פרשת ראה: מחיקת שם ה'

פרשת ראה: מחיקת שם ה'

אחת השאלות המרתקות שהגיעה לידי הרב משה סופר, החתם סופר, הייתה אודות אדם שתלה שלט עליו כתוב הפסוק 'זה השער לה' צדיקים יבואו בו' בבית-הכסא שליד בית-הכנסת, באופן כזה שלא ניתן להוריד את השלט. אז נשאל הרב מה לעשות, הרי שם השם מתבזה במקום זה?

בפרשת השבוע מופיע איסור מחיקת שם ה':

אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם... וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא. לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם.[1]

כאשר שם ה' נכתב שלא לשם קדושה אין כל איסור למחוק אותו. ניתן ללמוד זאת מדברי רבי אלעזר מוורמייזא[2] שמתאר מנהג שנתנו לילדים הלומדים תורה בחג השבועות עוגת דבש עליה רשום הפסוק "ה' אלוקים נתן לי לשון לימודים", "ומאכילין לנער העוגה... כי טוב הוא לפתיחת הלב". כיצד מותר למחוק את שם ה' באמצעות אכילה? התשובה היא, שאין איסור במחיקת שם ה' שנכתב לא לשם קדושה.[3]

בכך הסביר הרב חזקיהו מדיני[4] מדוע קרא לסדרת ספריו בשם 'שדי חמד', למרות שהאותיות 'ש-ד-י' הן שם ה', שכן שאין כוונתו בכך לקדושת ה'. מטעם זה התיר הרב יאיר חיים בכרך[5] להתיך מטבעות שוודיים שרשום עליהם שם ה', שכן המייצרים לא התכוונו לקדושת ה'. 

מחיקה בגרמא

כאשר שם ה' נכתב בקדושה, נחלקו הפוסקים האם מותר למחוק אותו שלא במעשה בידיים אלא באמצעות גרמא?

בגמרא[6] התירו לאיש, שעל בשרו כתוב שם ה', לטבול במקווה למרות ששם ה' יימחק ע"י המים. מכאן נוכל ללמוד שהאיסור למחוק את שם ה' הוא במעשה בידיים, אבל אם שם ה' נמחק שלא ע"י מעשה האדם אלא ממילא אין בכך איסור.[7] לאור היתר זה ביאר הרב יעקב עטלינגר[8] את מעשיו של משה שהעלה את ארון יוסף מהנילוס לאחר שזרק לנהר טס שכתוב עליו שם ה', שאף ששם ה' יימחק מכל-מקום אין האדם עושה מעשה למחוק. כן התיר הרב חזקיהו מדיני[9] להשליך לים ספר-תורה מחשש שהפיראטים שהשתלטו על הספינה יבזו את הספר, שכן אמנם שם ה' הכתוב בספר-תורה ימחק אבל זו אינה מחיקה במעשה בידיים אלא בגרמא.

לעומת זאת, בגמרא[10] מסופר שכאשר דוד המלך חפר את השיתין למזבח החלו לצאת מים העלולים להציף את כל העולם. אז הציע אחיתופל לזרוק לתוך המים פתק עליו רשום שם ה'. לדבריו, כיון שמותר למחוק את מגילת סוטה במים כדי להשכין שלום בין איש לאישה, קל-וחומר שמותר למחוק את שם ה' באופן זה כדי לעשות שלום בעולם. מדברים אלו הוכיח הרב שלמה קלוגר[11] שאסור למחוק את שם ה' בגרמא, שאם כן היה מותר אז מדוע אחיתופל היה צריך לימוד להתיר מיוחד מסוטה.

אולם יתכן ואין כאן מחלוקת וסתירה בין מקורות, אלא יש להבחין בין ההיתר לטבול במקווה כששם ה' כתוב על בשרו, משום שאין וודאות ששם ה' ימחק כי מדובר על שהייה במים לזמן קצר, לבין עצת אחיתופל שם יישאר שֵם ה' במים לנצח והוא בוודאי ימחק ולכן יש צורך בלימוד מיוחד להתיר.[12]

סייג נוסף הטילו הפוסקים על היתר מחיקה בגרמא, ולדבריהם יש לצמצם את ההיתר רק לצורך מצווה, כמו טבילה במקווה, אבל לצורכי רשות אסור לגרום למחיקת שם ה'.[13] לפיכך אסר הרב שמואל לנדא[14] לעשן יי"ש בחדר שהיו חרוטים על הקירות שמות ה', שכן העשן יגרום למחיקת שם ה', והדבר אינו למצווה.

ההשלכה המעשית מסייגים אלו היא אודות חולה במחלה מדבקת, שכדי לא להעביר את המחלה שלו, יש לשרוף את כל הדברים שבאים איתו במגע. כעת נשאלו הפוסקים האם מותר להביא לו תפילין, בידיעה שלאחר-מכן ישרפו אותם? יש שאסרו זאת, שאמנם נותן התפילין אינו מוחק את שם ה', אבל הידיעה הוודאית שהתפילין ישרפו היא כמו מעשה בידיים.[15] אך יש פוסקים שהתירו לתת לו תפילין בידיעה שהם ישרפו, משום שמדובר בצורך מצווה בה הותרה מחיקת שם ה' בגרמא.[16] 

מחיקה למנוע ביזוי

נחזור למקרה בו פתחנו. החתם סופר[17] נשאל מה לעשות עם שלט שנכתב עליו הפסוק 'זה השער לה' צדיקים יבואו בו', ונתלה בבית-הכסא שליד בית-הכנסת, ולא ניתן להורידו? החתם סופר התיר למחוק את שם ה', משום שכל האיסור למחוק את שם ה' הוא דרישה לכבוד ה' ואי-ביזויו, ולכן כאשר שם ה' מוטל בביזיון בבית-הכסא יש להתיר למחוק כדי למנוע ביזיון וזהו מטרת רצון התורה.

מדבריו נלמד שמותר למחוק את שם ה' כאשר זו האפשרות היחידה שהוא לא ימשיך ויתבזה עוד יותר.[18]

אך דברים אלו היוו מחלוקת גדולה בין הפוסקים, אודות מנהג שהיה רווח בזמנם שהיו מניחים את כתבי הקודש שבלו בתוך כדים ומטמינים אותם בבית-הקברות. הגויים שראו זאת, גנבו את הכדים והשתמשו בניירות לשימושי גנאי, לניגוב בבית-הכסא.[19]

הרב יעקב ריישר[20] נשאל האם כדי למנוע ביזיון אפשר לשרוף את כתבי הקודש? הרב התיר, והוכיח כן מהתאבדותו של שאול המלך: "כיון שהתירו לאדם לאבד גופו בידיים כדי שלא יבוא לידי בזיון היותר גדול, כמו שמצינו בשאול, הוא-הדין בספר תורה ממש".[21]

את תשובתו שלח הרב ריישר לרב יחזקאל קצלנבוגן[22] שדחה את הראיה מהתאבדות שאול המלך וטען שהסיבה אינה דווקא משום חשש ביזיון אלא מסיבות אחרות, כמו חשש לחיי כל ישראל אם יתפסו את המלך חי, או משום שהתאבדות אינה חמורה כרציחה, ולכן לא ניתן ללמוד מכך על שריפת כתבי הקודש מחשש ביזיון. ולכן הוא אסר לשרוף את כתבי הקודש גם במחיר שהם יתבזו ע"י הגויים.

מחלוקת זו שבה והתגלתה לפני מספר שנים, לאחר החלטת ממשלת ישראל לפינוי הישובים בגוש-קטיף. אז דנו הפוסקים מה יעשו עם בתי-הכנסת, האם להשאיר אותם כמו שהם, שכן אסור להרוס בית-כנסת, או שמא יש להרוס אותם כדי שהערבים לא יבזו ויחללו יותר את קדושתם?

הרב יעקב אריאל[23] סבר שאסור לנו להרוס את בתי-הכנסת, ולדבריו גם הרב ריישר יודה לכך כי "הוא לא התיר לשרוף בידיים את כתבי הקודש, אלא במקום שהאפשרות האחרת היא שיבואו לידי בזיון גדול יותר בידי הגויים", אך בגוש-קטיף "החשש להשחתתם של בתי הכנסת בידי גויים אינו גדול יותר מהשחתתם בידי ישראל", ולכן אסור לנו להרוס את בתי-הכנסת.

לעומתו סבר הרב אשר וייס[24] ש"ראוי לפרק בתי כנסיות אלה בצורה מכובדת בדמע ובכאב מלהשאירם ביד אויבינו אויבי ה' שללא ספק יהרסום ינתצום יחללו אותם ויבזו אותם בשאט נפש ובביזיון גדול", והוא הסתמך על הרב ריישר, והוסיף: "ואף שבשו"ת כנסת יחזקאל חלק עליו, גדול היה השבות יעקב מאוד".