פרשת ויקהל-פקודי: בירורים ותיקונים

פרשת ויקהל-פקודי: בירורים ותיקונים

 

א. הקדמה

פרשיות 'ויקהל-פקודי' הבאות לאחר חטא העגל מהוות תיקון לחטא זה שיסודו בהיפרדות העם כמקור לחוסר השראת השכינה שאינה שורה אלא בהקהל.[1]

שורשו של מתן תורה היה באחדות, כדברי המדרש (תנחומא, יתרו סי' יג): "בשעה שעמדו ישראל על הר סיני השוו כולן לב אחד לקבל עליהם מלכות שמים בשמחה". אחדות זו שהביאה בעקבותיה את הערבות ההדדית זה לזה הופרה בחטא העגל בו אמרו: "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל",[2] אמירה שנאמרה בלשון יחיד, 'אלוהיך', המורה על פירוד אישי.[3]    

התיקון לפירוד זה הובע בתחילת פרשת 'ויקהל': "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", התקהלות המהווה תיקון לחטא העגל בשיבה לעמידתם לפני מתן תורה כאיש אחד בלב אחד.

תיקון נוסף לחטא מצוי בתחילת פרשת 'פקודי': "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת",[4] וביאר רש"י: "עדות לישראל שוויתר להם הקב"ה על מעשה העגל, שהרי השרה שכינתו ביניהם".  

אולם, בתוך ענייני השראת השכינה שבמשכן בפרשיות אלו, נמצאת פרשיית השבת כפתיח לכל:

שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת. לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת.[5]

פתיחה זו דורשת ביאור, כיצד משתלבת קדושת השבת וההישמרות מעשיית מלאכה בה בתיקון חטא העגל והשבת השכינה לישראל?

יתרה מכך, הכפילות בפסוקים אלו דורשת ביאור; מדוע הובדל והתייחד איסור הבערת אש ביום השבת מכלל האיסור הכולל של אי-עשיית מלאכה ביום השבת?

 

ב. המלאכה כתיקון החטא

למען מתן מענה לשאלות אלו יש להבין את עניינה של המלאכה:

מפסוקי התורה עולָה היא התלות בין עבודת האדם בששת ימי המעשה לבין מניעתו ממנה ביום השביעי, לדוגמה: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת",[6] תלות המלמדת שכשם שציווה אותנו הקב"ה על ההימנעות מהמלאכה ביום השבת, כך חייבנו במלאכה בששת ימי המעשה.[7]

הבנה זו מקבלת ביטוי בתחילת פרשת 'ויקהל': "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם, שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה",[8] פסוק הרומז לאמור בראשית הבריאה: "וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ... אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת",[9] בו ניתנה ההוראה לאדם 'לַעֲשׂוֹת', להמשיך את מעשה הבריאה.

הכוח המסור לאדם ליצור ולשכלל יכול להביאו לידי שותפות ביצירה,[10] אך מאידך יכול להביאו לידי כפירה, "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה",[11] חשש שהובע במדרש (קהלת רבה, פרשה ז):

בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו, ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך.

ברם, ישנה היכולת ביד האדם לראות במעשה ידיו במשך ימי החול את התגלות האלוקים בבריאה, את היותו שותף עימו בשכלולו של עולם, ליצור את הזיקה והתלות בין ששת הימים ליום השביעי. דרך זו ניתנת להיעשות בעצם ההימנעות ממלאכה ביום השביעי, בעצירה משטף החיים החומריים של ימי החולין, בשיבה אל המקור הרוחני העליון המחייה את כולם.[12]

נבקש להעמיק יותר בביאור זה:

סמיכות פרשיית המשכן לאיסור המלאכה בשבת, המופיע בתחילת פרשת 'ויקהל', מלמדת שהמקור לאיסורי שבת נלמד מהמשכן, כדברי הבבלי שבת (מט ע"ב): "הא דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת כנגד מי?... כנגד עבודות המשכן".[13]

כלומר, ל"ט אבות מלאכה האסורות לעשייה בשבת נלמדות ממלאכת המשכן, בו היו פעולות אלו שהוגדרו כמלאכה האסורה בשבת, דבר הדורש ביאור מה הקשר בין פעולות המשכן למלאכות שבת? מדוע פעולות שהיו במשכן נקבעו כמלאכות האסורות בשבת?

דבר נוסף שיש להבין הוא האמור בדברי רש"י (שמות לה, ב): "הקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן, לומר שאינה דוחה את השבת", מדוע אכן מלאכת המשכן אינה דוחה שבת?

התשובה לשאלות אלו מביאה אותנו להעמיק יותר במהותה של 'מלאכה':

כדי לעמוד על טיב המושג 'מלאכה', עלינו להבין שמלאכה אינה בהכרח פעולה, שהרי לא נאסרה בשבת פעולה אלא מלאכה, כזו שהייתה במשכן. יתירה מכך, יש פעולות הדורשות עמל ויגיעה, כנשיאת משא, ולמרות זאת אינן מוגדרות כמלאכה שתיאסר בשבת, ומאידך יש מלאכות הנעשות בקלות וללא טרחה שחייבים עליהן בשבת, כמלאכת בורר.[14]

לאמור, הגדרת המלאכה אינה תלויה במאמץ הדרוש לשם עשייתה, הבנה המחדדת את הצורך במתן מענה מדוייק להגדרת המושג 'מלאכה'.

לאחר חטא אדם הראשון נגזר עליו "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם",[15] מלאכת עבודת האדמה, גזירה שאינה מהווה עונש על החטא, אלא הינה תוצאה ישירה ממנו.[16]

טרם החטא לא היה זקוק האדם למלאכות כדי להוציא אוכל מהאדמה - "אלמלא לא חטא אדם הייתה הארץ מוציאה גלוסקאות",[17] "אדם הראשון מיסב בגן עדן היה, והיו מלאכי השרת צולין לו בשר, ומסננין לו יין",[18] מציאות המורה על שלימות העולם שאינו זקוק לתיקון והכשרה.

אולם, חטא 'עץ הדעת טוב ורע' הפך את המציאות למעורבת בטוב ורע,[19] כעת מוציאה האדמה יסודות גולמיים הדרושים לתיקון באחת-עשרה מלאכות הפת,[20] דבר המבוטא בגזירה: "וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה",[21] היכולת לאכול תלויה במלאכת התיקון ובירור הטוב.

ההבדל בין שני המצבים, זה שלפני החטא וזה שלאחריו, נובע מהתרחקות האדם מגן-עדן, מחוסר הנוכחות הגלויה של האלוקים במציאות, שלאחר החטא נדרשת פעולת בירור לחשיפתו.

נמצאנו למדים שהמלאכה נועדה להביא את האדם לתיקון העולם והעלאתו למציאות טובה יותר, לחשוף ולגלות את האלוקות במציאות החומרית, להביא את העולם-ההעלם אל הגלוי, בחינה השמורה לעתיד לבוא, "עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת".[22]

מכאן נשוב אל מושג המלאכה ונגדיר, שמלאכה היא פעולת בירור ותיקון. בזו תימדד פעולה להיכללותה בשם מלאכה - האם היא מתקנת ומקדמת את חומר הגלם בעולם ומכשירה אותו לייעודו, ואין הדבר תלוי בטרחה וביגיעה הדרושה לביצועה.[23]

בששת ימי המעשה עומל האדם לתיקון העולם, במלאכתו מברר את הטוב מהרע, חושף את האלוקים במציאות ההעלם, אך ביום השביעי דרושה היא הימנעות מיצירה זו, להורות על היות יום זה מעין עולם הבא שכולו טוב ואינו זוקק בירור מחמת היותו יום המשולל מהחטא הקדמון.[24]

ג. שבת ומשכן

כאמור, השראת השכינה במשכן מלמדת על הִתרצות הקב"ה מחטא העגל, חטא שהיווה ירידה ממתן תורה בו התעלו ישראל לדרגת אדם הראשון, אך מהר נפלו בחטאם: "אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן",[25] ובהשראת השכינה במשכן שבה היא השכינה לישראל.

מהלך זה של נפילות וירידות מלמד על ניסיונות חוזרים ונשנים להבאת העולם אל ייעודו הראשיתי, מציאות מבוררת בגילוי וחשיפת האלוקים בה, דבר המתגלה בסופו של דבר במשכן. 

לאור זאת, הפעולות שהיו במשכן נועדו להכשיר ולהביא את העולם לייעודו ותיקונו, שזוהי מגמת המשכן עצמו, לחשוף את האלוקות במציאות, "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם".  

ואלו דבריו של רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן, ליקוטי תניינא ד, ג):

כי על ידי העסקים והמלאכות שעושים נעשה ע"י זה בחינת משכן. כי כל המלאכות כלולים בל"ט מלאכות, שהם אבות מלאכות... ול"ט מלאכות הן כנגד מלאכת המשכן, כמו שאמרו רבותינו ז"ל אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, כנגד מי? כנגד מלאכת המשכן. וציורא דמשכנא כציורא דעובדא דבראשית, והאדם עושה המלאכה, וציורא דגופא כציורא דמשכנא. נמצא, שע"י האדם שעושה המלאכה והעסק, ע"י זה נעשה בחינת משכן, כשעושה המלאכה והעסק כראוי, כמו שצריך לעשות, וע"י זה נותן חיות והארה למעשה בראשית, והוא קיום העולם.

המלאכה בששת ימי המעשה מקבילה למלאכות הנעשות במשכן, שעל-ידן מתקיים העולם ונחשפת האלוקות בו, כדברי המדרש (אוצר המדרשים, עמוד 80) הרואה במלאכה בסיס להשראת שכינה:

גדולה מלאכה שלא שרתה שכינה בישראל עד שעשו מלאכה, שנאמר וירא משה את כל המלאכה וגו' ויברך אותם משה. ומה ברך אותם, אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם.

ממילא מובן שהפעולות במשכן הנועדות לבירור ותיקון העולם ייאסרו לעשייה בשבת, שֵם מלאכה להם, מלאכות התיקון המה, באות הן מלאכות אלו לתקן את החטא הקדמון, שאין לו נגיעה ביום השבת המבורר מכל סיג חומרי ולכן היא-השבת בבחינת מעין עולם הבא.[26]

בדברים אלו נוכל להבין שאין מלאכת המשכן דוחה את השבת, מפאת שקדושת השבת עליונה יותר מקדושתו של משכן, בכך שזה האחרון מבטא את עולם החומר, עולם הזה, שיש לתקנו ולהביאו לידי עילוי, ואילו השבת היא מעין עולם הבא, עולם שהגיע לייעודו התכליתי.

ד. מלאכת הבערה

נותרה לה השאלה הניצבת בראש הדברים, מדוע נבדלה היא מלאכת הבערה מכלל מלאכות שבת.

כמענה לשאלה זו יש לפנות לדברי הבבלי פסחים (נד ע"א) אודות ברכת 'מאורי האש' הנאמרת במוצאי שבתות:

רבי יוסי אומר, שני דברים עלו במחשבה ליבראות בערב שבת ולא נבראו עד מוצאי שבת, ובמוצאי שבת נתן הקב"ה דעה באדם הראשון מעין דוגמא של מעלה, והביא שני אבנים וטחנן זו בזו ויצא מהן אוּר.

יש להבין מה טיבה של דעה זו שניתנה באדם הראשון, 'מעין דוגמא של מעלה', להקיש בב' אבנים?

המדרש (תהלים, מזמור צב) מתאר את התחושה בה היה מצוי האדם בהגיע מוצאי השבת:

כיון שראה אדם מוצאי שבת עם דמדומי חמה, התחיל החושך ממשמש ובא, התחיל אדם טופח על פניו, ואמר אוי לי שמא זה שאמר הקב"ה הוא ישופך ראש הוא מביאו עכשיו... מה עשה הקב"ה, זימן לו שתי אבנים, אחת של אופל ואחת של צלמוות... ונטל אדם הראשון שתי האבנים והקישן זו לזו ויצא מהן אש, והבדיל עליו בורא מאורי האש.

כאמור, שבת היא בבחינת מעין עולם הבא, עולם השב למקורו העליון המתוקן כייעודו.

נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו, שנאמר שבת וינפש, כיון ששבת ווי אבדה נפש.[27]

את הקשר בין העולם למקורו הרגיש האדם במוחש בשבת, יום בו התעצמה הנשמה על גופו החומרי, יום בו שב העולם למקורו. אך בהגיע עת מוצאי שבת, זמן בוא החושך ושיבת הנשמה היתירה למקורה, חשש האדם שמעתה העולם בששת ימי המעשה מנותק הוא ממקורו, טבעי וחומרי לגמרי. על כן זימן לו בוראו אבנים, שיא התגלמות החומר,[28] ולימדו את הקדושה החבויה בתוך החושך. הקשת האבנים זה בזה והדלקת האש על-ידן מבטאת את המשמעות של כלל המלאכות האסורות בשבת - גילוי וחשיפת האור האלוקי בתוככי המציאות החשוכה.[29]

קיימת היא קדושה בעולם החומרי, אך זקוק האדם לדעת עליון, להידמות לבוראו, בכדי להדליק את הניצוץ ולחשוף על-ידו את האור האלוקי במציאות.

זו הדעת שניתנה לאדם הראשון במוצאי שבת, 'מעין דוגמא של מעלה' - להורות לו שיש בכוחה של מלאכה לתקן ולהכשיר את העולם לייעודו, להיות שותף עם בורא העולם במגמה זו.

ה. פרה אדומה

עד עתה עסקנו בדרכים שונות להשראת השכינה בעולם, לחשיפת האור האלוקי במציאות בכדי להביא את העולם לידי ייעודו, הן בדרך של מלאכות בששת ימי המעשה והן במשכן.

פרשיית פרה אדומה מהווה את אחת הדרכים לחזרת האדם לימי קדם, טרום החטא הקדמון.

מדוע פותחת היא פרשייה זו במילים הכוללות את התורה כולה: "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה"?[30]

זאת ועוד, הגם שפרשיית פרה אדומה היא חוקה, כדברי המדרש (במדבר רבה, פרשה יט): "אמר הקב"ה, חוקה חקקתי לך גזרה גזרתי, ואין לך להרהר אחריה", ממשיך המדרש ונותן טעם לכך:

משל לבן שפחה שטינף פלטרין של מלך. אמר המלך, תבוא אמו ותקנח את הצואה. כך אמר הקב"ה, תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל.   

והנה, מלבד דברי המדרש שבאה פרה אדומה לכפר על חטא העגל, מפשט הפסוקים עולה שבאה היא לטהר מטומאת מת, טומאה הכרוכה בחטא העגל, כדברי הבבלי עבודה זרה (ה ע"א):

לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המוות שולט בהן, שנאמר אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם, חבלתם מעשיכם - אכן כאדם תמותון.

עניין נוסף הכרוך בפרשייה זו הוא לימוד התורה, כדברי הרמב"ם (הל' תלמוד תורה פ"ג הי"ב):

אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן, ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה, אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה. אמרו חכמים דרך רמז, זאת התורה אדם כי ימות באהל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהלי החכמים.[31

 

ו.  'עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנֶךָ'

להבין עניינה של פרה אדומה יש להתחקות אחרי מקורה, כפי שמופיע בפסיקתא (פיסקא יד):

מתהלך בתומו צדיק - זה היה אברהם, התהלך לפני והיה תמים, אשרי בניו אחריו... כל מה שעשה אברהם למלאכים פרע הקב"ה לבניו... הוא הביא לפני המלאכים מים, שנאמר יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם... אמר לו הקב"ה, היא טהרתם של בניך, יהיו נותנים מן אפר פרה לתוך המים ומזים ומטהרים.

יש לעמוד על טיב הקשר בין תמימות אברהם בה פותח המדרש לבין פרה אדומה.

כן יש להביא את דברי הבבלי סוטה (יז ע"א), שם מבואר שאפר פרה אדומה ניתן בגין אמירת אברהם "ואנכי עפר ואפר".

הביאור כך הוא: הציווי הראשון על התמימות נאמר לאברהם: "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים",[32] ומבאר הרב יוסף דב סולובייצ'יק (בית הלוי, בראשית פרק יז) שיסוד התמימות הוא בביטול הרצון האישי, זה המנוגד לרצונו של הבורא, לרצונו של הקב"ה. לדבריו,[33] המשכה של תמימות זו היא באמירת ישראל 'נעשה ונשמע' בעומדם תחת ההר, אמירה שהיוותה את שעבוד גופם החומרי ורצונותיהם לרצונו של הבורא ובזה הסירו מעליהם את החשבונות הרבים.[34] אולם, בעתיו של חשבון הימים של משה בהר, הגיעו ישראל לחטא העגל. לאמור, התיקון לחשבונות הרבים, הרצונות האישיים המנוגדים לרצונו של מקום, הוא בהליכה בתמימות, בשיבה אל המקור: "אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר",[35] שרצונו מכוון לרצונו יתברך.

לאור יסוד זה נוכל להבין את עניינה של פרה אדומה שהינה חוקה ללא הבנת שכלו של אדם, המהווה בניין אב לכל התורה, 'חֻקַּת הַתּוֹרָה', להורות על השיבה למעמד סיני בו שעבדו ישראל את גופם החומרי ונטיותיהן האישיות לרצון בוראם.[36]

יורו על כך דברי הרמב"ם (הל' מקוואות פי"א הי"ב) המבאר את עניין הטומאה והטהרה בישראל:

דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו והרי הן מכלל החוקים, וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים הוא שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים אלא גזירת הכתוב היא והדבר תלוי בכוונת הלב.

אפר הפרה ומי המקווה אינם מטהרים, חוק וגזירה שיש להזות מי חטאת ולטבול במקווה מים, חוק וגזירה המהווים את הבסיס לטהרת הלב.

בחטאיו של האדם נוטה הוא אל החומריות, אל רצונותיו האישיים המנוגדים לרצונו של בוראו, הטהרה תגיע לו באמצעות חוק וגזירה, בעשיית מעשה ללא עירוב דעתו האישית, בחוסר הבנה ובתובנה כי כך גזר הבורא. כאן 'הדבר תלוי בכוונת הלב', בשעבוד רצונו האישי לזה של בוראו.[37]

אשר על כן, פותח המדרש בתמימותו של אברהם, ב'אנכי עפר ואפר', המהווה יסוד לכפרת פרה אדומה המכפרת על הנטיות החומריות מרצונו של מקום, ובגין "יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם", הטהרה מהנטיות החומרית[38] זכו ישראל לאפר פרה המכפרת על אלו.

בזה יבוארו גם העניינים הנוספים שנקשרו לפרה אדומה, כפרה על חוסר לימוד תורה וטהרה מטומאת מת, ששורש אחד להם - ביטול הנטייה החומרית של האדם ושעבודה לרצונו של בוראו:

הן בלימוד תורה בו נאמר: "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל",[39] אשר הכוונה היא להמית את 'עצמו', העצמיות האישית ושעבודה לרצונו של נותן התורה,[40] כשם שהיה הדבר בהר סיני.

והן בכפרה על טומאת מת שבאה לעולם בעתיו של נחש[41] וחזרה שוב בחטא העגל,[42] כאשר ההבנה בכך היא[43] שבנטיית האדם לחומריות המתכלה מנתק עצמו ממקור החיים הנצחיים המשוללים ממוות, לכן פרה אדומה מכפרת על טומאת מת וחטא העגל ששורש אחד להם.

מכלל דברים אלו למדים אנו, שכפרת פרה אדומה היא חוק וגזירה, וזהו עצם הכפרה על המכנה המשותף של כלל החטאים שבאים בעתיו של רצונות אישיים המושרשים מנטיית החומריות, ובאה היא החוקה בחסר ההבנה האישית, בשעבוד הרצון לרצונו יתברך, לכפר על נטיות אלו.