י"ג כסלו: הרב בצלאל זאב שפרן - איפה אימא?

י"ג כסלו: הרב בצלאל זאב שפרן

איפה אימא?

בתאריך י"ג בכסלו חל יום פטירתו של הרב בצלאל זאב שפרן, שנפטר בתאריך זה בשנת תר"ץ (1929). פעילותו של הרב הייתה ברומניה, שם כיהן כרב העיר בקאו. בתקופת כהונתו הקים הרב את אגודות הרבנים ברומניה דרכה ביקש לחזק את הקהילות במדינה. הרב שפרן נחשב לאחד מגדולי המשיבים והפוסקים ברומניה, ואף בארצות אירופה, והשיב לשאלות בענייני הלכה מכל הארצות. בסדרת ספריו, 'שאלות ותשובות הרב"ז', ישנן תשובות רבות ובניהן תשובות העוסקות בהתרת עגונות ממלחמת העולם הראשונה, המהוות מקור הלכתי לפוסקים ולבתי-דין העוסקים בהיתרי עגונות.

הרב תמך ב'אגודת ציון' שחרטה על דגלה את העלייה וההתיישבות בארץ ישראל. בחיבורו 'מנחת אזכרה' הוא מברך את אנשי האגודות הציוניות שפועלים לזירוז עליית יהודים לארץ ישראל, לרכישת קרקעות וליישובם על-ידי עובדי אדמה. הוא מביע תקווה שראשי האגודות יתנהלו על-פי מצוות התורה, כי קבלת התורה קדמה לכניסה לארץ.

ואלו דבריו הנלהבים, בתשובה לשאלה האם יש סתירה בין 'אגודת ציון' לתורתנו הקדושה:

כי גדולות ונצורות עשו מנהלי אגודות הציונים בימינו, וחפץ ה' הצליח בידם להושיב רבים מאיתנו על אדמת הקודש לעבדה ולשמרה. כמותם ירבו בישראל לקנות קרקעות בארצנו הקדושה ולהגדיל הישוב, ולמצווה גדולה יחשב להם זאת. כי שקולה מצוות ישיבת ארץ-ישראל כנגד כל המצוות שבתורה. ואף בחורבנה בימים ההם ובזמן הזה, שאנחנו כבושים בגולה תחת ממשלת נכרים, מכל מקום נוהגת מצוות ישיבת ארץ-ישראל, כי היא מצוות עשה לדורות... לפיכך אנחנו חייבים להודות ולהלל לה' על חסדו הגדול, שהחיינו והגיענו לימים ההם בזמן הזה, אשר רבים מאחינו התיישבו בארץ ישראל והישוב החדש שם הולך ומתרחב... האמת אגיד ולא אכחד תחת לשוני, כי הצלחת האגודות והתגברות כוחן מיד ולדורות, תלויה אך ורק אם ראשיהם ומנהיגיהם יעמדו על המשמר לעורר את חבריהם לדעה להיות זריזים מקדימים לתורה ומצוות ה', וחלילה חולין הוא להם לומר נהיה ככל הגויים.

כאמור, הספרות התורנית שהשאיר אחריו הרב מכונסת בשלושת כרכי 'שו"ת הרב"ז', ונבקש להתמקד באחת מתשובותיו העוסקת בייחוס יילוד הנולד מתהליך פונדקאי.

קביעת האימהוּת בהיריון טבעי נעשית על-פי שלושה גורמים משותפים: הביצית, ההפריה והלידה. בימינו, בעקבות האפשרות להפריה חוץ-גופית ולשימוש ברחם של אישה שהיא אינה בעלת הביצית, נעשתה לראשונה הפרדה מלאכותית בין שלושת הגורמים הללו, כך שבתהליך פונדקאות יש רק שני מוקדים - הביצית והלידה, משום שההפריה מתבצעת במבחנה, מקום שלא שייך לגביו ייחוס. הפוסקים דנו בשאלה מי היא אימו של התינוק, בעלת הביצית או בעלת ההיריון והלידה, שאלה כבדת-משקל שיש לה השלכות שונות החל מכיבוד אֵם ועד לנישואי קרובים.

בשנת תרס"ז התפרסם מאמר רפואי המעיד על השתלת שחלה ובה ביציות מאישה לאישה. אז נערך דיון הלכתי דומה לקודמו, מי היא אימו של התינוק, בעלת הביצית או המושתלת שמגדלת את העובר ברחמה ומולידה אותו.[1]

בנו של הרב שפרן מתאר מפגש בינו לבין אביו בו עסקו ב"תחבולה החדשה אשר המציאו הרופאים הגדולים לפקוד עקרות באופן זה". הרב שפרן מיהר להשיב לבנו שהתינוק מתייחס אחר האישה שגידלה אותו ברחמה והולידה אותו.[2]

הוא הביא לכך ראיה נחמדה - חז"ל[3] מתארים כשלאה אימנו הייתה בהריונה השביעי, היא התפללה על העובר שבמעיה שייהפך לבת כדי שלרחל אחותה תהייה אפשרות להביא שני שבטים לעולם, ובכך נולדה דינה ללאה ויוסף לרחל.

אולם בתרגום יונתן בן עוזיאל[4] מופיע הסבר שונה, ולדבריו העובר הזכר שנמצא ברחם של לאה התחלף עם העובר הנקבה שהיה ברחם רחל. נמצא א"כ, יוסף היה ברחמה של לאה ולאחר תפילתה הוא ניתן ברחמה של אחותה רחל, ודינה שהייתה ברחמה של רחל ניתנה ברחמה של לאה, והתורה מעידה שדינה מיוחסת אחרי לאה: 'דינה בת לאה', להורות לנו "כי העיקר היא האישה שהמליטה וילדה היא אֵם הילד", כלשון הרב שפרן. בנו מסכם: "המורם מכל המקובץ, כי ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא".