פרשת בהר: עולם, שנה ונפש בשנה השביעית

פרשת בהר: עולם, שנה ונפש בשנה השביעית

א. הקדמה

פרשת השבוע מתייחדת במצוות שמיטה, לה נייחד את הדברים הבאים בעניינה.

שלוש קדושת המה; קדושת המקום, קדושת הזמן וקדושת האדם. קדושות אלו מבוטאות 'עולם, שנה ונפש', הכוללות את יסוד הבריאה כולה[1].

בשנה השביעית, שנת השמיטה, באות המה שלוש קדושות אלו לידי מפגש המרומם את הבא במגע עימם; מתעלה הוא המקום, המבוטא בלשון 'עולם', מתעלה הוא האדם, המבוטא בלשון 'נפש', התעלות הבאה מחמת תוקף קדושת הזמן המבוטאת בלשון 'שנה'.

חלותה של שנת השמיטה רק בארץ ישראל, כדברי הרמב"ם (הל' שמיטה פ"א הכ"ה): "אין שביעית נוהגת אלא בארץ ישראל בלבד, שנאמר כי תבואו אל הארץ".      

בשנה זו יש לקרקעה של ארץ ישראל קדושה מיוחדת בה היא מתעלה מדרגתה הבסיסית של כל השנים, דבר זה בא לידי ביטוי בדבריה של התורה (ויקרא כה, א-ב): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'". מפשט הפסוק עולה, שהציווי על השביתה הוא על הארץ שתשבות לשם ה'.

והדברים צריכים ביאור: ראשית, כיצד יכולה הארץ הדוממת וחסרת הדעת, לכוון לשבות לשם ה'.

שנית, רש"י (שם) מותח קו דמיון בין השביתה בשביעית לבין זו שבשבת: "כשם שנאמר בשבת בראשית". ויש לעיין בהשוואה זו, מה הדמיון בין שביתת הארץ לשביתת השבת.

בנוסף יש להזכיר את הקושי אותו מעלה רש"י (שם): "מה עניין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצוות נאמרו מסיני", קושי המצריך מענה ביחס הקשר בין סיני לשביעית.

ב. שבת הארץ ושבת בראשית

הביאור הוא לאור דברי אבודרהם (שחרית של שבת):

ויום השביעי משבח ואומר מזמור שיר ליום השבת - כלומר, שהשבת היא שאמרה זה המזמור ודוד המלך ידע זה בדרך נבואה.

כפי שבכוחה של השבת לשבח ולהודות להקב"ה מתוקף קדושת הזמן, כך שמגיעה שנת השמיטה יש בכוחה של הארץ לכוון לשבות לשם ה', ע"י קבלתה דעת מעצם קדושת הזמן.

נראה, שזו ההשוואה שערך רש"י בין השביתה בשבת לזו בשביעית; כשם שקדושת הזמן מעלה את הארץ לדרגת דעת, לשורר לה', כך קדושת הזמן של השנה השביעית מעלה את הארץ לדרגת דעת.

בזה מבואר הקשר שבין שמיטה להר סיני, כשם שהר סיני התקדש בעת שירדה עליו השכינה, כך גם מתקדשת היא ארץ ישראל בתוספת קדושה בשנה השביעית[2].

את עומקם של דברים, שמתעלה הארץ הדוממת בשנה זו לדרגת קבלת דעת, ניתן לבאר לאור דברי הרמב"ן (בראשית ב, ג; ויקרא כה, א):

והנה בכאן עוררו אותנו בסוד גדול מסודות התורה, כבר רמז לנו ר"א שכתב, וטעם שבת לה' כיום השבת, וסוד ימות עולם רמוז במקום הזה. וכוף אזנך לשמוע מה שאני רשאי להשמיעך ממנו בלשון אשר אשמיעך, ואם תזכה תתבונן. כבר כתבתי בסדר בראשית כי ששת ימי בראשית הם ימות עולם, ויום השביעי שבת לה' אלהיך כי בו יהיה שבת לשם הגדול, כמו ששנינו בשביעי מה היו אומרים מזמור שיר ליום השבת לעתיד לבוא שכולה שבת ומנוחה לחיי העולמים. והנה, הימים רמז לאשר ברא במעשה בראשית, והשנים ירמזו לאשר יהיה בבריאת כל ימי עולם. ועל כן החמיר הכתוב בשמיטה יותר מכל חייבי לאוין, וחייב הגלות עליה כמו שהחמיר בעריות, שנאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה. והחזיר העניין פעמים רבות, כל ימי השמה תשבות, ונאמר והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה, וכן שנינו גלות באה על עינוי הדין ועל עוות הדין ועל שמיטת הארץ, מפני שכל הכופר בה אינו מודה במעשה בראשית ובעולם הבא.

לדבריו, ששת ימי הבריאה רומזים על עולם הזה, ויום השביעי כנגד עולם הבא, כמו"כ שנת השמיטה, השנה השביעית במחזור השנים, מהווה היא בחינת עולם הבא.

ג. יסוד הדעת בבריאה

בחינה זו של עולם הבא המתגלה בשנה השביעית מוצאת את ביטויה ביסוד ההתעלות שיש בבחינת עולם הבא: הבריאה מורכבת מד' יסודות; דומם, צומח, חי ומדבר.

ישנה הבחנה ברורה בין ג' היסודות האחרונים - צומח, חי ומדבר, לבין יסוד הדומם. בג' היסודות הללו מצאנו את בחינת הדעת; מצויה היא בראש ובראשונה אצל האדם המדבר, כאמור בתפילת העמידה: 'אתה חונן לאדם דעת'.

מצויה היא גם אצל החי, בייחוד אצל השור, כדברי הנביא (ישעיהו א, ג): "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו". וכדברי הבבלי בבא קמא (לה ע"א) אודות שור פיקח היודע לרפא את מכתו בגבו, ואודות שורו של רב פפא שהיה לו כאב שיניים ולשם כך פתח חבית של יין ושתה להשכחת כאבו.

הדעת מצויה גם אצל הצומח, כדברי הבבלי סנהדרין (ע ע"א): "אותו אילן שאכל אדם הראשון ממנו חיטה היה, שאין התינוק יודע לקרוא אבא ואימא עד שיטעם טעם דגן".

ובטעמו של דבר, ביאר רש"י (שם): "מדקרי ליה עץ הדעת, ש"מ היינו חיטים". והוסיף המהרש"א (שם) ביאור, שלכן אמרו חז"ל[3] שקטן היודע לאכול כזית דגן מרחיקים מצואתו, שנאמר יוסף דעת יוסף מכאוב. הרי לנו, שיסוד הדעת בצומח מופיע בייחוד בחיטה. ברם, בדומם לא מצינו דעת[4].

אמנם כן, בזמן הזה אין בדומם בחינת הדעת, דומם הוא ואינו בר שינוי, אך לעתיד לבוא ניבא הנביא (ישעיהו יא, ט): "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", כאשר הארץ הדוממת תתעלה מבחינתה חסרת הדעת אל ההכרה וההבחנה.

בעידן זה כל יסוד יתעלה בדרגה אחת למעלה ממה שהיה מקודם. כלומר, יסוד החי יתעלה ליסוד הצומח וכן הלאה, דבר שגם יעלה את איכות הדעת והשגתה ממה שהייתה מקודם.

בדברים אלו ניתן לבאר את דברי הבבלי כתובות (קיא ע"ב) הדורש את הפסוק (דברים לב, יד):

חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן עִם חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים בְּנֵי בָשָׁן וְעַתּוּדִים עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר.

באופן הבא:

עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה - אמרו, עתידה חיטה שתהא כשתי כליות של שור הגדול. ואל תתמה, שהרי שועל קינן בלפת ושקלוהו ומצאו בו שישים ליטרין בליטרא של ציפורי.

מה הרעיון העומד מאחורי הדברים שהחיטה לעתיד לבוא תהייה כשתי כליותיו של שור הגדול?

לאור האמור, שלעתיד לבוא כל יסוד יתעלה ליסוד שמעליו, גם בבחינת הדעת, הרי שמובן מאוד שהצומח, החיטה, תתעלה לדרגת הדעת של יסוד החי, השור.

אולם, יש להעיר על הדיוק של הגמרא המציינת דווקא את החיטה כמאפיינת את יסוד הצומח, ואת אפיון יסוד החי בכליותיו של שור. 

לאור האמור לעיל נראה, מיצויה של הדעת בצומח מתבטא בחיטה המורה על הדעת, 'מדקרי ליה עץ הדעת, ש"מ היינו חיטים'. וכן יסוד הדעת בחי מתמצה בשור, 'ידע שור קונהו'.

כמו"כ, ציינה הגמרא את הכליות כביטוי למקום מיצויה של הדעת כדברי הבבלי ברכות (סא ע"א): 'כליות יועצות', וכדברי המדרש (חיי שרה א, א) שכליותיו של אברהם היו מלמדות אותו חכמה.

לאור זאת, המכנה המשותף בין השנה השביעית לבין עולם הבא, הוא ההכרה בבורא העולם, כפי שיובע לעתיד לבוא, 'ונשגב ה' לבדו ביום ההוא', 'ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים'.

כשם שהכרה זו, לה' הארץ ומלואה, באה לידי ביטוי לעתיד לבוא בצורה מלאה, כך באה הכרה זו לידי ביטוי בשנה השביעית, כדברי  המדרש (לקח טוב, ויקרא פרשת בחוקתי דף עז עמוד א): "אמר הקב"ה, כי לי הארץ. זרעו שש והשמיטו שביעית כדי שתדעו שהארץ שלי היא"[5].

לאור כל זאת, הרי שיסוד הדעת לארץ מופיע בשנה השביעית בה היא מתעלה לדרגה של מעין עולם הבא, וזו הכוונה בדברי התורה: 'ושבתה הארץ שבת לה'', ממעלת תוקף קדושת הזמן, שהוא בבחינת מעין עולם הבא, מתעלה הוא הדומם לדרגת ההכרה והדעת.

ד. שבת הארץ ויום הכיפורים

כאמור, קדושת הזמן המתגלה בשנה השביעית שואבת את תוקפה ממהותה של שנה זו, בה יש את ההכרה 'כי לי הארץ', דבר שמבוטא היטב בהכרה שלעתיד לבוא[6].

החתם סופר (ספר הזכרון, דרשה לערב יו"כ, עמוד ק ד"ה והנה) כתב אודות שמירת השנה השביעית:

השומרה, אזי כל השנה יש לו דין יום כיפור שנקרא שבתון בפסוק. שמיטה גימטרייה שס"ד, כמו שאמרו חז"ל (יומא כ ע"א), שס"ד יומי אית ליה רשות לבר ההוא יומא.

יש להבין את דבריו בהשוואה בין יוה"כ לשנה השביעית.

ונראה לבאר את דבריו כך: מתוקף קדושת הזמן של יוה"כ מתעלים ישראל לדרגת המלאכים הקדושים[7], המשוללים מיצר הרע[8]. לדרגה זו הגיעו ישראל גם בהיותם במדבר בעת אכילת המן, מאכלם של מלאכי השרת האוכלים משולחן גבוה, מאכל שאין בו פסולת אלא כולו נבלע באיברים[9].

אמנם, גם כיום ישנן אכילות כאלו, אכילות רוחניות שאין בהן פסולת וכולן לשם שמים, כגון אכילות שבת, אשר הגם שעל האדם לכוון באכילותיו במשך ימות השבוע לצרכי עבודת ה', מ"מ באכילות שבת אינו זקוק לכך[10].

יסוד הדברים מופיע בדברי האר"י[11], שאכילות אלו של יום השביעי הן בבחינת מעין עולם הבא המשוחרר מיצר הרע, דבר המנתב את אכילתו של האדם ועיסוקיו החומריים לגבוה, כפי שבעולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתייה אלא הנאה מזיו השכינה[12].

טעמו של דבר נובע מאכילת ישראל את המן, בו נאמר[13]: "הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן ה' לָכֶם לְאָכְלָה", אכילה משולחנו של הקב"ה, מאכל אשר באכילתו מתקדש האדם[14].

לאור דברים אלו מובנים היטב דברי חז"ל (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח, מסכתא דויהי פתיחתא) אודות מעלת אוכלי המן: "רבי שמעון בן יוחאי אומר, לא ניתנה התורה לדרוש אלא לאוכלי המן".

טעמו של דבר הוא כאמור, האכילה משולחן גבוה[15], "הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם"[16], הינה אכילה רוחנית ללא פסולת גשמית, אכילה כזו משוללת היא מיצר הרע[17], דבר הקושר את דור המדבר לקבלת התורה עליה דרשו חז"ל (שמות רבה, לב, א): "והמכתב מכתב אלוקים הוא חרות על הלוחות... חירות ממלאך המוות"[18]. 

לפי זה נבין את הקשר בין יום הכיפורים לבין השנה השביעית: מטבע הלשון המופיעה במן 'אֲשֶׁר נָתַן ה' לָכֶם לְאָכְלָה', מופיעה גם באכילת הפירות בשנה השביעית: 'וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה'[19]. לאמור, אכילת האדם בשנה השביעית דומה היא לזו אשר בשבת, בה ניכרת במאכלו הקדושה ועל ידה הוא מתקדש, מעלה את האוכל מדרגתו ומתעלה עימו.

אכילותיו של האדם בשנה השביעית הן אכילות משולחן גבוה, היבול בשנה זו קדוש מפאת היותו שייך לבורא העולם והאדם אינו אלא אורח בסעודתו, דבר המביא קדושה אל קרבו של האדם האוכל את יבול השביעית.

באם נחזור לדברי החתם סופר, הרי שבשמירת השביעית זוכה האדם למעלת יום הכיפורים, יום בו אין לו ליצר הרע שליטה מחמת התקדשות האדם ודימויו למלאכים, השגה שיכולה לבוא לא רק באופן של מניעת אכילה אלא גם באופן של קידוש האכילה.

ה. סיכום

מדברים אלו למדים אנו, שיש בכוח קדושת הזמן של השנה השביעית להביא את האדם לידי התקדשות במעשיו הגשמיים ועילויָם לדרגות עליונות יותר ממה שהיו עד כה.

בשנה זו נפגשות המה שלושת הקדושות; עולם, שנה ונפש, ובאות יחד לידי עילוי; התקדשות המקום, האדמה והיבול מתוקף קדושת הזמן והתקדשות האדם הישראלי באכילת פירות שביעית.