פרשת אמור: היחס לבעלי מוגבלויות

פרשת אמור: היחס לבעלי מוגבלויות

לפני מספר שנים פנו אנשים עיוורים המסתייעים בכלבי נחייה ל'נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות' במשרד המשפטים, לאפשר להם להיכנס עם כלבי הנחייה שלהם לרחבת הכותל המערבי ולהתפלל כאחד האדם.[1]

האם אכן מותר לאדם בעל מוגבלות מסוימת להיכנס לבית-הכנסת או לכותל המערבי עם בעל-החיים בו הוא מסתייע? מה יחסה של ההלכה לבעלי מוגבלות, כאשר הצרכים שלהם באים במפגש עם הגבלים הלכתיים?

בפרשת השבוע נאסרה עבודת כהנים בעלי מום במקדש:

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר, אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו. כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב, אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ, אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד... כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּׁי ה' מוּם בּוֹ אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב.[2]

מדוע מונעת התורה את עבודת המקדש מכהנים בעלי מום? לפנינו שני הסברים קוטביים המשקפים את היחס לבעלי מוגבלויות. לדעת המשך חכמה,[3] מום חיצוני מהווה סימן למום פנימי-תיאולוגי המשתקף במחשבות זרות שלא ניתן להכניסן לעבודת ה' במקדש. לדבריו, זוהי תחבולה של הקב"ה להטיל מום בכהן שיש בו מחשבות זרות, כדי למנוע ממנו את עבודת המקדש.

לעומתו, ספר החינוך[4] מבקש להסיט את האיסור מהכהן עצמו אל הקהילה. לדבריו, הבעיה אינה בשלימות גופו של הכהן, אלא בדעתם של אלה הראויים לכפרה, כשדעתם עשויה להיות מוסחת בעקבות הסתכלות יתרה בכהן בעל מוגבלות. מדבריו נראה שציבור המכיר את הכהן ורגיל בו, שוב לא תהיה דעתם מוסחת ויוכלו להתפנות בלב שלם לעבודת הקודש. 

ואכן, פסק השולחן ערוך שכהן שיש לו מום בפניו או בידיו אינו יכול לשאת את כפיו בברכת כהנים "מפני שהעם מסתכלין בו", אבל "אם היה דש בעירו, דהיינו שהם רגילים בו ומכירים הכל שיש בו אותו מום, ישא כפיו".[5]

נמצאנו למדים, שהיחס לאדם בעל מוגבלות נקבע ביחס הקהילה אליו כפי שגם משתקף בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, הפונה אל הקהילה:

לעגן את זכותו להשתתפות שוויונית ופעילה בחברה בכל תחומי החיים, וכן לתת מענה הולם לצרכיו המיוחדים באופן שיאפשר לו לחיות את חייו בעצמאות מרבית, בפרטיות ובכבוד, תוך מיצוי מלוא יכולתו.[6]

הסתכלות זו הפונה לקהילה, נמצאת גם ביחס לשליח ציבור בעל מום - החתם סופר[7] נשאל האם מותר לקבל חולה במחלת אפילפסיה לשליח ציבור בימים נוראים. בתשובתו הוא מתיר לו לאכול לפני התפילה וכן לפני תקיעת שופר. את דבריו הוא מסיים בדברים מרגיעים לחשש הקהילה משליח ציבור כזה שיש לו מגבלה פיזית, שדווקא על-ידו יכולה הקהילה להתעלות משום שליבו לב שבור ותפילת הציבור תישמע.

שילובם של בעלי מוגבלויות בקהילה דורש לא אחת מהקהילה את הנגשת המרחב הציבורי לשימושם של אנשים אלו, בד-בבד מוטלת עלינו חובה דתית לשלבם במערכות החיים בשימת לב הלכתית למוגבלות שלהם ולסיוע אותם הם צריכים.[8] בדברי הפוסקים מצאנו התייחסות הלכתית רגישה למצבם של אנשים אלו.

אמנם איסורים רבים הותרו בשבת מפני החולה גם אם אין בו סכנה, זאת משום שההקלה ההלכתית יכולה להביא מזור לחולי שאינו חולי קבוע והרפואה בשבת מסייעת לו לריפוי. שונה היא ההגדרה של בעלי מוגבלות מסוימת, כמו חרש או אדם המוגבל בהליכה, שלא מדובר על חולי בר-ריפוי אלא על נכות קבועה. האם מותר לו לעשות פעולות מסוימות בשבת, כשאין בהן כדי לרפא אותו אלא רק לסייע לו בשגרת החיים?

הרב אליעזר יהודה ולדינברג התיר לחרש לשאת עימו בשבת מכשיר שמיעה ואין בכך איסור טלטול, שכן איסור טלטול מוקצה בשבת הותר משום כבוד הבריות:

אין לך כבוד הבריות גדול מזה כמניעת בושה וביזיון מהחרש מאי שמעו לקול המדברים אליו, דאין לתאר גודל החרפה ובושת הפנים ואי הנעימות הנגרמת לו מדי בואו בין אנשים ובבית-הכנסת והוא בודד לו, אינו מקשיב להנעשה, ולא יכול להשיב למה ששואלים אותו, באופן שאיכא בזה משום כבוד הבריות.[9]

ברוח דברים אלו התיר הרב משה פיינשטיין[10] לאדם המוגבל בהליכה להתנייד בשבת עם כסא גלגלים או קביים, ואין בכך איסור טלטול, שכן עזרים אלו נחשבים עבורו כבגד.

גם ביחס לעיוור מצאנו התחשבות הלכתית רחבה - לדעת הט"ז[11] מותר לו ללכת בשבת עם מקל הליכה במקומות בהם הוא חושש שיפול כמו במקום בו מצויים בורות או שהמקום רטוב לאחר הגשמים. מדבריו למד ערוך השולחן[12] שאף מותר לעיוור ללכת עם המקל כאשר הוא מגיע מקום חדש שאינו מכיר את הדרך. את הנימוק לדין זה הסביר הרב יצחק ליבס[13] שנשאל אודות אדם עיוור "שבכל יום ויום הוא יושב על התורה בישיבה ושומע שיעורים וזה כל תכליתו בחייו", האם מותר לו בשבת ללכת ברחוב עם מקל הליכה? לדבריו, סיבת ההיתר היא הצער הגדול אם נאסור לו ובכך הוא יצטרך לשבת בביתו כל השבת, להימנע מתפילה ולימוד תורה:

לשבת כל יום השבת בביתו כימי הקיץ הוא צער גדול והשבת הוא לעונג ומנוחה וכל תענוגו בחיים הוא לימוד התורה כי לו בחייו שעשועי דאורייתא... יש להקל לו ללכת עם מקלו, ובפרט שהוא ללימוד תורה ולתפילה בציבור שהוא מצווה גדולה ויצטער הרבה לשבת בבית.

התחשבות נוספת ביחס לעיוור מצאנו בדברי הרב אליעזר חיים דייטש[14] שהתיר לאדם עיוור ללכת ברחוב לצורכי פרנסה באופן שיאחז בבגד או במקל בצד אחד ואישתו תאחז בצד השני גם בזמנים שהיא נידה, שכן הצורך שהוא ייצא לשוק לצורכי פרנסה גדול.

זאת ועוד, השולחן ערוך[15] פסק שאין להעלות אדם עיוור לתורה משום שהוא אינו יכול לקרוא מהכתב וכיון שכן ברכתו היא ברכה לבטלה. אולם, הרמ"א[16] התיר לו לעלות לתורה. את דבריו הסביר הביאור הלכה[17] שלמרות שיש צורך שהעולה לתורה יקרא עם בעל הקורא, אך מכך ייצא שאדם עיוור לא יעלה לתורה כל ימי חייו דבר שיגרום לו לצער ובושה, לפיכך התיר לו הרמ"א לעלות לתורה. דברים אלו יושמו הלכה למעשה אצל הרב בנימין אהרן סלניק[18] תלמידו של הרמ"א שמתאר בצער וכאב את מצבו בזקנותו, אז התעוור, ועלתה בפניו השאלה האם יוכל לעלות לתורה. לדבריו, אם נצדד בפסיקת השולחן ערוך שמנע מעיוור לעלות לתורה אז "יגרשני מלהסתפח בנחלת ה' ותורת אמת חיי עולם לבלתי אחשב במספר המנויין לעלות". הוא מצדד בהכרעת רבו הרמ"א להתיר לעיוור לעלות לתורה "כדי שיהיה בכלל קבלת עול מלכות שמים וכדי לעשות לו נחת רוח".[19]

הרמ"א אף התיר לאדם חולה שבעקבות מחלתו מטפטפים ממנו מי-רגלים להיכנס לבית-הכנסת, משום עוגמת נפש שאם לא ייכנס יימנע מתפילה בציבור. לאור דבריו התיר הרב אליעזר יהודה ולדינברג,[20] לחולים שנמצאים בבית-החולים ומחוברים לקטטר להתפלל בציבור, שאם לא כן אנו מונעים מהם את התפילה בציבור והקשר עם החברה.

כעת נשוב לשאלה בה פתחנו, האם מותר לעיוור להיכנס עם כלב הנחייה שלו לבית-הכנסת?[21]

בשאלה זו נחלקו הפוסקים בדור האחרון, כאשר עיקר הדיון מתמקד בפרשנות דברי הירושלמי[22] ממנו משמע שמותר להיכנס עם חמור לבית-הכנסת זאת למרות האיסור להפר את קדושת בית-הכנסת, אך בין הדברים שזורה לה גישה שונה לעיוור.

הרב משה פיינשטיין התיר לעיוור להיכנס לבית-הכנסת עם כלב הנחייה שלו:

ואין לנו שעת הדחק גדול מזה שאם לא נתירנו יתבטל כל ימיו מתפילה בציבור וקריאת התורה וקריאת המגילה בציבור, וגם יש ימים שהעגמת נפש גדולה מאד כגון בימים נוראים... שרבים מתאספים.[23]

אך מחמת החשש להסחת דעת המתפללים, הוא הציע שהעיוור יישב עם כלבו סמוך לכניסה.

על דבריו חלק הרב יעקב ברייש ובין היתר הוא התייחס לטענת הרב פיינשטיין שאם נמנע ממנו להיכנס עם הכלב לבית-הכנסת אז הוא יתבטל כל ימיו מאירועי בית-הכנסת:

קשה להאמין שלא יהיה לו איזו עצה שמישהו יוליכנו לבית-הכנסת ועכ"פ לעתים מיוחדים. ואם באמת כן שאין לו שום עצה אחרת, הרי הוא בכלל אונס ורחמנא פטריה... והעיקר אצלי, שעכ"פ לעתים מיוחדים מסתמא ימצא למישהו להוליכו לבית-הכנסת, ולא להתיר מפאת זה להכניס כלב לבית-הכנסת.[24]

מחלוקת זו חושפת לא רק הבדלים ביחס לפרשנות ההלכה ומקורותיה, אלא גם גישה שונה לעיוור.

לדעת הרב פיינשטיין אפשר להתיר איסור הלכתי כדי שיוכל העיוור להתנהל באופן עצמאי ובצורה מכובדת כאחד האדם. בדבריו הוא שוקל את תחושת העיוור ויוצא מנקודת הנחה בסיסית שהעיוור לא יוכל להסתייע באחרים, לא מבחינה פיזית-טכנית, אלא מבחינה נפשית משום שזוהי עצמאותו הבסיסית, כלשונו: 'ומוכרח הכלב להיות תמיד אצלו'.

לעומתו, הרב ברייש מתמקד יותר בקדושת בית-הכנסת ובהפרעה האפשרית שתיגרם לציבור המתפללים כתוצאה מנוכחות כלב נחייה. גישתו מושפעת גם משיקולי מדיניות כלליים, מתפיסה המתייחסת בשלילה להחזקת כלב כחיית מחמד, וגם על שיקולים על-הלכתיים, כגון החשש מפני ה'מדרון החלקלק' ביחס לזלזול בקדושת בית הכנסת ומהחשש של חילול השם כלפי הגויים. בכך הוא יוצא מנקודת הנחה שהוויתור של העיוור על כלב הנחייה שלו אפשרית מבחינה טכנית, כשאדם אחר יסייע לו, אך כאמור הוא אינו מתייחס לצורך הנפשי של העיוור לכלב כחלק מעצמאותו הבסיסית. 

למדנו על חובתינו המוסרית, האנושית והדתית כלפי אנשים בעלי מוגבלויות, לשלבם במערכת החיים הנורמליים, כדי לא להוסיף צער על צערם.