פרשת בשלח: הנהגת הקב"ה במציאות הטבעית

פרשת בשלח: הנהגת הקב"ה במציאות הטבעית

 

א. מים, רפידים ועמלק

בסוף הפרשה נאמר (שמות יז, ח): "וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם".

רש"י (שם) עומד על הסמיכות בין פרשיית מי מריבה, בה התלוננו ישראל על חוסר המים, לבין פרשיית עמלק:  

סמך פרשה זו (מי מריבה) למקרא זה, לומר תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם, ואתם אומרים היש ה' בקרבנו אם אין?! חייכם שהכלב בא ונושך אתכם ואתם צועקים אלי ותדעון היכן אני. משל לאדם שהרכיב בנו על כתפו ויצא לדרך, היה אותו הבן רואה חפץ ואומר, אבא טול חפץ זה ותן לי, והוא נותן לו, וכן שניה וכן שלישית. פגעו באדם אחד, אמר לו אותו הבן ראית את אבא? אמר לו אביו, אינך יודע היכן אני?! השליכו מעליו ובא הכלב ונשכו.

והנה, בבבלי סנהדרין (קו ע"א) נחלקו מה הכוונה במילת 'רפידים':

מאי לשון רפידים? רבי אליעזר אומר, רפידים שמה. רבי יהושע אומר, שריפו עצמן מדברי תורה.

ובביאור דעת רבי יהושע כתב רש"י (שם ד"ה מפני):

מפני רפיון ידיים - של תורה ומצוות. והכי נמי רפידים רפיון ידיים הוא, כלומר מפני שרפו ידיים מן התורה בא עליהם עמלק.  

לאור דבריו עולה שנחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע מהי הסיבה בגינה בא עמלק להילחם עם ישראל; האם מפני רפיון בלימוד התורה, כדעת רבי יהושע, או שמא הדבר הוא כעונש על נסותם את הקב"ה, כפי שהביא רש"י.

אולם, בדברי המדרש (ילקוט שמעוני, פרשת בשלח רמז רסא) הובאו את שני הטעמים יחדיו:

ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים - ע"י שרפו ידיהם מן התורה ומן המצוות, שהכתוב אומר ויקרא שם המקום מסה ומריבה, התחיל הקב"ה צווח על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה'.

וממשיך המדרש ומביא את משל האב ובנו, כפי שהובא לעיל בדברי רש"י.

ויש לעיין, מה השייכות בין רפיון לימוד תורה לבין ניסיון ישראל את הקב"ה האם הוא מצוי בקרבם, שבגינם באו עמלק להילחם עם ישראל?

 

ב. נס גלוי ונס בטבע

להבנת העניין יש לתמוה, כיצד יתכן הדבר שבני ישראל אשר ראו את מכות מצריים, יציאת מצריים וקריעת ים סוף, שאין ספק שנעשו בידי ה', יתמהו וישאלו 'הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן'?[1]

הביאור הוא, שיש ב' אופני הנהגה של הקב"ה בעולמו; הנהגה טבעית המתבטאת בשם 'אלוקים' המורה על הנהגת הקב"ה את עולמו בצורה של העלם והסתרה בטבע,[2] והנהגה מעל הטבע המבוטאת בשם 'הוי-ה'.

מובן מאיליו, שכאשר רואים בחוש את ההנהגה הניסית בשידוד מערכות הטבע, כפי שהיה במכות מצריים וקריעת ים סוף, אין ספק שמתחזקת האמונה במציאות הקב"ה בקרבנו.

אך בזמן בו אין ניסים גלויים אלא עולם כמנהגו נוהג, לא ניכרת טביעת יד הקב"ה במציאות.

בעייתיות זו העלה הרמב"ן (שמות יג, טז):

ומן הניסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בניסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם.

הרגלת ישראל בניסים גלויים המשדדים את מערכות הטבע יכולה להביאם לידי חסרון בהבנה שהקב"ה מנהיג את עולמו גם בצורת הנהגה טבעית, כאשר עולם כמנהגו נוהג ונראה כביכול שהקב"ה לא מנהיג את עולמו.[3]

לאור זאת נראה שזו הייתה טעותם של ישראל לאחר מכות מצריים וקריעת ים סוף, בהן ראו את היד הגדולה והניסים הגלויים של הקב"ה, אך שאלתם 'הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן' היא האם הנהגת הקב"ה את עולמו, כפי שניכרת הנהגתו בהנהגה הניסית ומתבטאת בשם הוי-ה, שייכת גם בתוך העולם החומרי והגשמי, 'בקרבנו', האם מנהיג הוא הבורא ומשגיח גם על עולם הטבע.   

ג. התורה וישראל בגילוי ההנהגה

טעותם זו של ישראל באה להם בעקבות רפיון ידיהם בתורה.

יסודו של מתן תורה היה לפרסם את הנהגת הקב"ה בעולם הטבע, שהרי התורה היא מציאות הנהגת העולם והיא היוותה את התשתית לבריאתו, "איסתכל באורייתא וברא עלמא".[4]

הסתכלות הקב"ה בתורה שמכוחה ברא את העולם מורה על הנהגת הקב"ה את עולמו גם באופן של הנהגת הטבע, בהשלטת האלוקות על ענייני הטבע, כפי שהתבטא הדבר בפסוק: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ",[5] שֵם 'אלוקים' המורה על הנהגת הטבע, בזמן ההעלם בו העולם נוהג כמנהגו, מופיע במציאות הטבעית בבריאת העולם.

השלטת הנהגתו של הקב"ה בענייני העולם הזה באה ע"י ישראל והתורה, כדברי רש"י (בראשית א, א): "בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתו".

כלומר, השילוב בין ישראל לבין התורה, בזמן שמקיימים הם את התורה, מעיד במציאות הטבעית על הנהגת הקב"ה את עולמו. אולם, בעת שישראל מרפים ידיהם מהתורה, ישנה האפלה וחוסר גילוי בהנהגת הקב"ה בעולם.

ברפידים רפו ידיהן של ישראל מהתורה, חשבו שניתן לקבל את התורה רק במצב עילאי כפי שהיה במתן תורה, מצב בו היו משוללים מענייני הטבע והגשמיות, מצב בו ההנהגה הניסית של הקב"ה בעולמו הייתה בשיאה - רק אז, חשבו, ניתן לקבל את התורה ולקיימה, אך במציאות הטבעית בה עולם ההסתר שולט, לא תתכן קיומה של תורה.

אשר לכן, בהגיעם לרפידים וחסרו להם העניינים הגשמיים הטבעיים, "וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם",[6] החל העם לריב עם משה ולנסות את הקב"ה, האם אכן הקב"ה מנהיג ומשגיח במציאות הטבעית, במקום בו עולם כמנהגו נוהג, ובדרך הטבע אין מים לשתות, האם גם בצורה כזו ניתן לקיים את התורה דרכה ניתן לגלות על מציאות ה' בטבע.

מריבה זו של ישראל וניסיונם את הקב"ה בשאלה מהותית על הנהגתו במציאות נוצרה מחמת רפיון ידיהם מלימוד תורה, שהרי, כאמור, התורה מגלה על הנהגת הקב"ה את עולמו במציאות הטבעית, כפי שהתבאר, והיה להם להשכיל זאת, אך מחמת רפיון התורה נחלשה גם האמונה בדבר זה ובאו לכלל ניסיון בהקב"ה.

 

ד. עמלק

העונש של מלחמת עמלק בא לאחר הניסון האמור, דבר המבטא מידה כנגד מידה:

עמלק כפר בהנהגה האלוקית במציאות הטבעית, דימה הוא שהשגחתו היא בשמים מעל, ואין השפעה של האלוקות במציאות הטבעית, דבר המתבטא בהגדרתו ע"י התורה "וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים"[7]   ממילא, סירב עמלק להכיר במציאות ישראל כמבטאים את הנהגת הקב"ה במציאות הטבעית.

רעיון זה התבטא במעשיו של עמלק שהיה מזנב בישראל, "חותך מילות וזורק כלפי מעלה".[8] הערלה מבטאת את החומריות והגשמיות, ובזריקתה לשמים ביטא עמלק את חוסר שייכותם של ישראל אל עולם החומר. לדבריו, שייכים הם ישראל לשמים, למציאות הרוחנית ואין להם להשפיע את הנהגת הקב"ה על המציאות הטבעית.

אשר לכן - "אין הכיסא שלם ולא השם שלם עד שיכרית זרעו של עמלק"[9] שלימות הנהגת הקב"ה בעולם תהייה רק בהכרה המלאה שמנהיג הוא גם בענייני הטבע, דבר המצריך את מיגור עמלק.

לאור זאת מובן הקשר בין רפיון ישראל ברפידים לבין העונש שבא להם ע"י מלחמת עמלק.

משום שפקפקו ישראל בהשגחתו של הקב"ה בעולם הטבע, בהנהגה הטבעית, נענשו ע"י עמלק המייצגים גישה זו.

לאור זאת נוכל להבין את דברי המדרש (ילקוט שמעוני, בשלח רמז רסד) המבאר את הסיבה בה בחר משה ביהושע כדי להילחם בעמלק:

ויאמר משה אל יהושע ולמה אמר ליהושע מפני שבא משבטו של יוסף, כתיב והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש תצא להבה מבית יוסף ותאכל קש של בית עשו, זה יהושע שהרג עמלק... זה כתיב בו ולא ירא אלהים וזה כתיב בו את האלהים אני ירא, יבוא זה ויפול ביד זה.

המלחמה בעמלק, שכפר בהנהגת הקב"ה את העולם הטבעי, תופקד בידי זרעו של יוסף אשר היטיב לבטא את מציאות הנהגת הקב"ה גם בענייני הטבע, הן בהיותו עבד והן בהיותו שליט במצריים, ביטוי החומריות והעלם הקדושה.[10]

ואכן, המלחמה בפועל בעמלק נעשתה באופן האמור בדברי הבבלי ראש השנה (כט ע"א):

והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל - וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך, כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את ליבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלים.

בכך לימד משה את ישראל אמונה בהנהגת הקב"ה בעולם, שגם בענייני הטבע, בו לא ניכרת לעין הנהגתו יתברך, מ"מ על האדם לשעבד ליבו לשמיים ולהכיר שכל הקורות אותו הם מאת הקב"ה.