צד):

וכן מצאנו בגדול שאיבד עצמו לדעת מחמת שמפקירין אותו, כגון שאול מלך ישראל שאיבד את עצמו לדעת, אלא שהיה איבוד מותר לו כדאיתא בבראשית רבה... לפיכך לא היה בכלל מאבד עצמו לדעת ונענשו עליו במה שלא הספידוהו, כדאיתא ביבמות (עח ע"ב) ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים על שאול שלא נספד כהלכה.

 

שו"ת משפט כהן (סימן קמד אות ד):

נלע"ד שמתפרש המדרש... אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש יכול כשאול תלמוד לומר אך... עפ"י דברי הרא"ש (מועד קטן פ"ג סימן צד) שכתב: וכן מצינו... בגדול שאיבד עצמו בדעת מחמת שמפקירין אותו, כגון שאול מלך ישראל שאבד את עצמו לדעת, אלא שהיה איבוד מותר לו, כדאיתא בבראשית רבה...

נראה שפירש הרא"ש עניין של שאול שהיה חושש פן יבואו הפלישתים הערלים ויתעללו בו בעניין עריות, כהא דפילגש בגבעה... שיש שם ג"כ לשון ויתעללו בה, וחידש בזה שאם חושש שיטמאו אותו בעריות מותר לו להקדים ולאבד את עצמו, וזהו מובן הלשון של הרא"ש מחמת שמפקירין אותו, כלשון מנהג הפקר נהגו בה...

ועכ"פ ממה ששיבחו... את התינוקות שנשבו לקלון, שטבעו עצמם בים קודם שיבואו לידי טומאה, נראה דדבר הגון הוא, וזה למדנו משאול.

 

3.2 חשש מייסורים קשים 

~ מפשט הכתוב מבואר שהסיבה להתאבדותו של שאול המלך נבעה מחששו שמא יתעללו בו הפלישתים, דבר המורה שכוונת המדרש שהוציא את מעשה שאול מכלל גדר מתאבד מבוסס על כך שהוא עשה כן מחשש לאי-עמידה בייסורי הגוף הקשים.[14]

 

שמואל (א, לא, ג-ד):

וַתִּכְבַּד הַמִּלְחָמָה אֶל שָׁאוּל וַיִּמְצָאֻהוּ הַמּוֹרִים אֲנָשִׁים בַּקָּשֶׁת וַיָּחֶל מְאֹד מֵהַמּוֹרִים. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנֹשֵׂא כֵלָיו, שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ פֶּן יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ בִי. וְלֹא אָבָה נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי יָרֵא מְאֹד. וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ.

 

ים של שלמה (בבא קמא פ"ח סימן נט):

מצאתי כתוב בשם הריטב"א... לישנא דקרא לא משמעת כלל, משום שיעברוהו על דת. אלא שלא יעללו בו, לצערו ולענות אותו, כמו שנאמר פן יבואו הערלים ויתעללו בי.

 

~ גם אם נקבל את דברי הראי"ה קוק בביאור דברי הרא"ש שהעילה להתאבדות שאול היא מחשש שמא יטמאוהו בעריות, הרי שבדברי הרמב"ן לא מצאנו לשון זו,[15] ומשמע מכך שהוא מפרש שמדובר על התאבדות מחשש לאי-עמידה בייסורים קשים בלבד -

 

רמב"ן (תורת האדם שער הסוף, עניין ההספד ד"ה איזהו המאבד):

וכן מצינו בגדול שאיבד עצמו לדעת מפני האונס, שמספידין אותו, כגון שאול מלך ישראל שאיבד עצמו אלא שהיה איבודו מותר לו, כדאמרינן בבראשית רבה אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם, יכול אפילו נרדף כשאול תלמוד לומר אך, לפיכך לא היה בכלל מאבד עצמו לדעת ונענשו עליו כשלא הספידוהו כראוי, כדאמרינן ביבמות (עח ע"ב) ויאמר ה' על שאול ועל בית הדמים, על שאול שלא נספד כהלכה.

 

3.3 פסיקת השולחן ערוך

שולחן ערוך התייחס להתאבדותו של שאול המלך, ודבריו מבוססים על דברי הרמב"ן והרא"ש[16] ששאול המלך אינו מוגדר כמתאבד, והוא-הדין לכל אדם הנמצא בסיטואציה כזו.

אך כאן נשאלת שוב השאלה, האם האירוע היה חשש מאי-עמידה בייסורים קשים, או חשש לאי-עמידה בייסורים שיעבירו אותו על דת?

 

שולחן ערוך (יו"ד סימן שמה סעיף ג): "המאבד עצמו לדעת, והוא אנוס כשאול המלך, אין מונעין ממנו כל דבר".[17]

 

~ חשש מייסורים קשים

יש שהסבירו בדעת השולחן ערוך שמדובר על התאבדות מחשש לאי-עמידה בייסורים קשים, והיא עילה מוצדקת להתאבדות כפי שאירע אצל שאול[18]-

 

בית לחם יהודה (הגהות לשולחן ערוך יו"ד סימן שמה):

ונראה לי שהוא-הדין אם ממית עצמו שירא שלא יבוא לידי עינויים גדולים כדרך המשפט של עכו"ם שתחילה מענים עינויים, בוודאי אינו מאבד עצמו לדעת. וזה פשוט ממה שכתבו התוספות (גיטין נז ע"ב), קפצו ונפלו לתוך הים שיראים היו מייסורים.

 

~ חשש מייסורים קשים להמרת דת[19]

החיד"א ממאן בהבנתו של בית לחם יהודה, וטען שכוונת התוספות שהנערים קפצו לים מחשש לאי-עמידה בייסורים אין הכוונה לייסורים סתמיים אלא לייסורים שיש בהם חשש להמרת דת - 

פתח עינים (גיטין נז ע"ב ד"ה תוספות):

ונראה דכוונת התוספות והאגודה הכא היינו שירא מן היסורין שמא ע"י היסורין יעבירוהו על דת, אבל בשביל יסורין לבד היכא שבטוח שלא יהיו מעבירין אותו על דת אסור... וקשה על הרב בית לחם יהודה... דתפס דברי התוספות הללו דסוגיין כפשטן.[20]

 

לדבריו, בכך יש להסביר את העילה למעשיו של שאול המלך שהתאבד מחשש לאי-עמידה בייסורים שיצטרך להמיר דתו, כפי שהסביר הריטב"א -

שו"ת חיים שאל (ח"א סימן מו ד"ה אמנם ראיתי):

ראיתי להריטב"א... ומוכח דשאול היה מתיירא שמא ירצו להעבירו ויענוהו ולא יוכל לעמוד בניסיון.

 

4. התאבדות אנשי מצדה

בשנת 73 התמנה פלביוס סילבה לנציב יהודה, והוא יצא עם הלגיון העשירי הרומאי להילחם במצדה. לאחר קרבות קשים על חומות המבצר ומשאפסה תקוות המורדים להסיר את המצור הם בחרו להתאבד. אירוע זה קרה באור לט"ו בניסן, ערב חג הפסח.

לפנינו מחלוקת בין הרב שלמה גורן והרב משה צבי נריה אודות היחס ההלכתי להתאבדות המונית זו, כאשר שורש המחלוקת נעוץ בשאלה האם יש חובה ומצווה להתאבד במקרה של חשש לאי-עמידה בייסורים קשים להמרת דת, והאם הראשונים שכתבו שהעושה כן אינו בכלל מתאבד הם אמרו כן בדיעבד או שחייבו להתאבד לכתחילה?

 

4.1 דעת הרב שלמה גורן

לדעת הרב שלמה גורן, התאבדות אנשי מצדה מוצדקת הלכתית והם היו מחויבים להתאבד משום שהם היו עוברים יסורים קשים להעברה על דת ויתר עבירות חמורות עליהן הדין ייהרג ואל יעבור.

 

הרב שלמה גורן (תורת השבת והמועד, עמוד 391-404):

באשר למקרה של מצדה, הרי מדבריו של יוספוס פלביוס בספרו תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים (ספר ז פרקים ח-ט) מתברר בעליל שהיו אצלם כל החששות הנ"ל גם יחד, הן של לקיחת הנשים לקלון והגברים לכל מיני התעללויות וייסורי מוות, וכן היו נועדים לעריכת תהלוכות ניצחון בראש כל חוצות כפי שעשו עם גולי ירושלים ברומא, וכן אנו קוראים בדבריו של יוסף בן מתתיהו (ספר ז פרק ח):

אולם אלעזר... שווה לנגד עיניו את כל אשר יעשו הרומאים לו ולאנשיו ולנשיהם ולטפם לעת תגבר ידם עליהם, וגמר בנפשו למות הוא וכל אשר עמו וכו', על כן תמותנה נא נשינו בטרם יטמאו, ימותו נא בנינו בטרם טעמו טעם עבדות, ואחר כן נגמול איש לרעהו חסד גיבורים...

וכן הוא אומר:

אולם חיי חרפה ועבדות ומנת הרואה בקלון אשתו ובניו כל אלה הרעות לא נגזרו על האדם מבריתו וכו'. ומי בקרבנו לא יבין את עצם עברתם, כאשר תמצא ידם לתפוש אותנו חיים? אוי לבני הנעורים, אשר יפרכו הייסורים הרבים את כוח עלומיהם. ואוי למלאי הימים אשר יכשל כוח זקנתם לשאת את הצרות, ראה יראה האחד בהילקח ממנו אשת נעוריו לחרפות, ושמוע ישמע את קול בנו המשווע לעזרת אביו וידיו תהיינה אסורות ולא יהיה לו כוח להושיע.

מכל זה מתברר שהשבי בידי הרומאים היה כרוך עם כפייה לכל העבירות שבתורה, ולייסורי מוות לבוז ולקלון, וכן אמרו חז"ל במסכת בבא בתרא (ח ע"ב) שבי קשה מכולן דכולהו אתניהו ביה, ולכן על פי ההלכה, היו מצווים ליהרג בידי עצמם בכדי למנוע מפלתם בידי הרומאים שונאי נפשם, מבקשי רעתם והרס דתם וכבודם.

 

את דבריו הוא סיכם:

הנופל בידי אויב אכזרי שעומד להורגו בזמן מלחמה וירא שיכופו אותו תוך כדי ייסורים לעבור על סוג עבירות כאלה שנצטווינו עליהם להיהרג ולא לעבור, כגון עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, מצֻוה למות מיתת עצמו ולא ליפול בידי האויב.

 

4.2 דעת הרב משה צבי נריה

לדעת הרב נריה, אין לצדד הלכתית במעשה ההתאבדות של אנשי מצדה. לדבריו, יש לצדד בשיטת הראשונים הסוברים שאין עילה הלכתית להתאבד לא מחשש ייסורים קשים ולא מחשש העברה על דת. זאת ועוד, גם הראשונים הסוברים שהעושה כן אינו בכלל מאבד עצמו, מכל-מקום אין לכך היתר לכתחילה או חיוב לעשות כן, אלא שהכוונה שאם עשה כן הוא לא בכלל מתאבד[21] 

 

הרב משה צבי נריה (צניף מלוכה, עמוד 198):

המסקנה הפסקנית של הרב גורן... היא אינה איפוא אלא לרבינו תם, והיא בניגוד לדעת הרמב"ן וחבריו שאינם אלא מתירים, ובניגוד גמור לדעת הראשונים המובאים בבית יוסף בשם אורחות חיים... שהם בפירוש אוסרים, וכמותם נפסקה ההלכה באחרונים.

ותמוה מאוד, כיצד אפשר לקבוע הלכה פסוקה בדיני נפשות ללא עיון יסודי ולחייב אנשים מישראל לאבד עצמם לדעת עפ"י דעה אחת, בה בשעה שחבל ראשונים חולקים עליה וגדולי הפוסקים מכריעים לאיסור...  

אף אם נניח שהמצב הצדיק את המעשה שלהם, חייבים אנו להסתייג במפורש מהנמקותיו של מפקדם אלעזר בן יאיר, אשר לדעתו ההתאבדות הכרחית היא לא רק לגיבורי מצדה אלא לעם כולו... מיותר להוכיח שדברים אלו אין בהם ממש, וכי חוקי תורתנו ציוו עלינו לשמור על קיומנו ועל חיינו, גם בתנאי כניעה ושבי...

ואחינו שהיו נתונים בצרה ובשביה, בגטאות ובמחנות המוות, והיו צפויים לייסורים והתעללויות ולהעברה על דת, אילו היו נוהגים כפסק-דין זה, לא היה נשאר מהם שריד ופליט.[22]

 

ד. התאבדות מחמת ייסורי נפש

כפי שראינו, יש שהתירו לאדם להתאבד במקרה והוא חושש מייסורים גופניים קשים שלא יוכל לעמוד בהם.

הפוסקים נחלקו האם ניתן להרחיב הגדרה זו ולטעון שכל קושי או צער נפשי בו נתון האדם, כגון קשיים כלכליים וחברתיים, מהווים עליה מוצדקת להתאבדות, או שמא אין להרחיב הגדרה זו?

 

1. דעת המתירים

פוסקים שונים טענו שאדם הנוטל את נפשו בעקבות צער וקושי, הוא אינו מוגדר כמתאבד על השלכותיו השונות.[23]

 

~ בשו"ת בשמים ראש הביא את מעשה ההתאבדות של שאול המלך, שהתאבד מחשש לייסורים קשים, וטען שיש להרחיב את ההיתר גם למקרה והאדם מצטער מחמת עוני ודאגות -

 

שו"ת בשמים ראש (סימן שמה):

אשר שאלתי באחד חסר לחם וחשוף שת שהלך בפני שניים ואמר מאסתי בחיי ואיבד עצמו, אם רשאים קרוביו להתאבל...

תשובה: בעיקר הנידון חלילה לדון את האיש הזה לרעה, וכבר אמרו במדרש על פסוק אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש יכול כשאול בן קיש תלמוד לומר אך, ושאול היה מתיירא פן יתעללו בו. ולאו דאמר דווקא שישלחוהו בביזויים גדולים להתקלס בישראל ויהיה חילול ה' בדבר, לא, כי כל שעשה מריבוי צרותיו ודאגותיו וייסורים או עוני גמור אין כאן בית מיחוש.[24]

ועניין מאבד לדעת הוא המבזה את הבריות ומבזה בטובה ושנא את העולם כמקצת הפילוסופים שעושים כן להמרות פני עליון המשתבח בעולמו ורואה אותו כי טוב ואומר יהי כן ואלו אומרים לא כן ומקצתן אומרים ג"כ כי זה שכח הנשמה שמוציאה מן הגוף העכור הזה שהוא לח כקבר וכיוצא בהבלי רשע ושווא.

אבל בצרת נפשו כי לא יוכל שאת ואף כי זה לשמור עצמו מן החטא שכל הצרות הרעות וגם העוני מעברים אדם על דעת עצמו ועל דעת קונו, אין ספק שאין בזה שום איסור.

 

ראיה מצדקיהו המלך

בהמשך דבריו הוא מביא ראיה[25] מדברי המדרש שמוכיח את צדקיהו המלך שהיה עליו להטיח ראשו בכותל ולמות כדי לא להצטער ולסבול בראותו את בניו נהרגים - 

מדרש (איכה רבה, פרשה א אות נא):

על אלה אני בוכיה... רבי יהודה אומר, על סילוק דעת ועל סילוק שכינה, אפשר שהיה צדקיה רואה אחרים שהיו מנקרין את עיניו ולא היה לו דעת להטיח את ראשו בכותל עד שיצאת נשמתו, אלא גרם לבניו שיהרגו לפניו אלא על אותו שעה נאמר יאבד לב המלך ולב השרים.

 

שו"ת בשמים ראש (סימן שמה):

אדרבה, גינו רבותינו ז"ל את צדקיהו מלך יהודה ואמרו לכן גלה עמי מבלי לב שהיה לו לצדקיהו המלך להקיש עצמו בכותל שימות ולא יראה בשחיטת בניו לעיניו... שכל הצרות והרעות וגם העוני מעבירים אדם על דעת עצמו ועל דעת קונו, אין ספק שאין בדבר זה שום איסור.[26]

 

~ ראיה מהכובס שהתאבד ומבחורי ישראל בעת החורבן

גם הרב אפרים זלמן מרגליות הרחיב את ההגדרה של היתר התאבדות מחשש לייסורים, וטען שבכלל זה גם צער איבוד ממון, כגון אדם שאבדה ספינתו בים. את דבריו הוא מוכיח מכמה מקרים,[27] כדוגמת המעשה עם הכובס שלא היה בהלוויה של רבי יהודה הנשיא, ומחמת צערו התאבד, ויצאה בת-קול שהוא מוזמן לעולם הבא.[28] כמו כן הוא מוכיח כדבריו מהתאבדותם של בחורי ישראל בעת חורבן המקדש, מקרים שהמכנה המשותף שלהם הוא צער ועוגמת נפש -

 

שו"ת בית אפרים (יו"ד סימן עו):

דהכובס לא עשה כן רק משום צער מיתתו של רבי ושלא היה בהספדו.[29]

וכן מצינו בירושלמי[30] בחורבן בית המקדש, מה היו בחורי ישראל עושין עלו לראש גגותיהן ונופלים ומתים שנאמר מה לך איפה כי עלית כולך לגגות... כיון שעשו כן מחמת צער החורבן, כמבואר שם, בני עולם הבא נינהו.

וא"כ, הוא-הדין במי שידוע לנו שעשה כן מחמת צער, אפילו מחמת צער איבוד ממון, כגון שטבעה ספינתו בים וכדו'... ומכל שכן אם היה ירא לנפשו שלא יבוא לידי יסורין בגופו בתפיסה וכדו', דאמרינן הני כולהו איתנייהו ביה, שאין לו דין מאבד.

 

~ ראיה מניקנור

הרב יוסף חיים מבגדד, 'הבן איש חי', מביא ראיה לגישה זו שהנוטל נפשו מחמת צער ועוגמת נפש אינו נחשב למתאבד, ממעשיו של ניקנור שרצה ליפול לים יחד עם אחת הדלתות שהביא עימו -

בבלי יומא (לח ע"א):

ניקנור נעשו ניסים לדלתותיו. תנו רבנן: מה ניסים נעשו לדלתותיו? אמרו: כשהלך ניקנור להביא דלתות מאלכסנדריא של מצרים, בחזירתו עמד עליו נחשול שבים לטבעו. נטלו אחת מהן והטילוה לים, ועדיין לא נח הים מזעפו. ביקשו להטיל את חברתה, עמד הוא וכרכה, אמר להם: הטילוני עמה. מיד נח הים מזעפו. והיה מצטער על חברתה. כיון שהגיע לנמלה של עכו הייתה מבצבצת ויוצאה מתחת דופני הספינה. ויש אומרים: בריה שבים בלעתה והקיאתה ליבשה... לפיכך, כל השערים שהיו במקדש נשתנו להיות של זהב חוץ משערי ניקנור מפני שנעשו בו ניסים. ויש אומרים: מפני שנחושתן מוצהבת הייתה.

 

 בן יהוידע (יומא לז ע"א ד"ה אמנם):

ודע, דמה שאמר שישליכו אותו עמה אין זה בכלל מאבד עצמו לדעת... ומצינו דאמרו חז"ל על צדקיהו גלה עמי מבלי לב, שהיה לו להקיש עצמו בכותל וימות ולא יראה בשחיטת בניו לעיניו. ועיין בתשובות הרא"ש ז"ל בספר בשמים ראש (סימן שעה) מה שכתב בזה.

וכן כאן, אם היו משליכים גם השנייה היה עולם חושך בעדו והיה מצטער צער גדול שהיה מוכרח שימות מרוב צערו. לכך, אם אפשר לו לעשות לו כך אין זה בכלל מאבד עצמו לדעת ח"ו.[31]

 

2. דעת האוסרים

יש הסוברים שהעילה להתאבדות מחמת קשיים נפשיים אינה לגיטימית הלכתית, והעושה כן הוא בכלל הנוטל את נפשו.

 

2.1 הוכחה מרבי חנניה בן תרדיון

הרב משה סופר דחה את דברי שו"ת בשמים ראש, וטען שאין כל היתר לאדם להתאבד מחמת קושי וצער גדול.[32] את דבריו הוא מוכיח מהמעשה עם רבי חנינא בן תרדיון שלמרות ייסוריו הקשים הוא לא קירב את מיתתו.[33] מדבריו נראה שהוא נוקט כגישת בעלי התוספות החולקים על רבינו תם ואוסרים לאדם ליטול את נפשו גם כאשר הוא חושש מייסורים קשים - 

שו"ת חתם סופר (יו"ד סימן שכו):

צא ולמד מרבי חנינא בן תרדיון... דאע"פ שהיה מיצר מאד ומיתתו טוב לו מחייו שהרי האספיקלטור שקירב מיתתו בסילוקן של ספוגי צמר זכה לחיי העולם הבא, מכל-מקום הוא עצמו לא פתח פיו שיכנס בו האש, יאמר מוטב שיטלנו מי שנתנה ואל ישליט הוא בעצמו...[34] ומוכח, דאפילו המיצר ביותר מכל-מקום רוצח הוא ומת ברשעו.[35]

 

דחיית הראיה מרבי חנינא בן תרדיון

ניתן לדחות את הראיה שהביא החתם סופר מרבי חנינא בן תרדיון, שכן מטרת ההתאבדות של שאול הייתה כדי למנוע את נפילתו חי בידי הפלישתים שיתעללו בו, לכן מעשיו היו הכרחיים. לעומת זאת, רבי חנינא בן תרדיון בכל מקרה היה נתון בידי האויבים ואין התאבדותו מהווה כל סיכוי להינצל מהייסורים. ניתן לראות זאת בדברי רבינו תם אודות המעשה עם רבי חנינא בן תרדיון, שכתב שההיתר להתאבד הוא מחשש אי-עמידה בייסורים שיגרמו להעברה על דת, דבר התואם את מעשיו של שאול המלך, לעומת מעשיו של רבי חנינא בן תרדיון שבכל מקרה התאבדותו לא הייתה מונעת זאת ממנו -

 

תוספות (עבודה זרה יח ע"א ד"ה ואל):

אומר רבינו תם, דהיכא שיראים פן יעבירום עובדי כוכבים לעבירה, כגון ע"י יסורין שלא יוכל לעמוד בהם, אז הוא מצֻוה לחבל בעצמו.

 

הרב שלמה גורן (תורת השבת והמועד, עמוד 398-399):

אין הנידון דומה לראיה, כי רבי חנינא בן תרדיון לא היה בכוחו למנוע ע"י כך את נפילתו בידי עכו"ם, וגם לא היה כבר חשש להתעללות בו. לכן היה אסור לו לקרב את מיתתו בעצמו. משא"כ בשאול וכדו', כאשר קיים חשש של נפילה בידי האויבים שיתעללו בו ויגרמו לו ייסורי מוות או שעומדים להעבירו על הדת, בוודאי שמותר להיהרג בידי עצמו.

 

2.2 בין התאבדות מחשש ייסורים לחשש המרת דת

גם הרב שלמה קלוגר חלק על דברי שו"ת בשמים ראש שלמד משאול המלך להרחיב את ההיתר להתאבדות מכוח קשיים נפשיים, ולדבריו יש להבחין בין התאבדות מחשש ייסורים קשים ככל שיהיו, לבין ייסורים כאלו שאי-עמידה בהם תביא את האדם לידי המרת דת -

שו"ת טוב טעם ודעת (מהדורה תליתאי ח"ב סימן רב):

הנה ראיתי בספר בשמים ראש שהעתיק תשובת הרא"ש... בעניין שהיה מאבד עצמו לדעת מכוח העניות, והשיב דאין לו דין מאבד עצמו לדעת.

ולדעתי ישתקע הדבר ולא יאמר בישראל כן, ולא אאמין שיצאו דברים אלו מפי הרא"ש כלל. דהנה מלשון כל הפוסקים ודאי משמע להיפוך, שבכל עניין הוי בכלל מאבד עצמו לדעת. ומה שכתב דעניות מעביר על דעת קונו וכו'... דמכל-מקום הבחירה חופשית, וכל דאין אונסין אותו ממש ביסורין ודאי יכול הוא לשמור נפשו.

 

דחיית הראיה משאול: בין התאבדות מחשש ייסורים להתאבדות מחשש להמרת דת

לדברי הרב שלמה קלוגר, יש להבחין בין התאבדות מחמת קושי וייסורים לבין התאבדות מחמת קושי וייסורים שיכולים להביא את האדם להמרת דת, כפי שיתבאר.

את הראיה משאול המלך, דוחה הרב שלמה קלוגר בטענה שהחשש של שאול היה שמא הוא לא יעמוד בייסורים ויצטרך להמיר דתו.[36] במקרה כזה שהאדם מתאבד כדי לא להמיר דתו, הוא נקרא קדוש ואין לו גדר של מתאבד. אבל כל המתאבד מחמת הקשיים שהוזכרו בשו"ת בשמים ראש, הרי הוא בכלל מתאבד - 

 

שו"ת טוב טעם ודעת (מהדורה תליתאי ח"ב סימן רב):

ומה שהביא ראיה משאול המלך, הנה בהגהת סמ"ק והובא בש"ך (סימן קצז) דאותן קדושים שהרגו עצמן מכוח דלא סמכו נפשם לעמוד בניסיון, קדושים גמורים הם וראיה משאול וכו'. וא"כ מוכח דהתם הוי מכוח שלא סמך לעמוד בניסיון אם ירבו עליו יסורין, וכמו שאמרו חז"ל אלמלי נגדוהו לחנניה מישאל ועזריה הוי פלחו לצלמא, ומעין זה הוי בשאול דחשש פן ע"י יסורין יבוא ח"ו לפרץ.

לכך כל כהאי גוונא הוי בכלל קידוש השם וראוי למסור נפשו, אבל כל דלא הוי חשש קידוש השם ודאי הוי מאבד עצמו לדעת.

 

3. סיכום

כפי שראינו, נחלקו הפוסקים האם אדם הנוטל נפשו מחמת ייסורים נפשיים שלא יוכל לעמוד בהם, כגון עוני וסבל מריבוי צרות, הוא בכלל מתאבד.

יש הסוברים שאדם המתאבד מחמת קשיים נפשיים אינו בכלל מתאבד, ולדבריהם ההיתר ליטול את נפשו מחמת ייסורי הגוף בלבד מורחב גם לייסורי הנפש.

ויש הסוברים שאדם המתאבד מחמת קשיים נפשיים הוא בכלל מתאבד, לעומת אדם שנוטל את נפשו מחשש שלא יוכל לעמוד בייסורים כאלו שמטרתם להעביר אותו על דת, אז התאבדותו לגיטימית-הלכתית והוא אינו בכלל מתאבד. 

 

4. חנה ושבעת בניה

כפי שראינו, נחלקו הפוסקים בשאלה האם אדם הנוטל את נפשו מחמת ייסורים נפשיים הוא בכלל מתאבד או לא. יתכן וניתן לראות ביטוי למחלוקת זו ממעשה חנה[37] שלאחר שהרגו את שבעת בניה היא עלתה לגג ונפלה אל מותה.

 

בבלי גיטין (נז ע"ב):

כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה[38] - ורב יהודה אמר: זו אישה ושבעה בניה... אמרה לו: בניי, לכו ואמרו לאברהם אביכם אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות. אף היא עלתה לגג ונפלה ומתה. יצתה בת קול ואמרה, אֵם הבנים שמחה.[39]

 

? מה הסיבה שהאישה התאבדה - האם משום צער ועוגמת נפש על מות בניה, וא"כ יש להוכיח מכך שהמתאבד מחמת צער וקשיים נפשיים אינו בכלל מתאבד, או שמא הסיבה להתאבדותה היא מחשש שמא הקיסר אנטיוכוס[40] ידרוש ממנה לעבוד עבודה זרה ולהמיר דתה, עילה בגינה יש למסור את הנפש?

 

4.1 התאבדות מחמת צער על מות בניה

כפי שראינו לעיל, הרב אפרים זלמן מרגליות סובר כדעת שו"ת בשמים ראש שאדם המתאבד מחמת צער וקושי, הוא אינו נחשב למתאבד. אחת הראיות שהוא הביא לדבריו היא מהאישה שהתאבדה לאחר מות שבעת בניה, כאשר לדבריו הסיבה לא מחשש ייסורים אלא מצער רב על מות בניה -

שו"ת בית אפרים (יו"ד סימן עו):

אבל מכל-מקום ודאי דאשכחן טובא בש"ס שעשו מחמת צער, וכדאיתא בהנזקין (גיטין נז ע"ב) באישה ושבעה בניה אף היא עלתה לגג ונפלה ומתה, יצאה בת קול ואמרה אם הבנים שמחה. ודוחק לומר שהייתה יראה שלא יתעללו בה ויענו אותה.

 

4.2 התאבדות מחשש להמרת דת

לשיטה זו, האישה התאבדה מחמת החשש שמא הקיסר ידרוש ממנה לעבוד עבודה זרה ולהמיר דתה, עילה לגיטימית הלכתית, שכן על עבירת עבודה זרה נאמר שייהרג ואל יעבור[41] -

מאירי (גיטין נז ע"ב):

מה שסיפר במרים ושבעה בניה שכולם מסרו עצמן להריגה שלא לעבוד עבודה זרה, ומה שאמר אף היא עלתה לגג ונפלה ומתה, פירושו שלא יביאוה לכך גם כן.

 

» לשיטה זו נראה שאין היתר להתאבד מחמת צער וייסורים בלבד, אלא רק מחמת חשש לעבירה על דת, כאיסור עבודה זרה.

 

ה. התאבדות להצלת רבים

~ את הראיה שהביא בשו"ת בשמים ראש מדברי המדרש אודות צדקיהו המלך שהיה לו להתאבד, דחה הרב שלמה קלוגר בטענה שהסיבה שהיה מותר לו להתאבד היא כדי להציל את בניו ממוות -

 

שו"ת טוב טעם ודעת (מהדורה תליתאי ח"ב סימן רב):

וגם מה שהביא ראיה מצדקיה לאו ראיה הוא. חדא, דאין למידין הלכה מפי דרש ואגדה. ועוד, התם שפיר היה מותר כיון ששחטו בניו רק כדי לנקר א"כ אם היה ממית עצמו היה בניו נשארין חיין, א"כ מסירת נפשו היה נמשך ממנו הצלת נפשות. לכך כל כהאי גוונא באמת לא היה נחשב מאבד עצמו לדעת.

אבל כל שלא יומשך מזה הצלת נפשות או קידוש השם מבורר רק ברצונו תלוי הדבר, ודאי הוי בכלל מאבד עצמו לדעת ואין לו חלק לעולם הבא ואין מעסקין עמו בכל דבר.

» מדבריו נלמד, שמותר לו לאדם להתאבד כדי להציל אנשים רבים, כשם שהיה מותר לחזקיהו להתאבד כדי להציל כמה נפשות.[42]

 

~ התאבדות שאול וחיילי צה"ל כדי לא לגלות סודות מדינה

לדעת הרב שלמה לוריא, היתר ההתאבדות של שאול המלך נובע ממעשה הצלה של ישראל, שמא ירצו לנקום נקמתו וימותו מהם עם רב -

ים של שלמה (בבא קמא פרק ח סימן נט):

ומכל-מקום, אם מתיירא שלא יענו אותו על יהודים אחרים ויאבדו ח"ו כמה נפשות מישראל. כמו שיש מקצת מושלים על דבר שקר, שמעניין יהודי אחד על הכלל ואחד יאבד בעו"ה הרבה, מותר להרוג בעצמו.

ואולי שאול ע"ה כיון על זה שנפל על חרבו, שסבר אם יפול חי בידם יתעללו בו, ויענו אותו ומסתמא בני ישראל לא יכולים לראות ולשמוע בצרת המלך, ולא יעמדו על נפשם מלנקום נקמתו ולהצילו ויפלו כמה רבבות מישראל... ולפיקוח נפש אחרים מותר לחבול בעצמו. 

» התאבדות שבוי בכלא אויב כדי לא לגלות סודות המדינה[43]

לאור דברי הים של שלמה המצדד בהתאבדות למטרת הצלת כלל ישראל, התיר הרב יהודה גרשוני לחייל יהודי השבוי בכלא אויב להתאבד כדי לא למסור סודות המדינה, כאשר הנימוק ההלכתי לכך הוא הצלת כלל ישראל -

 

קול צופיך (עמוד רטז-רכ):

נשאלתי... בנוגע לבן ישראל שנמצא בבית הסוהר בארצות ערב באשמת ריגול ונגמר דינו למיתה ויש חשש גדול שמחמת עינויים כבדים יגלה סודות המסכנים את מדינת ישראל והציבור הישראלי, והוא מבקש שיכניסו לו בבית הסוהר כדורי רעל בסתר לשים קץ לחייו - אם מותר להושיט לו כדורי רעל בכדי שיאבד את עצמו לדעת או לא...

הים של שלמה... הנה מפורש, כי במקום שיש חשש שיסכן רבים מותר להרוג את עצמו ואין זה מאבד עצמו לדעת, כמו שאול המלך.

והוא-הדין בנידון דידן, כיון שלא יעמוד ביסורים ויגלה סודות ויסכן רבים מבני ישראל מותר לו לאבד עצמו לדעת וממילא מותר לאחד מישראל למסור לו כדורי רעל בכדי שיאבד עצמו ולא יסכן את הציבור בזה.[44]

 

ו. התאבדות למטרת תשובה וכפרה

1. המתירים

יש הסוברים שאם אדם מתאבד לצורך תשובה על מעשיו, הוא אינו כלול בגדר מתאבד.[45]

 

~ שאול המלך

 מדרש (ילקוט שמעוני שמואל א רמז קמא):

שמואל נתנבא בחייו ולאחר מיתתו, שאמר שמואל לשאול אם אתה שומע לעצתי ליפול בחרב תהא מיתתך כפרה עליך, ויהא גורלך עימי במקום שאני שרוי שם. ושמע שאול לעצתו ונהרג הוא ובניו עימו, שיהא חלקו עם שמואל הנביא שנאמר עימי עמי במחיצתי.

 

~ בקידושין מבואר שרבי חייא בר אשי נכנס לתוך תנור כדי להרוג את עצמו[46] כדי לכפר על מעשיו. 

בבלי קידושין (פא ע"ב):

רבי חייא בר אשי הוה רגיל כל עידן דהוה נפל לאפיה, הוה אמר: הרחמן יצילנו מיצר הרע. יומא חד שמעתינהו דביתהו, אמרה: מכדי הא כמה שני דפריש ליה מינאי, מאי טעמא קאמר הכי? יומא חדא הוה קא גריס בגינתיה, קשטה נפשה חלפה ותנייה קמיה.

אמר לה: מאן את? אמרה: אנא חרותא דהדרי מיומא, תבעה, אמרה ליה: אייתי ניהליה להך רומנא דריש צוציתא, שוור אזל אתייה ניהלה. כי אתא לביתיה, הוה קא שגרא דביתהו תנורא, סליק וקא יתיב בגויה. אמרה ליה: מאי האי? אמר לה: הכי והכי הוה מעשה, אמרה ליה: אנא הואי. לא אשגח בה, עד דיהבה ליה סימני, אמר לה: אנא מיהא לאיסורא איכווני. כל ימיו של אותו צדיק היה מתענה, עד שמת באותה מיתה.

 

הגהות הרד"ל (שם ד"ה שם סליק):

סליק ויתיב בגוויה, פירש רש"י להמית את עצמו. ומשום שלשֵם כפרה היה עושה כן, לא הוי מאבד עצמו לדעת.

 

~ יקום איש צרורות

בדברי המדרש (בראשית רבה פרשה סה, כב) מובא סיפור אודות יקום איש צרורות שהיה בן אחותו של רבי יוסי בן יועזר. הוא היה הכהן הגדול המתייוון אלקימוס, שעשה שפטים בחסידים ולא חס גם על רבי יוסי בן יועזר והוליכו לצליבה. בדרך הם דיברו בניהם, ורבי יוסי שכנע אותו לשוב בתשובה. ואכן, יקום הלך וקיים בעצמו ארבע מיתות בית דין. הוא הביא קורה נעצה בארץ וקשר בה נימא, וערך העצים, והקיפן גדר של אבנים ועשה מדורה לפניה, ונעץ את החרב באמצע, והצית אש תחת העצים מתחת האבנים, ונתלה בקורה ונחנק, קדמתו האש, נפסקה הנימה, נפל לאש, קדמתו חרב, ונפל עליו גדר, ונשרף. נתנמנם רבי יוסי בן יועזר איש צרידה וראה את מיטתו של יקום איש צרורות פרחה באוויר. אמר, בשעה קלה קדמני זה לגן עדן.

 

שו"ת מהר"י ווייל (סימן קיד):

כיון שמסר עצמו למיתה כמו שכתבת שאמר לו מאן דהוא תלך לחוץ מן החירות ומסור עצמך כדי שיהא לך כפרה וכן עשה. וכיון שמסר עצמו למיתה כדי שיהא לו כפרה, ודאי יש לו כפרה. וכהאי גוונא מייתי עובדא בבראשית רבה, בנו של יוסף בן יועזר שלא נהג כשורה ועשה בעצמו ארבע מיתות בית-דין, יצתה בת קול ואמרה מזומן לחיי העולם הבא.

 

~ הכובס

בבלי כתובות (קג ע"ב):

ההוא יומא דאשכבתיה דרבי, נפקא בת קלא ואמרה כל דהוה באשכבתיה דרבי מזומן הוא לחיי העולם הבא. ההוא כובס כל יומא הוה אתי קמיה, ההוא יומא לא אתא. כיון דשמע הכי, סליק לאיגרא ונפל לארעא ומית. יצתה בת קול ואמרה: אף ההוא כובס מזומן הוא לחיי העולם הבא.

 

המהרי"ט מביא את המעשה שמובא בירושלמי (כתובות פי"ב ה"ג), שם מתואר שמותו של רבי יהודה הנשיא היה בערב שבת, וכדי שלא יתעצלו בהספדו העמיד הקב"ה את השמש שלא תשקע. לאחר שחזרו כל אחד לביתו, הדליקו נרות שבת. אך באותו הזמן, שהיה בוקר, קרא התרנגול, והבינו האנשים שהם חיללו שבת. על כך יצאה בת קול ואמרה שמי שהיה בהספד של רבי יהודה הנשיא מוזמן לחיי עולם הבא, ונמצא שלא חילל שבת, חוץ מהכובס שחילל שבת. לאור זאת, טוען המהרי"ט שהתאבדותו של הכובס נבעה מכפרה על עוון חילול שבת[47] -

חידושי המהרי"ט (שם ד"ה סליק):

תימא, היאך חבל בעצמו והלא אפילו בשעת מיתה אמרו מוטב שיטלנה מי שנטלה ולא יחבול בעצמו, והאיך אמר לו שמזומן לעולם הבא... ובירושלמי... וזה העני ראה בדעתו שחילל שבת שלא במקום מצווה דרבי, וקיים סקילה בעצמו דמחלל שבת ונרצה לו לכפר עליו.

 

~ צדקיהו 

הרב שלמה קלוגר מסביר בכך את טענת המדרש שהביע אפשרות שצדקיהו המלך יתאבד, משום כפרה על עוונו בחורבן המקדש.

 

מדרש (איכה רבה, פרשה א אות נא):

על אלה אני בוכיה... רבי יהודה אומר, על סילוק דעת ועל סילוק שכינה.

אפשר שהיה צדקיה רואה אחרים שהיו מנקרין את עיניו ולא היה לו דעת להטיח את ראשו בכותל עד שיצאת נשמתו, אלא גרם לבניו שיהרגו לפניו, אלא על אותו שעה נאמר יאבד לב המלך ולב השרים.

 

שו"ת טוב טעם ודעת (מהדורה תליתאי ח"ב סימן רב):

גם יש לומר בצדקיה כיון שראה שהגדיל עוונו כל כך שנחרב הבית על ידו, א"כ היה לו לעשות כן דרך תשובה וכמו שעשה רבי אליעזר בן דורדייא וגיסו של רבי יוסי, והני ודאי קדושים הם.

» לאור מקורות אלו, כתב הרב יעקב ריישר, שאדם המתאבד למטרת עשיית תשובה על מעשיו, והדבר מוכח כן, אין לו גדר של מתאבד -

 

שו"ת שבות יעקב (ח"ב סימן קיא):

על דבר אחד שנכשל באיסור אשת איש וקיבל על עצמו מכוח תשובה דין ארבע מיתות בית-דין להטביע עצמו בנהר שהוא חנק, אי הוי כדין מאבד עצמו לדעת, או נימא כיון דעושה משום תשובה הוה ליה כדין מת על מיטתו...

יש להביא ראיה דכל כהאי גוונא לא מקרי מאבד עצמו לדעת, מהא דאיתא סוף קידושין (פא ע"ב) רבי חייא בר אשי הוי רגיל כל עידן דנפל על אפיה הוי אמר הרחמן יצילני מיצר הרע... כי אתא לביתו הוי כשגרא דביתהו תנורא סליק וקיתיב בגויה... הרי להדיא דמשום תשובה מותר להביא על עצמו מיתה ממש.

ואל תשיבינו דא"כ למה אמרו המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עימו לכל דבר, דלמא עביד משום תשובה, אי משום הא לא איריא דמן הסתם לא אמרינן שעשו משום תשובה, אבל היכי דידעינן שעשה משום תשובה ודאי דאין בו משום איבוד עצמו לדעת...

מכל-מקום יהיה איך שיהיה מוכח מש"ס דקידושין דלעיל דלא הוי בכלל מאבד עצמו לדעת, וכן מוכח בבראשית רבה... גבי יקום איש צרורות שקיים בעצמו ארבע מיתות בית-דין, ואמר עליו רבי יוסי איש צרידה בשעה קלה קדמני זה לגן עדן...

ועיין בחידושי מהר"י טראני לכתובות שכתב דהאי כובס ג"כ עביד כן משום תשובה לקבל עליו דין שמיים סקילה על שחילל שבת.[48]

 

• דעת רבי יהודה החסיד - לדעת רבי יהודה החסיד מותר לאדם להתאבד לצורך תשובה על מעשיו.

~ שו"ת רבי יהודה החסיד בענייני תשובה:

שאלה - אם ימית אדם עצמו עבור עוונותיו, אם עובר על זה אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש?

תשובה - דטוב הוא לאדם אם ימית עצמו עבור עוונותיו, שכך מצינו ברבי אליעזר בן דורדיא שהמית עצמו עבור עוונותיו ויצאה בת קול ואמרה אשריך וכו'.

וגם מצינו בבראשית רבה בבן אחותו של רבי יוסי בן יועזר שהמית עצמו בהרבה מיתות ונחשב לו לזכות.[49]

 

~ בדברי הסמ"ק מתואר שתלמידי רבי יהודה החסיד הלכו בדרך מסוכנת וניצלו מסכנה באמצעות הזכרת שם ה'. רבי יהודה החסיד אמר להם, שככפרה על מעשה זה שלא היה נח בעיניו, עליהם לשוב באותה הדרך בה הלכו ולהסתכן, והם נהרגו בדרכם זו[50] -

 

סמ"ק (מצווה ג):

רבינו יהודה חסיד שהזהיר לתלמידיו שלא לילך לחופה מפני לסטים שבדרך והלכו ובטחו במה שידעו להזכיר את השם. הלכו והזכירו וניצולו.

בחזרה אמר להם, איבדתם העולם הבא אם לא תשובו בלא שום הזכרת השם ותמסרו נפשכם להריגה, והלכו ונהרגו.

 

2. האוסרים

יש הסוברים שאסור לאדם ליטול את נפשו גם במקרה שמטרתו היא לכפרה על עוונותיו[51]

~ על המעשה שהובא במדרש אודות יקום איש צרורות שקיים בעצמו דין ארבע מיתות, כתב הרב שמואל יפה אשכנזי, שאין ללמוד מכך להתיר התאבדות מחמת תשובה וכפרה למי שהתחייב מיתה. וממה שהוא והכובס במיתתו של רבי יהודה הנשיא זכו לעולם הבא, אין ללמוד על לגיטימיות הלכתית לכך, משום שיתכן והם עשו זאת מחמת הצער ללא ידיעת הדין -

 

יפה תואר (בראשית פרשה סה סימן כב ד"ה הלך):

נראה לי, שאף מי שחייב מיתה אינו רשאי להמית את עצמו, דלא יצא מכלל ואך את דמכם לנפשותכם אדרוש, ויניח הדבר ביד ה'.

ומכאן גם מה דהובא... מההוא כובס שהפיל עצמו מן הגג, ומדרבי אלעזר בן דורדיא ששם פניו בין ברכיו עד שיצתה נשמתו... וזכו לעולם הבא, אין ראיה, כי אולי מרוב עגמת נפש על חטאתם לא דקדקו. או לא ידעו בדין ובחרו מוות מחיים, וזכו לעולם הבא מפני תוקף תשובתם, שהם טועים בעניין מיתתם.[52]

 

~ בספר חסידים מובא שאדם שחייב מיתת בית-דין לא ילך במקום סכנה שמא יפול וימות.

הרב רחמים ניסים יצחק פלאג'י כתב שמשמע מדברים אלו שאסור לאדם להתאבד ולהסתכן כדי לכפר על חטאיו, כדעת היפה תואר הנ"ל -

ספר חסידים (סימן תרעח):

מי שחייב סקילה לא ילך במקום חיות ולא על גגות פן יפול. ומי שחטא בדבר שיש בו חנק אפילו בשגגה לא ירחוץ בנהר ולא ירגיל עצמו בספינה וכן מכל דבר יזהר מכיוצא בו.

 

יפה ללב (ח"ג יו"ד סימן שמה אות ח):

ומסתמיות דבריו משמע אפילו אם מכוון להמית עצמו לכפרה שיהא חיה דורסתו ויפול מן הגג ויטבע בנהר, אסור. וזה נראה כהרב יפה תואר.

 

ז. התאבדות למניעה מעבירה

יש שכתבו שאדם הנוטל את נפשו כדי להינצל מעבירה, אין לו גדר של מתאבד, ואף חייב לעשות כן כדי לא לעבור עבירה.

 

~ בבלי קידושין (מ ע"א):

גיבורי כוח עושי דברו לשמוע בקול דברו, כגון רבי צדוק וחביריו. רבי צדוק תבעתיה ההיא מטרוניתא, אמר לה: חלש לי ליבאי ולא מצינא, איכא מידי למיכל? אמרה ליה: איכא דבר טמא, אמר לה: מאי נפקא מינה דעביד הא אכול הא. שגרת תנורא קא מנחא ליה, סליק ויתיב בגויה...

רב כהנא הוה קמזבין דיקולי, תבעתיה ההיא מטרוניתא, אמר לה: איזיל איקשיט נפשאי. סליק וקנפיל מאיגרא לארעא.

 

הגהות הרד"ל (קידושין פא ע"ב ד"ה שם סליק):

ובהני עובדי דרבי צדוק ורב כהנא... שם יש לומר בפשיטות טפי, דלהינצל שלא יעברו העבירה עשו כן וחייבין, אפשר מדינא למימסר נפשיה ולא לעבור.[53]

 

~ בגמרא מבואר שמוטל על אדם לעשות כל שביכולתו להימנע מהלבנת פני חברו ברבים, ואפילו אם הוא נדרש למסור את עצמו למיתה בשל כך, היינו להפיל עצמו לתוך כבשן האש. הסיבה לחומרה זו היא משום שדומה הלבנת פנים לרציחה.[54]

אך עלינו לשאול, האם מדובר על הוראה מעשית, ובכך איסור הלבנת פני חברו ברבים הוא בכלל אחת מהעבירות החמורות עליהן נאמר ייהרג ואל יעבור, או שמא מדובר על 'דרך הערה' בלבד שאינה הוראה מעשית?[55]

בשאלה זו נחלקו הראשונים, והיא יכולה ללמד על הנידון שלנו, האם אדם שמתאבד כדי להימנע מעבירה חמורה, יש לו דין מתאבד או לא?

 

בבלי (ברכות מג ע"ב; סוטה י ע"ב):

נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. מנלן מתמר, שנאמר: היא מוצאת וגו'.

 

• יש הסוברים שאיסור הלבנת פנים נכלל בכלל העבירות החמורות, כאיסור רציחה, וייאמר בו הדין 'ייהרג ואל יעבור'[56] -

 

תוספות (סוטה י ע"ב ד"ה נוח לו):

ונראה האי דלא חשיב ליה בהדי שלוש עבירות שאין[57] עומדים בפני פיקוח נפש, עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים, משום דעבירת הלבנת פנים אינה מפורשת בתורה ולא נקט אלא עבירות המפורשות.

 

רבנו יונה (שערי תשובה, שער ג אות קלט):

והנה אבק הרציחה הלבנת פנים, כי פניו יחוורו ונס מראה האודם, ודומה אל הרציחה... והשנית, כי צער ההלבנה מר ממוות, על כן אמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא נט ע"א) לעולם יפיל אדם עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. ולא אמרו כן בשאר עבירות חמורות, אכן דמו אבק הרציחה אל הרציחה, וכמו שאמרו (סנהדרין עד ע"א) כי יהרג ולא ירצח. ודומה לזה אמרו שיפיל עצמו לכבשן האש ולא ילבין פני חברו ברבים. ולמדו זה מעניין תמר, שנאמר היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה, הנה כי אע"פ שהוציאוה לישרף, לא גילתה כי הייתה הרה מיהודה, שלא להלבין פניו.

 

• לדעת המאירי, מדובר על דמיון בלבד שלא ניתן ללמוד ממנו הלכה למעשה,[58] אלא הוא מעיד על חומרת העבירה בלבד -

 

מאירי (סוטה י ע"ב ד"ה לעולם):

לעולם יזהר אדם שלא להלבין פני חברו ברבים, דרך הערה אמרו נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים, מנלן מתמר שנאמר היא מוצאת.

 

מאירי (ברכות מג ע"ב ד"ה לעולם):

לעולם יזהר אדם שלא ילבין פני חברו ברבים - דרך צחות אמרו נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים.

 

סיכום

בדברי ערוך השולחן נערך סיכום של הדינים -

 

ערוך השולחן (יו"ד סימן שמה סעיף ה):

כללו של דבר, במאבד עצמו לדעת תלינן בכל איזה תלייה כל שהוא, כגון לתלות ביראה או בצער או שיצא מדעתו או שסבור היה שזה מצווה לבלי להיכשל בעברות אחרות וכיוצא באלו הדברים, מפני שזהו באמת דבר רחוק שאדם יעשה נבלה כזו בדעת צלולה.

צא ולמד משאול הצדיק שנפל על חרבו לבלי יתעללו בו הפלישתים, וכיוצא בזה מקרי אנוס.

 

ח. יסוד המחלוקת

כפי שראינו עד כה, לפנינו מחלוקות שונות בסיבות ההיתר לאדם להתאבד או לא להגדירו כך, כאשר ניתן לומר שלפנינו שתי גישות - האחת אוסרת לאדם ליטול את נפשו בכל סיטואציה שבה הוא נמצא, גם אם מדובר על ייסורים קשים, סבל וצער ואף חשש להמרת דת. ואילו הגישה השנייה מצדדת באפשרות התאבדות במצבים אלו.

עלינו להבין את שורש הוויכוח בין הגישות, ונראה שהוא תלוי ומבוסס על שתי הנחות יסוד התלויות זו בזו - על המקור לאיסור איבוד עצמי ושאלת בעלות האדם על גופו[59]

 

1. איסור רציחה

המקור לאיסור להתאבד הוא מאיסור רציחה, איסור עליו מצֻוה האדם ביחס לחברו והוא-הדין ביחס לעצמו, היינו שאסור לו לרצוח את עצמו.

 

פסיקתא רבתי (פיסקא כד): "לא תרצח - לא תתרצח".

בית מאיר (יו"ד סימן רטו סעיף ה): "דוודאי במיתת עצמו הוא מוזהר בלאו דלא תרצח".[60]

 

מהות האיסור - חוסר בעלות האדם על גופו

ממקור זה ניתן ללמוד שהטעם לאיסור האדם להתאבד נובע מהעדר בעלותו על גופו.

כלומר, כשם שאין האדם בעלים על גופו של חברו להורגו, איסור רציחה, כן הוא אינו בעלים על גופו שלו להורגו

 

הרדב"ז מסביר את הדין שאדם יכול לחייב את עצמו בממון ואינו יכול להרשיע עצמו לחיוב מיתה. לדבריו, ההבחנה היא בכך שהממון הוא בבעלות האדם ולכן האדם יכול לקבוע את עניינו, לעומת גוף האדם שאינו בבעלות האדם לקבוע אודותיו[61] -

 

רמב"ם (הל' סנהדרין פי"ח ה"ו):

גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו, אלא על פי שניים עדים.

רדב"ז (שם):

לפי שאין נפשו של אדם קניינו אלא קניין הקב"ה, שנאמר הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה.[62]

הלכך לא תועיל הודאתו בדבר שאינו שלו ומלקות פלגו דמיתה הוא אבל ממונו הוא שלו, ומשום הכי אמרינן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי. וכי היכי דאין אדם רשאי להרוג את עצמו, כן אין אדם רשאי להודות על עצמו שעשה עבירה שחייב עליה מיתה לפי שאין נפשו קניינו. ועם כל זה אני מודה שהיא גזירת מלכו של עולם, ואין להרהר.[63]

 

» לאור זאת נראה, שאין כל היתר לאדם ליטול את נפשו ולהתאבד, שכן גופו אינו בבעלותו לעניין זה, כשם שגוף חברו אינו בבעלותו לעניין זה -

 

הרב שלמה קלוגר (ספר החיים, או"ח סימן שכט פרק ח ד"ה מיהו):

אמת, דאין האדם ברשות עצמו להמית את עצמו. ואם ממית עצמו, הוי בכלל מאבד עצמו לדעת.[64]

 

2. איסור חבלה

המקור לאיסור להתאבד הוא מאיסור שפיכות דמים שעניינו איסור חבלה בהשחתת הגוף.[65]

לשיטה זו ניתן לומר, שאכן האדם הוא בעלים על גופו, אלא שהוא אינו רשאי לחבול בגופו משום שיש עימו שותף בגופו, הקב"ה.[66]

 

~ איסור שפיכות דמים

אחד המקורות לאיסור התאבדות מופיע בדרשת חז"ל מדברי התורה 'וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ', שמדובר על אדם הנוטל את נפשו שעובר על איסור שפיכות דמים[67] -

 

בראשית (ט, ה-ו):

וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם. שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם.

רש"י (שם): "אע"פ שהתרתי לכם נטילת נשמה בבהמה, את דמכם אדרוש מהשופך דם עצמו".[68]

 

~ הרמב"ם הביא מקור זה לאיסור התאבדות -

 

רמב"ם (הל' רוצח ושמירת הנפש פ"ב ה"ב-ה"ג):

וכן ההורג את עצמו... שופך דמים הוא ועוון הריגה בידו וחייב מיתה לשמיים...

ומנין שכן הוא הדין, שהרי הוא אומר... אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ, זה ההורג עצמו.

 

מדברי הרמב"ם הללו, שלא הביא כמקור לאיסור התאבדות את האיסור 'לא תרצח' אלא איסור שפיכות דמים, הוכיח המנחת חינוך שאכן אדם המתאבד אינו עובר על איסור רציחה -

 

מנחת חינוך (מצווה לד אות ח):

מאבד עצמו לדעת אינו בכלל לאו דלא תרצח, רק חייב מיתה בידי שמיים, כמבואר ברמב"ם.

» אין חובה להציל מתאבד - גופו בבעלותו וכאבדה מדעת[69]

 

לאור דבריו אלו שאין המתאבד עובר על איסור רציחה, טוען המנחת חינוך שאדם אינו מחויב להציל את חברו המעוניין להתאבד.

לדבריו, המקור לחובת הצלת חברו הנמצא בסכנה הוא מהשבת אבדה,[70] וכשם שאין חובת השבת אבדה במקרה בו האדם מאבד מדעתו את ממונו, עליו הוא בעלים, כך אין חובת הצלה כאשר אדם מאבד את עצמו עליו הוא בעלים -

 

מנחת חינוך (מצווה רלז):

נראה לכאורה, דאם אחד מאבד עצמו לדעת ויכול אחד להצילו, אפשר דאינו מוזהר על הלאו. לא מיבעיא דעל העשה והשבותו לרבות אבדת גופו ודאי אינו מצֻוה, כי העשה דהשבת אבידה אינה נוהגת בממון באבדה מדעת...[71]

אלא אף על הלאו הזה אינו מוזהר, דמקשה הש"ס בסנהדרין שם למה לי הלאו על טובע בנהר הא מוהשבותו לו נפקא ליה לרבות אבדת גופו, הא יכול לומר דנפקא מינה במאבד עצמו לדעת דאינו מצֻוה על אבדת גופו, כמו דאינו מצֻוה על אבדת ממונו מדעת, א"כ על כן כתבה התורה הלאו הזה, אלא על כורחך דגם בלאו הזה אינו מוזהר ומצֻוה. כן נראה לי ברור.

 

3. התאבדות כתיקון

? הקושי על דברים אלו של המנחת חינוך הסובר שהאדם הוא בעלים על גופו, הוא שאמנם לשיטתו גופו של האדם בבעלותו אבל עדיין אסור לו להתאבד מכוח איסור שפיכות דמים ואיסור חבלה, כפי שיטה זו -

 

הרב שלמה זוין (לאור ההלכה, משפט שיילוק לפי ההלכה, עמוד שכב):

הרי על כל פנים המאבד עצמו לדעת עושה איסור ועובר על ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש.[72]

 

! נראה שהתשובה נעוצה בגדר האיסור להתאבד, לפי שיטה זו הטוענת שהמקור לאיסור הוא מאיסור שפיכות דמים וחבלה.

כלומר, אמנם אסור לו לאדם להתאבד מחמת כן שהוא שופך דם עצמו ועובר על איסור זה, אבל כיון שהאיסור הוא איסור חבלה אזי יש ליישמו רק כאשר החבלה נעשית שלא לצורך, כשפיכות דמים שעניינה שפיכת הדם ללא כל צורך. אבל אם החבלה נעשית לצורך תיקון כלשהוא, היא אינה מוגדרת כחבלה אלא כתיקון.

לפיכך, לשיטה זו יעבור האדם על איסור התאבדות רק כשמתאבד 'סתם' ללא כל מטרה, אבל התאבדות לשם מטרה מסוימת, כפי שראינו דוגמאות לכך במחלוקות הראשונים, כגון לקדש שם השם בחשש להמרת דת, לצורך תשובה וכפרה על חטאים, להצלת רבים וכדו', אין המעשה יוגדר כמעשה איסור של התאבדות.[73]

 

יסוד זה מבואר בדברי הרב משה שטרנבוך שעסק בשאלה כיצד יכול אדם להחמיר ולמסור עצמו למיתה על עבירות שאין עליהן חובת ייהרג ועל יעבור,[74] הרי הוא עובר על איסור התאבדות.

לדבריו, האיסור להתאבד הוא באופן סתמי אבל העושה כן לצורך ותועלת, כגון לקדש שם השם, אינו בכלל איסור זה -

 

הרב משה שטרנבוך (בתוך: שו"ת שרידי אש, ח"ב סימן לד):

ובאמת יש לתמוה, היאך יכול היחיד להחמיר על עצמו כיון דהתורה התירה, וכדכתיב וחי בהם ודרשו חז"ל וחי בהם ולא שימות בהם, הא הוה מאבד עצמו לדעת, ואטו חולה שיש בו סכנה יכול להחמיר על עצמו שלא להתרפאות באיסורין או לחלל את השבת, הא ודאי מיקרי מאבד עצמו לדעת.

ושוב קשה, היאך פסקו הפוסקים דבשאר איסורין ומחמיר על עצמו נקרא חסיד, הא התורה התירה, והיה לן לומר דמיקרי מאבד עצמו לדעת...

אמנם נראה פשוט, דטעם הפוסקים שהתירו הוא, משום דסבירא להם דלא מיקרי מאבד עצמו לדעת אלא במקום דממית עצמו בלי תועלת רק קץ ומיאס בחיי עולם הזה, אבל במקום דהמית עצמו כדי לקדש שם שמיים לא מיקרי מאבד עצמו לדעת.

וכן דרשו בילקוט על האי קרא אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, יכול כחנניה מישאל ועזריה, תלמוד לומר אך... והיינו משום דכוונתם לקדש שם שמיים שוב לא מיקרי מאבד עצמו לדעת.

אבל חולה שיש בו סכנה המחמיר על עצמו לא קידש בזה שם שמיים, דהתורה התירה פיקוח נפש, ורק באנסוהו עכו"ם אף דהתירה תורה מכל-מקום אם לא רצה להיכנע לעכו"ם, קידש שם שמיים, ותו לא מיקרי מאבד עצמו לדעת.

 

מקורות האיסור כבסיס להבדל בין השיטות 

כפי שראינו, המחלוקת במקורות האיסור להתאבד, רציחה או שפיכות דמים, משפיעה על האפשרות להתאבד במקרים שונים, שכן אם מדובר על רציחה המבוססת על איסור רציחת חברו אין כל אפשרות להצדקת התאבדות, כי גופו אינו בבעלותו לשם כך. ואילו אם האיסור מבוסס על שפיכות דמים וחבלה עצמית, יתכנו מקרים של חבלה לצורך שאינה מוגדרת כחבלה.

בדברי הרב משה פיינשטיין מצאנו הבחנה זו בלשונות האיסור, כאשר שפיכות דמים משמעותה שפיכת דם ללא כל תועלת, לעומת רציחה שגם אם יש תועלת בה היא אסורה -

 

שו"ת אגרות משה (חו"מ ח"ב סימן עד אות ב):

וגם אפשר שבן נח אינו אסור ברציחה שהוא לטובת הנרצח, ושאני בזה האיסור לישראל מהאיסור לבן נח. ואולי איכא משמעות לזה מלשון האיסור - שלישראל נאמר בלשון לא תרצח, שמשמעותו כל אופן ועניין רציחה אף שהוא לטובה.

ובאיסור רציחה לבני נח נאמר בלשון שופך דם האדם שמשמעותו שהכוונה הוא לשפיכת הדם, שאם הוא לטובתו לא שייך כל כך לשון שופך דם.[75]

 

ט. טעמים נוספים להתאבדות שאול המלך

כפי שראינו, נאמרו טעמים שונים להחרגת התאבדותו של שאול המלך,[76] ולהלן נביא עוד כמה טעמים שלא נזכרו בדברים הקודמים ונעמוד על ההשלכות השונות מטעמים אלו.

 

1. חילול כבוד השם ומלכות ישראל

שאול המלך חשש מעינויים כאלו של מלך ישראל שיגרמו לחילול השם וכבוד מלכות ישראל[77]

 

ים של שלמה (בבא קמא פרק ח סימן נט):

וגם אפשר משום כבוד מלך משוח ה' שאין ראוי שימות בידי הערלים, ויעשו בו מיתת עינוי וביזיון, והוא חילול ה' בדת אמונתנו.

 

» הרב שלמה גורן (תורת השבת והמועד, עמוד 403):

מלך, נשיא וכיוצא בהם[78] הנופל בשבי האויב והוא עלול לתת בידי האויב אמצעי להתפאר ולהתגדל בו, ובסופו של דבר יהרגו אותו, מותר לו למות בידי עצמו ולא ליפול בידי האויב, מעין מה שקרה לשאול המלך ולאנשי מצדה, כטענת האיכה רבה נגד צדקיהו.

 

2. מותו של שאול היה צפוי בנבואת שמואל

יש הסוברים שההיתר של שאול המלך להתאבד היה מבוסס על דברי שמואל הנביא שבישר לו על מותו הצפוי,[79] וכיון שידע שהוא עומד למות היה מותר לו להתאבד, אך לאדם אחר שאין מותו קבוע אסור לו להתאבד[80]

 

שמואל (א, כח, טז-יט):

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל... כַּאֲשֶׁר לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְלֹא עָשִׂיתָ חֲרוֹן אַפּוֹ בַּעֲמָלֵק עַל כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה עָשָׂה לְךָ ה' הַיּוֹם הַזֶּה: וְיִתֵּן ה' גַּם אֶת יִשְׂרָאֵל עִמְּךָ בְּיַד פְּלִשְׁתִּים וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי גַּם אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל יִתֵּן ה' בְּיַד פְּלִשְׁתִּים.

 

יפה תואר (בראשית פרשה לד סימן יג ד"ה יכול כשאול):

יכול כשאול שנפל הוא עצמו על חרבו ומת, פן יבואו הערלים ודקרוהו והתעללו בו. ומכל-מקום אין ללמוד מכאן לכל מסובב מאויבים וירא פן יתעללו בו שימית את עצמו, דדילמא שאני שאול דקים ליה שימות, שכבר נאמר לו  מחר אתה ובניך עימי, אבל אחרים לא, דאפשר יחיוהו, ואפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם לא ימנע עצמו מן הרחמים.

 

השלכה הלכתית: התאבדות חולה שהרופאים קבעו לו זמן למות

נימוק זה מעלה שאלה מעניינת, האם אדם רשאי להתאבד כאשר הרופאים קבעו שאין תרופה למחלתו ותוך זמן מסוים הוא ימות, או שמא רק כאשר נביא קוצב את זמן מותו של האדם אזי מותר לו להתאבד, כשאול?

יתכן לומר שדווקא כאשר המידע נמסר לאדם מאת הנביא, שהוא מוסמך לקציבת זמן מותו,[81] ולא כאשר רופא קוצב את זמנו של האדם.

אבל בדברי החיד"א מצאנו שכתב שאדם שנקבע מותו בוודאות והוא התאבד בכלא, אין לו דין מתאבד, כפי מעשיו של שאול שהורה לו שמואל הנביא שהוא ימות בוודאי -

 

שו"ת חיים שאל (ח"א סימן מו):

מעשה ברוצח ישראל בעוה"ר שנתפס למשפט ויתנוהו במשמר מקום אשר אסירי המלך אך הי' בחדר לבדו ואחר ימים אמרו שומרי בית הסוהר כי מצאוהו חנוק וסודר על צווארו.

ויש להסתפק אם יש לו דין מאבד עצמו לדעת שלא להתאבל עליו, או מתאבלין עליו...

ראיתי להרב מהר"ש יפה ביפה תואר בראשית שכתב על המאמר הנזכר... דדילמא שאני שאול דקים ליה שימות שכבר נאמר לו מחר וכו' אבל אחרים לא דאפשר יחייהו...

ולפי האמור בנדון דידן יש צדדין לומר דהוי מעין דוגמא, דמאחר דנתפרסם דרצח ודאי ימיתוהו ובכהאי גוונא שרי להרוג עצמו שלא יתעללו בו ביסורין ומיתה... וא"כ שרי להרוג עצמו ואין לו דין מאבד עצמו לדעת.