פרשת וישלח: מעלת יעקב

פרשת וישלח: מעלת יעקב

א. הקדמה

בתחילת הפרשה מודיע יעקב לעשיו: "עִם לָבָן גַּרְתִּי... וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה".[1]

דבריו אלו של יעקב תמוהים, מדוע מודיע הוא יעקב לעשיו אחיו את קנייניו הגשמיים?

יתירה מכך, רש"י (בראשית לב, ה) מסביר את דברי יעקב: "עִם לָבָן גַּרְתִּי - כלומר, עם לבן הרשע גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי", דבר התמוה אף הוא הן בקשר בין אמירה זו לאמירה הבאה אחריה בה מודיע לו על קנייניו הגשמיים, 'וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה', והן בעצם מהותה - מדוע שמירת המצוות אצל לבן הרשע אמורה לעניין את עשיו אחיו?   

 

ב. קידוש החומר

המשך חכמה (בראשית לב, ו) מבאר שדבריו אלו של יעקב מבטאים את אישיותו ונותנים ציון-דרך לבניו אחריו. לדבריו, יש לו ליעקב את היכולת לקנות נכסים וקניינים גשמיים, כדוגמת 'שור וחמור', וכן לקנות אנשים, כדוגמת 'עבד ושפחה', ולהשפיע עליהם שפע של קדושה המתבטאת בחיוב המצוות בהם.

זוהי מעלתן של ישראל אשר יש ביכולתם להשפיע על הבריאה כולה ולהעלותה, הן ביכולתם לקנות נכסים, כשדות המתחייבים בתרומות ומעשרות, הן בקניין בהמות אשר ע"י הקניין מתקדשת הבהמה בבכורה, הן ע"י קניין עבדים המשנה את מעמדם ומחיל עליהם מצוות מסוימות. כאשר שיא ההשפעה של האדם מישראל היא השליטה על מימד הזמן, 'הנברא היותר דק במציאות', בכך שיכולים ישראל לקדש חודשים ומועדים.

לאור זאת מובנים היטב דברי יעקב לעשיו: 'עִם לָבָן גַּרְתִּי... וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה' - שמירת המצוות בבית לבן מהווה את היכולת לצקת תכנים של קודש גם במציאות הגשמית והשקרית, דבר שבא לידי ביטוי גם ביחס לקנייניו הגשמיים שקנה יעקב, 'שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה', אשר שונים קניינים אלו מקנייני אדם אחר, כאשר משנים הם את ייעודם ומצבם בהיותם קנויים לאיש הישראלי, בכך שמתקדשים המה למצוות הקשורות בהם.  

בזה נבדל הוא האיש הישראלי, ומוטלת עליו החובה לקדש את הבריאה ולהעלותה.

עם רעיון זה הגלום באישיותו של יעקב נפגשים אנו גם בהמשך הפרשה: 

וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת. וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר.[2]

פסוקים אלו נאמרו לאחר מאבקו של יעקב עם שרו של עשיו, מאבק המסמל את המאבק המתמיד בו מצוי האדם מישראל, בין חיי החומר לבין חיי הרוח.

לאחר המאבק נקרא יעקב בשם ישראל: "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל",[3] שם המורה על השלימות והאחדות[4] בין הניגודים, כמובע בהמשך הפסוק: "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל". הצליח יעקב במאבקו זה לחבר בין הניגודים, בין אֲנָשִׁים המסמלים את חיי החומר הגשמיים, לבן ועשיו,[5] לבין חיי הקדושה הבאים ממקור הקודש, 'עִם אֱלֹהִים' - 'שאיקונין שלך חקוקה למעלה',[6] חיבור המהווה את הכלתם לכדי מציאות אחת, 'וַתּוּכָל', מלשון הכלה.

הכלת הניגודים הללו מביאה את יעקב לידי שלימות, 'וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם'.

הביטוי המעשי לשלימותו זו של יעקב מצוי בבבלי שבת (לג ע"ב):

וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם - שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו. וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר - מטבע תיקן להם... שווקים תיקן להם... מרחצאות תיקן להם.

התעסקותו של יעקב בעניינים הגשמיים, כתיקון מטבע, שווקים ומרחצאות תמוהה - וכי זוהי השלימות אליה אנו מייחלים, עיסוק בחיי החומר?

להבנת העניין יש להקדים עוד תמיהה אחת בעניינו של יעקב.

כתב הטור (או"ח סי' תיז) בשם אחיו, שכל חג משלושת הרגלים מכוון כנגד אחד האבות, כאשר "סוכות כנגד יעקב, דכתיב ולמקנהו עשה סוכות".

והדבר תמוה, הפסוק המובא מציין את מקום המחסה שעשה יעקב למקנהו, 'וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת', א"כ מדוע נקבע חג הסוכות כנגד ציון שמו של מקום, דבר הנראה כמשחק מילים בלבד?

אולם נראה, שיש בפסוק זה את הביטוי לדמותו של יעקב והקשר שלו לחג הסוכות.

כאמור, מעלתו של יעקב היא בכך שביכולתו לאחד ולחבר בין הניגודים השונים במציאות ולהביאם לידי הכלה, כאשר הדבר מובע בקידוש חיי החומר הגשמיים.

זו כוונת הפסוק 'וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת' - את ענייניו הגשמיים, 'מִקְנֵהוּ', עשה יעקב בחינת 'סֻכֹּת', דירת ארעי[7] ובכך רתם אותם לחיי הקודש.[8]

יכולת זו של קידוש חיי החומר נעוצה ומתבטאת היא בחג הסוכות בצורה מובהקת.

עילוי וקידוש חיי החומר מאפיין את חג הסוכות המתקיים מיד לאחר טהרת ישראל ביום הכיפורים,[9] יום בו התערטלו ישראל מחיי החומר[10] ונדמו למלאכים[11] המשוללים מיצר הרע.[12]

אך כדי לשמור על האיזון והיחס הראוי בין מעמד נשגב זה של בחינת מלאכים לבין המציאות היומיומית שחיים אנו בתוך העולם החומרי,[13] בא הוא חג הסוכות בו יוצא אדם מבית הקבע לסוכת ארעי המורכבת מפסולת גורן ויקב,[14] דברים המסמלים את הפחוּת שבמציאות החומריות, כאשר במשך ימי החג רוכש האדם את התובנה שגם ענייני החומר הפחוּתים ביותר נכנסים לתוך הסוכה, מרכיבים אותה ומתעלים באמצעותה. בכך רוכש האדם במשך ימים אלו את בחינת יעקב המאזן בחייו בין הקודש לחול באופן בו גם חיי החומר קונים שביתה בקודש לאחר עילויים.

סגולה זו בקידוש חיי החומר שייכת בייחוד לסוכה הקרויה 'צילא דמהימנתא,[15] עליה חל שֵם שמים,[16] ובה גם העניינים החומריים הפחוּתים, פסולת גורן ויקב, מתעלים ונעשים לבחינת שם שמים.

זוהי שלימותו של יעקב - 'מטבע תיקן להם... שווקים תיקן להם... מרחצאות תיקן להם' - ההתעסקות עם חיי החומר מקבלת ביטוי של קודש, בהכלת הניגודים.

שלימות זו של יעקב מקנה לו את היכולת לקידוש חיי החומר בהעלאתם וזיכוכם, דבר המאפשר לו שליטה עליהם, כפי שמציין זאת לאחיו עשיו.[17]

 

ג. שליטה על הטבע

להלן נביא לכך מספר דוגמאות לרעיון זה, בהן באה לידי ביטוי מידה זו של יעקב:

• בפרשה הקודמת מספרת התורה אודות האבנים עליהם שכב יעקב.

ומבאר רש"י (בראשית כח, יא):

וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו - עשאן כמין מרזב סביב לראשו שהיה ירא מפני חיות רעות. התחילו מריבות זו עם זו; זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו, וזאת אומרת עלי יניח. מיד עשאן הקב"ה אבן אחת, וזהו שנאמר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו.

דברים אלו קשים להבנה, וכי יש בכוחם של אבנים דוממות לפצות פיהם ולהביע רגשות?

הביאור הוא לאור מידתו של יעקב - דרגות שונות יש בבריאה; דומם, צומח, חי ומדבר, כאשר המגמה היא להעלות כל דרגה אל זו שלמעלה ממנה בצורה הדרגתית עילוי אחר עילוי.[18]

ברם, מכוח קדושתו של יעקב, זכה שהדרגה הפחותה ביותר, הדומם, תתעלה מעלה מעלה עד לדרגת מדבר. בכך, בהנחת ראשו עליהם הכניס בהם קדושה והעלה אף את הדומם, האבן, לדרגת מדבר, דבר המעיד על יכולתו העילאית של יעקב לקידוש והעלאת החומר.

ולכן, לאחר מכן אמר יעקב: "וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים".[19]

דווקא אותה אבן שהכניס בה קדושה היא תהייה לבית אלוקים, גם בבית המקדש יהיה כוח לעם ישראל בקדושתו להעלות את המציאות הדוממת לקדושת עולמים.[20] וממילא יובן ההמשך: "וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ",[21] ע"י העישור וההפרשה לנותן הממון מתקדש גם חלק הנשאר.

• דוגמה נוספת לשליטתו של יעקב על הבריאה והעלאתה מצויה בעת שניגש להסיר את האבן מעל פי הבאר: "וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר - כאדם המעביר פקק מע"ג צלוחית".[22]

וקשה, וכי זאת באים חז"ל להשמיע לנו, על כוחו הפיזי הרב של יעקב?

אלא הביאור הוא כאמור, בכוח הקדושה של יעקב המקנה לו שליטה על ענייני הטבע החומרי לזיכוכם והעלאתם לדרגות של קדושה, שלט על הדומם עד כדי יכולת הזזתו. 

• לאור זאת, כאשר עבר יעקב עם משתחתו את הירדן, שב וחזר לאסוף פכים קטנים ששכח: "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ - שכח פכים קטנים וחזר עליהם".[23] למרות שמבחינה ממונית-תועלתית ערכם של פכים אלו לא רב, אך חביבים עליו המה כגופו, כדברי הבבלי חולין (צא ע"א): "מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם".

טעמו של דבר הוא, באמצעות ענייני הממון בכלל יכול האדם הצדיק להעלותם לדרגות הקדושה ובכך להועיל להם ולעולם כולו המתקדש על-ידם בהיותם חלק מהמציאות בו.[24]

ובפרט, ב'פכים קטנים' שאין להם חשיבות ממונית תועלתית, מסמלים המה את הפחוּת שבמציאות החומריות בבריאה ודווקא הם חביבים על יעקב והצדיקים, שדרכם יוכלו לקדש את המציאות מפחיתותה, שהרי לא הערך הממוני הוא העיקר אלא תוכנו הפנימי של הדבר והכשרתו לעבודת ה'.[25]

• בדברים אלו ניתן לבאר את דברי הפייטן בתפילת גשם: "זכור טען מקלו ועבר ירדן מים, יחד לב וגל אבן מפי באר מים". בדברים אלו מבוטא כוחו הרוחני של יעקב, אשר לא רק מקל העשוי מעץ צומח יכול הוא לשלוט עליו, אלא גם על דבר דומם כאבן. יכולת זו נובעת היא מחמת 'יחד לב', לא בכוח הגשמי והפיזי אלא בכוחו הרוחני על ידו שולט ומנהיג את ענייני החומר.