פרשת נח: ענישה קבוצתית

פרשת נח: ענישה קבוצתית

מקרה מצער אירע ביום הכיפורים בבית-הכנסת בעיר בָּזֶל שבשוויץ. בכל שנה מוכרים את עליית 'מפטיר יונה' של מנחה למרבה במחיר. באותה שנה, נמכרה העלייה לאחד מפרנסי הקהילה שחילל את יום הכיפורים באכילה ושתייה. הרב הראשי של העיר, הרב מיכאל כהן, העניש את אנשי הקהילה שהוא לא יבוא לבית הכנסת לדרוש בשבתות.

האם נכון היה להעניש את כל הציבור, הרי יש להעניש רק את הגבאי ופרנס הקהילה?

שאלה זו מעלה בפנינו את הדיון אודות ענישה קולקטיבית, היינו ענישה של קבוצת אנשים בגין מעשה של בודדים או חלקים מתוכה. האם צורת ענישה זו גם למי שלא חטא, מקובלת מבחינה הלכתית?

בפרשת השבוע מביא הקב"ה מבול על הארץ שמשמיד את בני האדם ובעלי החיים:

וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה וּבְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ וְכֹל הָאָדָם. כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ.[1]

מדברי התורה עולה שכולם נענשו משום שכולם חטאו:

וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ.[2]

אולם לדעת הרב סעדיה גאון[3] לא כולם חטאו, שהרי בדור המבול היו תינוקות שלא חטאו ומכל-מקום הענישם הקב"ה משום ענישה קולקטיבית.

הקושי בענישה קולקטיבית מובע בדברי אברהם אבינו הפונה לקב"ה לפני הפיכת סדום:

חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט.[4]

טענה זו שבה ועלתה אצל משה ואהרון בחטא קורח ועדתו: "הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף".[5] לאור מקורות אלו מהם עולה שיש קושי בענישה קולקטיבית,[6] פסק הריב"ש[7] שאין רשות למלך להעניש את כל הקהילה היהודית בגירוש בעקבות שני אנשים מהקהילה שזייפו מטבעות.

אולם נראה שאין הדברים פשוטים כלל, שהרי שאלה זו האם אפשר להעניש אדם שלא חטא רק משום הקשר שלו לחוטא נשאלה בדברי חז"ל[8] שעימתו בין שני פסוקים בתורה. בפסוק אחד נאמר: "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ",[9] ובפסוק אחר נאמר: "כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל  שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי".[10]

הביאור של חז"ל[11] הוא, שיש להבחין בין מקרה והבנים ממשיכים בדרכם הרעה של אביהם ולכן הם נענשים בחטאו, 'פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים', לבין מקרה שהבנים אינם ממשיכים בדרכם הרעה של אביהם ולכן אין להענישם בחטאו של האב.

בין בית-דין של מעלה לבית-דין של מטה

מצאנו ביאור שונה בדברי הראשונים[12] לסתירה זו. לדבריהם, יש להבחין בין עונש בבית-דין של מטה שבסמכותו להעניש רק אדם שחטא, ואין בסמכותו להעניש אדם שלא חטא רק משום שהוא קשור לחוטא, לבין עונש בבית-דין של מעלה שם כללי המשפט שונים ויש ענישה קולקטיבית גם עבור מי שלא חטא.[13]

לאור ביאור זה נראה להבין את דברי הרב סעדיה גאון שהייתה ענישה קולקטיבית במבול בו נענשו תינוקות שלא חטאו, משום שמדובר על עונש בבית-דין של מעלה בו יש לגיטימציה הלכתית לענישה כזו. זו הסיבה שהקב"ה ובית-דינו הענישו את כל אנשי סדום ועדת קורח למרות שהיו שם תינוקות שלא חטאו,[14] והטענה של אברהם, משה ואהרון לא להעניש את מי שלא חטא לא התקבלה משום שבבית-דין של מעלה עונשים גם את מי שלא חטא בענישה קולקטיבית.

זו גם הסיבה שכאשר נער מגיע למצוות מברך אביו 'ברוך שפטרני מעונשו של זה',[15] ולפי אחד הביאורים[16] הכוונה היא שהבן נענש בעוון אביו בהיותו קטן, כדברי הגמרא: "בעוון נדרים בנים מתים כשהן קטנים".[17] כלומר, מדובר על עונש בבית-דין של מעלה המעניש את הבן הקטן שלא חטא בעוון אביו שחטא.

הבחנה זו בין ענישה בבית-דין של מטה המעניש רק מי שחטא לבין ענישה בבית-דין של מעלה המעניש גם מי שלא חטא במסגרת ענישה קולקטיבית, באה לידי מימוש בעיר הנידחת.

עיר הנידחת היא עיר שתושביה נדחו מהדרך ופנו לעבוד עבודה זרה. בדברי התורה מתואר עונשם של אנשי העיר: "הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב".[18] בתוספתא[19] מובאת מחלוקת מה דינם של ילדים קטנים שלא חטאו בעבודה זרה? לדעת רבי אליעזר גם הם נהרגים יחד עם כל בני העיר שחטאו, עדות לענישה קולקטיבית. ואילו לדעת רבי עקיבא אין להורגם. להלכה פסק הרמב"ם[20] כדעת רבי אליעזר שיש להרוג גם ילדים קטנים.

על דבריו הקשה הרב מאיר אבולעפיה[21] קושיות רבות, וטען שאין להעניש את הילדים הקטנים שלא חטאו בעיר הנידחת, שהרי לא ניתן להעניש בענישה קולקטיבית את מי שלא חטא.

הרב אהרון מלוניל[22] יצא להגנת הרמב"ם והביא מקורות רבים מהם עולה שישנה ענישה קולקטיבית גם למי שלא חטא, כגון ענישת הילדים הקטנים בעדת קורח, כאשר לדבריו הסיבה לכך היא משום חומרה יתרה שהחמיר הקב"ה בעונשם של עובדי עבודה זרה.[23]

הרב אבולעפיה השיב לראיה שהביא הרב אהרון מלוניל מהריגת הילדים בעדת קורח. לדבריו מדובר על עונש בבית-דין של מעלה, בו עונשים גם את מי שלא חטא בעקבות שייכותו לחוטאים. אך עונשם של בני עיר הנידחת הוא עונש בידי בית-דין של מטה ההורגים את בני העיר בחרב, ואין בסמכותם של בית-דין של מטה להעניש את מי שלא חטא גם כאשר הוא חלק מהקהילה החוטאת.

נמצאנו למדים מדברי הרב מאיר אבולעפיה שיש להבחין בין עונש בבית-דין של מעלה המעניש גם את מי שלא חטא במסגרת שייכותו לחוטא, ענישה קולקטיבית, לבין עונש בבית-דין של מטה שמענישים רק את החוטא עצמו.

חריגות ענישה בבי"ד של מטה

אמנם למדנו שבית-דין של מטה אינו מעניש בענישה קולקטיבית את מי שלא חטא, אך מצאנו חריגות מסוימות בכלל זה. החריגה הראשונה התבארה בדברי הרמב"ם, הסובר שעונש ההריגה בעיר הנידחת כולל גם את הילדים הקטנים שלא חטאו, אף שמדובר על עונש בבית-דין של מטה, משום שלדבריו מדובר על חטא חמור של עבודה זרה:

כי אמרו פוקד עוון אבות על בנים, אמנם זה בחטא של עבודה זרה לבד לא בחטא אחר... מכלל פעולותיו בלא ספק שייהרג זרע עובדי עבודה זרה אע"פ שהם קטנים בחטא אבותם ואבות אבותם... כמו שציווה בעיר הנידחת... כל זה למחות הרושם ההוא המביא להפסד הגדול.[24]

החריגה השנייה קשורה למקרה בו פתחנו אודות הקהילה בבָּזֶל שכיבדה בעליית 'מפטיר יונה' ביום הכיפורים את פרנס הקהילה שחילל את היום הקדוש, והרב סירב לבוא לבית-הכנסת להעביר שיעורים. הרב שלח מכתב לרב אברהם יצחק קוק,[25] בו תיאר את המקרה ושאל האם הוא נוהג כראוי בכך שהוא מעניש את כל בני הקהילה שלא חטאו? בתחילת דבריו טען הרב קוק שלא ניתן להעניש את כל חברי הקהילה בענישה קולקטיבית. אך בהמשך טען שבמקרה ספציפי זה בו יש חילול השם, יש להעניש את כל בני הקהילה בענישה קולקטיבית. הראיה של הרב קוק היא מהמקרה של הריגת צאצאיו של שאול ע"י הגבעונים.[26] מדובר היה בימי דוד המלך, אז שרר רעב בארץ. הקב"ה אמר לדוד שהרעב הוא עונש בעקבות מעשיו של שאול המלך ביחס לגבעונים. שאול המלך הורה להרוג את כל אנשי נוב עיר הכהנים, להם היו הגבעונים מספקים מים ועצים, ובהריגת אנשי העיר נוב הפסידו הגבעונים את מקור פרנסתם. ככפרה על חטאו העקיף של שאול, מסר דוד המלך את צאצאיו של שאול המלך לידי הגבעונים שהרגו אותם. הגמרא[27] תמהה על מעשיו של דוד המלך, הרי נאמר 'לא יומתו אבות על בנים'? על כך משיבה הגמרא: "מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא". מבואר מכך, טוען הרב קוק:

שבמקום שיש צורך של מיגדר מילתא נגד חילול השם מותר אפילו לעבור על מקרא זה דלא יומתו אבות על בנים. ואם הצורך מביא לענוש גם את מי שאינו חייב כלל... שלא היו הבנים חייבים כלל, ג"כ מותר בשביל צורך השעה שלא יתחלל שם שמים.

ולכן לדבריו טוב עשה רב הקהילה בבָּזֶל שהעניש את כל בני הקהילה.

חריגה נוספת המאפשרת ענישה קולקטיבית בבית-דין של מטה מתוארת בחטא עכן שמעל בשלל יריחו. בספר יהושע מתואר שלא רק עכן נענש אלא גם ילדיו ורכושו:

וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת שׁוֹרוֹ וְאֶת חֲמֹרוֹ וְאֶת צֹאנוֹ וְאֶת אָהֳלוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ... וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ כָל יִשְׂרָאֵל אֶבֶן וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם בָּאֵשׁ וַיִּסְקְלוּ אֹתָם בָּאֲבָנִים.[28]

בפרקי דרבי אליעזר[29] נשאלה השאלה, הרי כתוב 'לא יומתו אבות על בנים', ולמה מענישים את ילדיו של עכן שלא חטאו? והוא עונה: "משום שידעו בדבר ולא הגידו", כלומר לעיתים יש להעניש גם את הסביבה התומכת באופן פאסיבי בחטאיו של החוטא האקטיבי, כפי שיש להעניש את משפחתו של המעביר בנו למולך:

וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ אֶת עֵינֵיהֶם מִן הָאִישׁ הַהוּא בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ לְבִלְתִּי הָמִית אֹתוֹ. וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ.[30]

והסיבה היא משום שבני המשפחה מחפים על עובר העבירה ולא מוחים בידו.[31]