פרשת שופטים: איברים מושתלים

פרשת שופטים: איברים מושתלים

לפני שנים רבות נשאל הרב בנימין אריה וייס, אב בית-הדין של צ'רנוביץ,[1] "על דבר התחבולה אשר המציאו הרופאים לחתוך כלי ההולדה מאישה חיה ולחברם בגוף אישה עקרה וע"י כך תהייה מוכשרת להוליד". השאלה שעמדה בפניו הייתה, לאחר שהאישה המושתלת ילדה, מי היא האמא של התינוק - בעלת השחלה או האישה המושתלת בעלת ההיריון והלידה?

שאלה זו פותחת בפנינו צוהר לעולם השתלת האיברים. בעקבות התקדמות הרפואה, מתאפשרת השתלת איברים לאנשים שאיברים מסוימים בגופם חדלו לתפקד ולאחר ההשתלה הם שבים לתפקודם. השתלת איברים מאדם שנפטר לאדם חי מעוררת שאלות הלכתיות רבות, שאחת מהן היא מה מעמדו של איבר שהושתל, האם הוא חלק מהאדם בו הושתל או שעדיין הוא מתייחס לאיש ממנו נלקח?

בפרשת השבוע, במסגרת המצור על עיר, נאסר על השחתת עצים:

כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת, כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר.[2]

מהשוואה זו בין האדם לעץ השדה ניתן ללמוד על דין ייחודי הקיים בעץ, וממנו ניתן ללמוד לאדם. שלוש שנים מעת נטיעת עץ פרי, אסורים פירותיו באכילה ובהנאה, איסור הנקרא איסור ערלה. בגמרא[3] מובא שאם גודעים עץ מבוגר לאחר שעברו עליו שלוש שנים, ומרכיבים עליו ענף מעץ צעיר שעוד לא עברו עליו שלוש שנים, הפירות שיוצאים מהרכבה זו משתייכים לעץ הבוגר ואין בהם איסור ערלה: "ילדה שסיבכה בזקנה, בטלה ילדה בזקנה ואין בה דין ערלה".

אמנם זהו דין בעצים, אך מכך למד הרב בנימין אריה וייס שאם השתילו לאישה שחלות של חברתה, הילד הנולד משתייך לאישה המושתלת, בדיוק כמו בעצים שההתייחסות היא אחרי העץ הבוגר בו הורכב העץ הצעיר, והעץ הצעיר בטל בתוך העץ הבוגר ומקבל את דיניו.[4] מדברים אלו מבואר שהאיבר המושתל מקבל את הגדרתו של האדם בו הוא הושתל ואינו מתייחס עוד אחרי מקורו.

ניתן ללמוד זאת גם מהמקרה הבא שאירע לפני שנים רבות, אז עוד היו מביאים עוף לרב לבדוק את כשרותו. אז הגיעה שאלה מעניינת אל הרב צבי אשכנזי[5] אודות תרנגולת מיוחדת. מדובר היה באישה שקנתה תרנגולת והלכה לשוחט. לאחר השחיטה, הובאה התרנגולת למטבח והמשרתת החלה בניקוי והכשרת העוף. לפתע נחרדה המשרתת וקראה לבעלת הבית, לאחר שלדבריה היא לא מצאה את הלב של התרנגולת. בעלת הבית שיערה שהחתול שנמצא בבית הוא זה שאכל את לב התרנגולת, אך המשרתת טענה שהיא נתנה לחתול את הטחול ולא את הלב, ואכן התרנגולת ללא לב. הלכו הנשים אל הרב שיכריע בשאלה האם היה לב לתרנגולת אלא שהוא נעלם ואז העוף כשר, או שמא לא היה לתרנגולת לב והעוף טרף.

הרב אשכנזי טען שהעוף כשר. לדבריו, אין כל ספק שהיה לתרנגולת לב, שהרי "אי-אפשר לשום נברא בעולם לחיות אפילו שעה אחת בלא לב ויהיה כאחד הבריאים", אלא שהחתול שהיה בבית אכל את ליבה של התרנגולת. בתשובה נוספת שלו,[6] מתאר הרב אשכנזי שהיו אנשים שערערו על פסק ההלכה שלו, ולכן הוא שב ומאריך להוכיח שאין כל אפשרות מציאותית שבעל-חיים יחייה ללא לב, ולכן המציאות מחייבת שהיה לב לתרנגולת. אף אם יבואו עדים שלא היה לה לב, הם לא נאמנים.

מי שערער על דבריו היה הרב יהונתן אייבשיץ.[7] לדעתו, תיתכן מציאות טבעית בה ניתן לחיות ללא לב. כלומר, אמנם אין לב אבל ישנו איבר אחר שקיים והוא מחליף את התפקוד של הלב. לכן, הוא טוען שאם יבואו עדים ויעידו שלא היה לתרנגולת זו לב כלל, הם נאמנים כי אינם מכחישים את המציאות שתיתכן שלא יהיה לבעל-חיים לב והוא ימשיך לחיות. כדי לאשש את דבריו, פנה הרב אייבשיץ לרופאים מומחים בשאלה האם תיתכן מציאות בה בעל-חיים יחייה ללא לב? הם ערכו בדיקות וטענו שהדבר אפשרי, כי לדבריהם אמנם אין לו לב אבל את תפקוד הלב יחליף אחד האיברים.

לאור דברים אלו, טען הרב אייבשיץ שהעוף אינו כשר, משום שלמרות שהתרנגולת יכולה לחיות ללא לב אבל מכל-מקום חסר לה איבר והיא טריפה.

על דבריו חלק החזון איש[8] והסביר שטריפה אינה תלויה בשֵם האיבר שנחסר אלא בתפקודו. כלומר, כל עוד בעל-החיים מתפקד כרגיל ללא האיבר, הוא כשר, כי העיקר הקובע הוא התפקוד ולא האיבר עצמו. לפיכך, תרנגולת זו כשרה גם אם אין לה את איבר הלב, כל עוד יש איזה איבר אחר שמשלים את תפקוד הלב.

לאור דברי החזון איש ניתן להסיק שאיבר המושתל בגוף האדם במקום איבר אחר שהפסיק לתפקד או במקום איבר שנקטע, כיון שהוא ממלא את תפקידו של האיבר המקורי יש לו מעמד של חלק מהגוף והוא כאיבר טבעי לגמרי.

ההשלכה המעשית מהגדרה זו היא אחת השאלות שיש בהשתלת איברים, מה מעמדו של איבר המושתל בגוף האדם לאחר מותו? כלומר, איבר מן המת אסור בהנאה וחייב בקבורה, א"כ כיצד ניתן ליטול איבר מגופו של המת וליהנות ממנו? אכן, לעיתים האיבר המושתל מציל חיים, וזו סיבה מספיק טובה לעבור על איסור הנאה מן המת כדי להציל את חייו של אדם הזקוק לאיבר זה. אך לעיתים האיבר המושתל רק משפר את תפקוד האדם, כמו השתלת קרנית העין, וא"כ מה העילה להתיר ליהנות מאיבר המת ולבטל את קבורתו?

בשאלה זו עסק הרב איסר יהודה אונטרמן[9] וחידש חידוש גדול. לדבריו, סיבת איסור הנאה מאיבר מת אינה משום שייכותו לאדם המת, אלא משום שכעת הוא איבר מת. לפיכך, ברגע שהאיבר יקבל חיות ע"י ההשתלה תתבטל סיבת האיסור למפרע. לפיכך הוא מתיר להשתיל איברים מהמת, ואין בכך עבירה על איסור הנאה מהמת, שכן בעת ההשתלה וקבלת החיות מהמושתל בטלה סיבת האיסור.

בדבריו ניתן לפתור שאלה נוספת בה דן הרב אליעזר יהודה ולדינברג,[10] האם מותר להשתיל איבר מן המת לאדם כהן? כיון שהאיבר טמא בטומאת מת ממנו הוא נלקח, הרי שכל עוד הוא אינו מחובר לכהן, קצת לפני שמחברים אותו אליו, נטמא הכהן בטומאת מת. האם איסור זה יכול למנוע את האפשרות להשתלת איברים לכהנים?

לדברי הרב אונטרמן אין בכך כל בעיה הלכתית, שכן לדבריו איבר מת אינו מקבל את דין הטומאה שבו מהמקור ממנו בא, האדם המת, שהרי אם זו הייתה הסיבה לטומאתו אזי שום מציאות בעולם לא הייתה יכולה להתיר אותו ולטהר אותו מטומאתו, כי המקור ממנו הוא בא הוא מת מוחלט. אלא הסיבה לטומאתו היא העדר חיבורו לחיים, אך ברגע שיחובר לאדם חי פקעה ממנו סיבת האיסור. מדבריו למדנו שאיבר טבעי המושתל באדם הופך להיות חלק אורגני ממנו.

מעמדו של איבר מלאכותי

האם שונה מעמדו של איבר מלאכותי המושתל באדם, ממעמדו של איבר טבעי?

ישנם אנשים הסובלים מהפרעות קצב הלב ולשם כך משתילים להם קוצב לב המסדיר את פעימות הלב. האם אפשר להוציא את קוצב הלב מאדם שנפטר, כדי להשתמש בו עבור אנשים אחרים? שאלה זו נוגעת למעמדו של איבר מלאכותי המושתל באדם, אם הוא הופך להיות כאחד מאיבריו כמו איבר טבעי המושתל בו, אז אסור להשתמש בו לאחר מותו משום איסור הנאה מהמת, אך אם איבר מלאכותי הוא כגוף זר בקרבו של האדם ואינו הופך להיות חלק ממנו אז אפשר להוציא אותו לאחר פטירת האדם ולהשתמש בו.

יש פוסקים שאסרו להוציא קוצב לב מלאכותי הנמצא בגופו של נפטר משום איסור הנאה מהמת, כי לדעתם גם איבר מלאכותי הופך להיות חלק מהאדם, כמו איבר טבעי.[11] בכך אסר הרב יוסף שלום אלישיב[12] לנתק אדם ממכשיר דֵּפִיבְּרִילָטוֹר-מַפְעֵם המושתל בגופו (ICD), שתפקידו להחזיר את קצב הלב לפעולה סדירה לאחר פרפור חדרי הלב, באמצעות מתן שוק חשמלי ללב. לדבריו, לאחר שהמכשיר הושתל בקרבו, הוא חלק ממנו כאיבר טבעי ואסור להוציא איברים מן האדם.

אולם, הרב שמואל וואזנר[13] התיר להוציא קוצב לב מגופו של נפטר ולהשתמש בו לאחרים ואין בכך איסור הנאה מאיבריו של המת. זאת משום שיש להבחין בין איבר טבעי המושתל באדם ובטל לגופו לבין איבר מלאכותי הנמצא בקרבו של האדם שאינו בטל לגופו אלא רק מסייע לו לתפקד במהלך חייו, ולכן לאחר מותו שאין בו עוד כל שימוש מותר להוציאו ממנו.

הבחנה מעניינת היא הבחנתו של הרב שלמה זלמן אוירבך.[14] לדבריו, אמנם יש דברים מלאכותיים המחוברים לאדם ונאסרו בהנאה לאחר מותו, כמו שן תותבת, ש"אינם צריכים כלל לעזר וסיוע מבחוץ ולכן זה נחשב במידה מסוימת כחלק מהאדם" ואסור להוציאם ממנו לאחר מותו, משום איסור הנאה מהמת. לעומת מכשירים מלאכותיים המושתלים באדם ופעולתם מתאפשרת באמצעות בטרייה או חשמל, כמו קוצב לב שכעבור זמן מסוים נגמרת הבטרייה ויש להחליפה כדי שהמכשיר ימשיך לפעול, ולכן מכשירים אלו אף שנמצאים בתוך האדם הם אינם הופכים להיות חלק ממנו אלא הם כגוף זר בקרבו שאינם בטלים לגופו ולאחר מותו אפשר להוציאם.