ט' אב: הרב יצחק ניסים - גיל הפרישה

ט' אב: הרב יצחק ניסים

גיל הפרישה

בתאריך ט' באב חל יום פטירתו של הרב יצחק ניסים, שנפטר בתאריך זה בשנת תשמ"א (1981). הרב נולד בבגדד ולאחר מסע ארוך הגיע לארץ ישראל, בה למד תורה ועסק במסחר. לאחר פטירת הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל התמנה הרב ניסים לרב הראשי למדינת ישראל לצידו של הרב איסר יהודה אונטרמן. את תשובותיו פרסם הרב בשו"ת 'יין הטוב', הכולל שני חלקים, כשהחלק הראשון התפרסם לפני כהונתו כרב ראשי והחלק השני לאחר-מכן.

טרם הכניסה לארץ ישראל פונה משה לעם ואומר: "בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא".[1] רש"י מציין שני הסברים:

יכול שתשש כוחו, תלמוד לומר לא כהתה עינו ולא נס לחֹה. אלא מהו לא אוכל, איני רשאי שניטלה ממני הרשות ונתנה ליהושע. דבר אחר, לצאת ולבוא בדברי תורה, מלמד שנסתמו ממנו מסורות ומעינות החכמה.[2]

מדובר על שתי סיבות שונות - לפירוש הראשון, הכישרון הפיזי של משה לא נפגע אלא הוא היה כפוי מאת הקב"ה לפרוש. לפירוש השני, הסיבה לפרישה נובעת מירידה משמעותית בכושר התפקודי של משה, הסתתמו ממנו מעיינות החכמה.

עיקרון הפרישה הכפויה מקובל בהרבה מדינות בעולם המערבי. ההסדר הרגיל נקבע על-פי מדד ביולוגי, גיל מסוים, ולא על-פי מדד תפקודי. משרתי הציבור ועובדי מדינה חייבים לפרוש מהשירות בהגיעם לגיל מסוים. פרישה זו מאפשרת רוטציה בשירות הציבורי, התרעננות והצערת גיל המכהנים בו. עם זאת, לא פעם פרישה זו היא גזר דין קשה לנושאי המשרה עצמם, המצויים בשיא כוחם כשהם בעלי ניסיון רב שנים ורצון להמשיך ולתרום לחברה מכישוריהם.

בתורה[3] מבואר שתחילת גיל השירות הצבאי הוא מבן עשרים, אך לא נאמר עד מתי. הרמב"ן[4] כתב שהפרישה היא בגיל שישים, שכן שנים אלו "הם עיקר ימי האיש". הגבלת גיל מצויה בתורה אצל עבודת הלויים: "וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה וְלֹא יַעֲבֹד עוֹד",[5] ועל כך נאמר בגמרא[6] "למדנו ללויים שהשנים פוסלין בהם", כאשר הסיבה לכך היא ירידה בכושר התפקודי של העבודה, כגון עבודת משא המשכן מצריכה כוח פיזי המצוי לאדם מגיל שלושים עד חמישים.[7]

אולם, בהמשך הגמרא מבואר שבזמן המקדש אין הגבלת גיל בעבודת הלויים אלא הם נפסלים רק כאשר יורד להם ערכם התפקודי, כשהם אינם יכולים עוד לשורר בקול מבושם מרוב זקנה. אבל גם אז הם המשיכו לשרת במקדש בצורות שונות, כגון הסבת עבודתם לנעילת שערים שאינה דורשת כוח פיזי גדול,[8] וכן היו משיאים עצה ליתר הלויים, "ושרת את אחיו", כאמור במסכת אבות "בן חמישים לעצה".[9] כמו-כן מבואר בגמרא כי גם הסיבות להגבלת עבודת כהן שהזדקן אינן גיל, אלא אי-כשירות לעבודה, שידיו ורגליו רותתות.[10]

הרמב"ם[11] פסק כדברים אלו והבהיר שפסילה שרירותית מחמת גיל היא רק בזמן המשכן, "ואינו מצווה נוהגת לדורות, אבל לדורות אין הלוי נפסל בשנים ולא במומין אלא בקול שיתקלקל קולו מרוב הזקנה יפסל לעבודתו במקדש".

המרדכי[12] מביא את דברי "אלדד בן מחלי הבא מעשרת השבטים", ששוחט שהגיע לגיל שמונים לא ישחט עוד. והעיר המרדכי, שזו חומרה בלבד ולא נוהגים כן, משום שהפסילה אינה מחמת הגיל אלא הוא רק כאשר נפגעה כשירותו כידיו רותתות.[13]

נעבור לגיל הפרישה בדיינים - מצד אחד נאמר בגמרא[14] שיש למנות דיינים זקנים, ומצד שני נאמר[15] שאין להושיב דיין זקן. כדי לענות על סתירה זו פסק הרמב"ם: "אין מעמידין בכל הסנהדרין לא זקן מופלג בשנים",[16] וביאר הרב ראובן מרגליות[17] שהכוונה לגיל שמונים. הסיבה שאין מושיבים זקן מגיל שמונים כדיין, כתב רש"י: "ששכח כבר צער גדול בנים ואינו רחמני".[18] נחלקו הראשונים האם דיין שהתמנה בגיל צעיר צריך לפרוש בגיל שמונים? לדעת המאירי[19] הוא אינו פורש בגיל שמונים ש"מאחר שהורגל בדיני נפשות" לא חוששים שיתאכזר עוד. אך לדעת הרשב"א[20] עליו לפרוש בגיל שמונים כי הסיבה היא חשש אכזריות בגיל זה.

הרב יצחק ניסים[21] טען שכל הדיון הוא רק בדיין הדן דיני נפשות, שם הסיבה משום אכזריות והעדר מידת רחמנות על הנשפט, אבל בדיני ממונות הוא יכול להמשיך בתפקידו עד לפטירתו.

בימיה הראשונים של המדינה, עלתה שאלת הפרישה הכפויה של נושאי משרות שיפוטיות על סדר היום הציבורי. נקבע בחוק,[22] כי גיל הפרישה של שופטי בית-המשפט העליון הוא שבעים, ושל שופטים אחרים הוא גיל שישים וחמש. את הסיבה להבחנה גילאית זו נימק חבר-הכנסת דוד בר רב האי, "שההתאמצות הפיזית הנדרשת בדרגות יותר גבוהות היא יותר קטנה מאשר בדרגות הנמוכות" בתפקידו של השופט, והוסיף שמצד שני יש עניין "לפתוח פתח לאפשרות לרענן את הרכב שופטי השלום ושופטי בית המשפט המחוזי על ידי כוחות צעירים".

על כך הגיב חבר-הכנסת יעקב שמשון שפירא וגייס את המשפט העברי לטענותיו, שאין לסיים את תפקיד השופט בגיל שישים וחמש. בסיום הדיון נקבע שאין הבחנה בגיל הפרישה, ועל כל השופטים לפרוש בגיל שבעים.

בחוק בתי-דין רבניים בשנת תש"ט נקבע: "מינוי הדיינים הוא לכל ימי חייו", אך נוספה הסתייגות, שאם "ימלאו שבעים שנה לדיין המכהן בבית-הדין המחוזי ושמונים שנה לדיין המכהן בבית-דין הגדול לערעורים". כאמור, חוק זה אינו מתיישב עם ההלכה שרבנים ודיינים יכולים להמשיך בכהונתם כל ימי חייהם, כפי שכתב הרב יעקב משה טולידאנו,[23] הרב של תל-אביב ולימים שר הדתות, כי "לפי המקובל ברוב קהילות ישראל נתמנו הרבנים מורי ההוראה באופן סתמי, בלי הגבלת זמן, ועל פי רוב שימשו בכהונתם זו כל ימי חייהם גם עד זקנה ושיבה".[24] בסופו של דבר, בשנת תשט"ו התקבל החוק[25] המגביל את כהונת הרבנים והדיינים עד גיל שבעים.

גם הרב יצחק ניסים עסק בנושא זה בספרו, והתשובה לא באה בעקבות שאלה שנשאל, כפי התשובות האחרות בספר, שכן יתכן והעיסוק בנושא היה נוגע לו עצמו, שכן בחירתו לרב הראשי לישראל הייתה בשנת תשט"ו, אז נקבע בחוק שכהונת רב ראשי מסתיימת בגיל שבעים וחמש ולא בפטירתו כפי שהיה אצל קודמיו בתפקיד.

למרות שהעיסוק נגע לגביו, כתב הרב ניסים בסיום דבריו: "בדורותינו עדים אנו שרק יחידי סגולה והם מועטים מסוגלים להמשיך למלא תפקיד זה כדין וכשורה גם כשהגיעו לגיל זקנה ושיבה". הוא מציין לדברי אור החיים[26] שכתב: "שאנו רואים כי כשיזקין האדם, תמעט הבנתו ואפילו איש חכם לא יוכל לצאת ולבוא במלחמתה של תורה ויתמעטו הרגשותיו".

את דבריו חותם הרב ניסים, שמן הראוי לדיין לפרוש בגיל שבעים, אז נחלשים הכוחות הגופניים והנפשיים, ובכך לקדש שם שמים.