פרשת וישב: הנהגה על-טבעית

פרשת וישב: הנהגה על-טבעית

א. הקדמה

על דברי הפסוק הפותח את הפרשה: "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה",[1] מבאר רש"י:

ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה, אומר הקב"ה, לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה.

ויש לעיין בדברים אלו, מהי ההקפדה על יעקב שביקש לשבת בשלוה כאן בעולם הזה?

בנוסף, יש לבאר את דברי המדרש (בראשית רבה, וישלח פרשה עז) אודות יעקב:

רבי ברכיה בשם רבי סימון אמר, אין כאל ומי כאל ישורון ישראל סבא - מה הקב"ה כתוב בו ונשגב ה' לבדו, אף יעקב ויותר יעקב לבדו.

דברי המדרש חידות המה.

 

ב. גילוי פנים והסתר פנים

שתי דרכי הנהגה יש לו להקב"ה במציאות; הנהגה טבעית בה נוהג העולם כמנהגו, כאשר גילויו של הקב"ה בו הוא בבחינת הסתר פנים. לעומת זאת, ישנה הנהגה בה מנהיג הקב"ה את עולמו בהנהגה על-טבעית, הנהגה שמתבטאת בשידוד מערכות הטבע.

ב' צורות אלו של הנהגה באות לידי ביטוי במאבקו של יעקב עם שרו של עשיו, מאבק בו נאמר: "וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ".[2]

דברים אלו מבאר הרשב"א (חידושי אגדות, חולין צא ע"א) בדרך של 'מעשה אבות סימן לבנים'.

לדבריו, ראה שרו של עשיו שלא יוכל לנצח את יעקב עצמו במאבק זה, על כן פגע בבניו אחריו, 'בְּכַף יְרֵכוֹ', להורות על כך שכל עוד בני יעקב בחושך, בגלות בידי בניו של עשיו, ישנו מאבק תמידי בין הכוח המסמל את יצר הרע לבין הכוח המסמל את יצר הטוב.[3] ברם, כל זה 'עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר', כי בעת שיעלה שחר הגאולה נקבל אנו את המלוכה בהר שעיר ונשלוט על שרו של עשיו.

לאור זאת נראה, שליטתו של יצר הרע באה באופן בו ישנה הסתרת פנים, הנהגת הקב"ה את עולמו בדרך הטבע, כאשר חשוף האדם לפגעי היצר. אך בהנהגה של גילוי פנים, הנהגה ניסית מעל הטבע, אין ליצר הרע שליטה באדם.

לאור זאת, המאבק בין שרו של עשיו לבניו של יעקב במשך הדורות מתקיים כל עוד שורר החושך והסתר הפנים. אך כאשר יעלה השחר ואור הגאולה יזרח ותתגלה ההנהגה הגלויה, לא יהיה ליצר הרע מקום לשליטה.

על ההבדל בין צורת ההנהגה בגלות, עם בניו של יעקב, לבין צורת ההנהגה של יעקב עצמו, ניתן ללמוד מדברי האמור: "וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ"[4] - זריחת השמש, אור הגאולה, הייתה ליעקב טרם בוא הגאולה, כי הנהגתו הייתה גלויה, לכן לא שלט בו שרו של עשיו אלא בבניו במשך הדורות שהיו בגלות, בחושך והסתר פנים.

בכך יתבארו דברי המדרש המובא לעיל (אות א): "מה הקב"ה כתוב בו ונשגב ה' לבדו ביום ההוא, אף יעקב ויותר יעקב לבדו" - כשם שהקב"ה יתגלה בהנהגתו הגלויה 'ביום ההוא', לעתיד לבוא בו יזרח אור הגאולה, כך גם יעקב מונהג בהנהגה זו כבר כעת בתוככי עולם הזה.[5]

 

ג. הנהגות בעיסוק הגשמי

הגרי"ז (חידושי הגרי"ז על התורה, חיי שרה) הקשה סתירה בין דברי רבי מאיר לדברי רבי נהוראי, שהוא עצמו רבי מאיר:[6] רבי מאיר אמר: "לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקייה וקלה",[7] ואילו רבי נהוראי אמר: "מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה".

וביאר הגרי"ז, ישנן שתי הנהגות שמתבטאות היטב במחלוקת רבי ישמעאל ורבי שמעון בר יוחאי, האם העיסוק בענייני עולם הזה הוא מנהג דרך ארץ, כדעת רבי ישמעאל, שכן הוא דרכו של עולם שהאדם עוסק לפרנסתו בעולם הזה ומשתדל להתקיים בו בגשמיות, ובעתות הפנאי עוסק הוא בתורה. או שמא ההנהגה היא כדעת רשב"י, שאם יעשה כן האדם "תורה מה תהייה עליה", אלא "בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, מלאכתן נעשית ביד אחרים".

הבבלי ברכות (לה ע"ב) מסכם מחלוקת זו כך: "הרבה עשו כרבי ישמעאל - ועלתה בידן. כרבי שמעון בן יוחי - ולא עלתה בידן".

אולם, הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פי"ג הי"ג) הכריע במחלוקת זו כך:

ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה'... הרי זה נתקדש קודש קודשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכוהנים ללווים.

לדבריו, ההלכה אמנם נפסקה כרבי ישמעאל, שעל האדם לעסוק בענייני עולם הזה, אך זוהי דרך הנהגה לרבים. אולם, ליחידים יש הנהגה אחרת והיא כמידת רשב"י, שהתנזר מענייני עולם הזה, והיחיד הנוהג כן, "יזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכוהנים ללווים".

לפי דברים אלו נוכל ליישב את הסתירה בדעת רבי מאיר - דבריו של רבי מאיר, שיש לאדם ללמד את בנו אומנות ועיסוק בעולם הזה, הם דרך הוראה לרבים כדעת רבי ישמעאל, אך דבריו של רבי נהוראי מורים הם על דרך הנהגת היחיד, למרות שנפסקה ההלכה לרבים כרבי ישמעאל, מ"מ 'איני מלמד את בני', שהוא יחיד, 'אלא תורה'.

ד. מידת הביטחון

לאור דברים אלו מובנת ההקפדה על יעקב שרצה לשבת בשלוה, "ביקש יעקב לישב בשלוה".

יעקב חי בהנהגה למעלה מן הטבע, בהארת פנים תמידית, אין לו אלא לבטוח בה' ולא לדאוג לחיי עולם הזה. זה מה שאמר לו הקב"ה: "לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה", על הצדיק להטיל על ה' יהבו בענייני עולם הזה, כרשב"י.[8]

הדרישה של הקב"ה מיעקב להתנהג במידת היחידים הזוכים לגילוי פנים כאן בעולם הזה, קשורה בהכרח למידתו, שהיה בכוחו להעלות את המציאות הגשמית בעולם הזה אל ייעודה, דבר המקנה למציאות החומרית מעמד של עזר וסיוע לעבודת ה' ולא מעמד עצמאי.[9]

לכן, מידת הביטחון של יעקב ביחס לענייני עולם הזה עולה על הפרק כאשר ביקש לשבת בשלוה.

וכדי לעוררו על כך, "קפץ עליו רוגזו של יוסף", המלמד אף הוא על מידת הביטחון, כפי שיש ללמוד מדברי המדרש (בראשית רבה, מקץ פרשה פט):

אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו, זה יוסף. ולא פנה אל רהבים, ע"י שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני נתווסף לו שתי שנים.

ודברים אלו סותרים את עצמם, שהרי בתחילת המדרש נאמר שיוסף 'שם מבטחו בה'', ובסופו ישנה תוכחה ליוסף שתלה בטחונו בבשר ודם ולא בה'.

ועוד, וכי אין לו לאדם לעשות השתדלות בענייניו?

הביאור הוא לאור דבריו של רש"י בתחילת הפרשה המשווה בין קורות חיי יעקב לחיי יוסף. נראה שאין זו סתם השוואה מקרית, שמה שקרה ליעקב קרה גם ליוסף, אלא יש בכך המשכת מידתו של יעקב אצל יוסף. שמו של יוסף מורה על המשך והוספה, "יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר".[10] ירושת תכונה זו של המשכה והוספה באה לו ליוסף מיעקב אביו, "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף",[11] ומבאר הזוהר (ח"א פה, א), שהתולדה, המורה על המשכת השפע לעולם, עוברת כעת מיעקב ליוסף. בכך ממשיך יוסף את דרכו של יעקב[12] במגמה להמשכת שפע קדושה רוחנית לעולם החומרי, "הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ",[13] משפיע שפע לארציות הגשמית.

מסירת המגמה מיעקב ליוסף מתבטאת בכתונת הפסים אותה נתן יעקב ליוסף: "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו... וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים".[14] פסי הכתונת מורים על גוונים שונים וחוסר אחידות. יש בה בכתונת זו שילוב של גוונים שונים, חיי חומר עם חיי רוח הנארגים יחד לכתונת אחת.[15]

שילוב זה בין חיי עולם הזה לחיי הרוח מתעצם בהיות יוסף במצריים, שם באה לידי ביטוי ההתמודדות הרוחנית שלו עם חיי החומר, החל מהניסיון עם אשת פוטיפר, בעת עולם החומר מאיים לבולעו, הוא רואה את דמות דיוקנו של אביו,[16] וכלה בהיותו הממונה על אוצרות המלך.

בכל המצבים הללו הקב"ה עוזרו ומסייע בידו: "וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ... כִּי ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ".[17]

א"כ, כשם שיעקב חי בהנהגה של גילוי פנים, הנהגה למעלה מהטבע, כך גם ליוסף הייתה הנהגה כזו, אשר אין יכולת ליצר הרע לשלוט בו כפי שלא שלטה ביוסף.[18]

בכך נבין את ההקפדה של המדרש על יוסף ששם בטחונו בשר המשקים, מכיוון שהנהגת יוסף היא הנהגת היחיד, כדעת רשב"י, הרי שעליו לשים את בטחונו בה' באופן גמור ללא השתדלות בפנייה אל בשר ודם.