י"ב כסלו: הרב שלמה לוריא - 'אבות אכלו בוסר'

י"ב כסלו: הרב שלמה לוריא

'אבות אכלו בוסר'

בתאריך י"ב בכסלו חל יום פטירתו של הרב שלמה לוריא, המהרש"ל, שנפטר בתאריך זה בשנת של"ד (1573). המהרש"ל היה מגדולי פוסקי ההלכה ופרשני התלמוד, מנהיגה של יהדות אשכנז במאה ה-16 וראש-ישיבה. הערכה רבה העריכו בני דורו והדורות שלאחריהם את המהרש"ל, דבר שניתן ללמוד מדברי הרב חיים יאיר בכרך, בעל שו"ת 'חוות יאיר': "ונפשי יודעת מאד שממשה עד משה לא קם כמשה, וכן אני אומר משלמה עד שלמה לא קם כשלמה".  וכה כתב עליו הרב יחזקאל לנדא, בעל שו"ת 'נודע ביהודה': "כי ליבו כלב הארי". המהרש"ל היה בידידות עם בן-דורו הרב משה איסרליש, הרמ"א, ונערכו בניהם התכתבויות הלכתיות רבות, אף כאלו שהגיעו להתבטאויות חריפות של המהרש"ל. אחד הוויכוחים בניהם הוא אודות ההתייחסות לפילוסופיה של אריסטו, שכן הרמ"א שיקע בתשובותיו מתורתו. המהרש"ל התרעם על הרמ"א וטען שאף שהוא יודע את תורת הפילוסופיה, מכל-מקום אין לה כל קשר ליהדות "ואין לך מינות והריסות כחוכמתם".  'ים של שלמה' על הש"ס הוא ספרו המרכזי של המהרש"ל, שנכתב כספר מסכם לפסיקת ההלכה ממקורותיה הראשוניים ועד למנהגי אשכנז. לדבריו, חתימת התלמוד היא התקופה הקובעת שאין לחלוק על חכמים שחיו לפניה, אך אין בעיה לחלוק על מי שחי אחריה. לפיכך, לא נמנע המהרש"ל לחלוק גם על ראשונים.

מאפיין נוסף המצוי בכתביו הוא החשיבות למנהגי אשכנז כמרכיב בשיקולי פסיקת ההלכה. מאפיינים אלו הביאוהו לחלוק על ראשונים, אך יתרה מכך הוא מרבה לחלוק על הרמב"ם והשולחן-ערוך, ומכאן גם טענותיו כלפי הרמ"א, שכן אישים אלו ביקשו בחיבוריהם ליצור כינוס ואיסוף של חוקים ללא מקורות וללא הבאת כל השיטות. המהרש"ל מתח עליהם ביקורת נוקבת, ובלשונו החריפה והביקורתית התנגד להרבה מפסקי ההלכה שלהם. בספרו 'ים של שלמה' הוא נוקט גישה שונה, להביא את מכלול הדעות ולחלוק על מי שאין סברתו נראית לו: "ובזאת יראתי והבאתי כל הדעות... בלי נשאר אחד מהם... ולא נשאתי פנים לשום אחד מהם".  לדבריו, הביסוס לכך הוא, כיוון שלפי הקבלה היו כל נשמות ישראל נוכחות במעמד הר-סיני בקבלת התורה, הרי שלכל אחד יש את הזכות והיכולת ללמוד את התורה לפי הבנתו, בהתאם לדברי חז"ל בספרות התנאים והאמוראים מהם אין לסטות, ולפסוק הלכה לפי שיקול הדעת.

נבקש להביא דוגמה אחת מחידושיו של המהרש"ל, ממנה ניכרים הדברים עליהם הצבענו. המקרה שלפנינו הובא בדברי אחד מהגאונים, רב פלטוי גאון שהיה גאון ישיבת פומבדיתא, בו הוא מתאר אדם שאינו מציית לפסק דין שהושת עליו ע"י בית-הדין. לדבריו, יש להחרים אדם זה שלא לצרפו למניין וכן לנקוט סנקציות גם כלפי בניו ואישתו: "ואל תמולו לו בן, ואל תקברו לו מת, והוציאו בניו מבית-הספר ואישתו מבית-הכנסת, עד שיקבל עליו את הדין".  דברי הגאון הובאו להלכה בדברי הרמ"א. 

המהרש"ל  התנגד בחריפות לדברי הגאון. לדבריו, הפגיעה צריכה להיות באדם עצמו ובדברים הנוגעים לו, כמו אי-צירופו למניין, וכן בדברים המוטלים עליו כגון מילת בנו. אבל אין למנוע מבניו לימוד תורה בבית-הספר ואין למנוע את כניסת אישתו לבית-הכנסת. בטעם הדין כתב:

בתלמוד תורה של תינוקות, שאין לו תשלומין, ועליו נאמר אם תעזבני יום יומיים אעזבך, פשיטא ופשיטא דלית טעמא להאי מילתא. גם מה שכתב להוציא את אישתו מבית-הכנסת לא נהירא. אם הוא חטא, היא מה חטאה... בנידון זה שלא לבייש בת ישראל.

הוא מסיים את דבריו באירוע שהגיע לידו בו הוא יישם את פסיקתו: "פעם אחת בא מעשה לידי בימי חורפי, שכתב לי חכם אחד וזקן בדורו בעל הוראה שאוציא את בנֵי המוחרם מישיבה. ולא השגחתי בו כל עיקר". מפסק הלכה זה ניכרת דרכו ההלכתית של המהרש"ל, שחולק על קודמיו אף אלו שחיו בתקופת הגאונים, ומסרב לקבל את דבריהם.

דברי המהרש"ל הובאו אצל הט"ז,  מנושאי כליו של השולחן-ערוך, שיצא להגנת הגאון. לדבריו, דברי רב פלטוי גאון מוסבים רק ביחס להטלת סנקציות על בניו הקטנים של אדם, "שאין בהם זכות מצד עצמן עדיין אלא תלויים ועומדים בזכות של אביהם... אבל לא גדולים שהם בני קיבולי שכר או עונש מצד עצמם".

היישום המעשי של הט"ז בהבחנה בין ילדים קטנים לגדולים, מצוי בדברי הרב יעקב ריישר,  שהתיר לקיים חליצה לאישה שאביה מנודה לקהילה, שכן היא גדולה ויצאה מרשותו ואין לענוש אותה בגינו.