כ' אדר: הרב יואל סירקיש - הסגרת עבריין לשיפוט זר

כ' אדר: הרב יואל סירקיש

פושעים ללא גבולות

בתאריך כ' באדר חל יום פטירתו של הרב יואל סירקיש, שנפטר בתאריך זה בשנת ה'ת (1640). הרב היה רבה של העיר קרקוב, וחיבר את חיבורו 'בית חדש' על ארבעה טורים, שו"ת הב"ח והגהות הב"ח על הש"ס. 

בספר השו"ת שלו מצויות שאלות רבות המשקפות לנו את חיי היהודים בקהילות הגולה, את ההתמודדויות שלהם עם שכניהם הגויים ואת הפסיקות ההלכתיות של הרב סירקיש. באחת התשובות[1] שיש בה כדי לשקף את היחס בין הקהילה היהודית לחברה הלא-יהודית, דן הרב במקרה שאירע בקהילת קאליש. הגויים טענו שאחד מהיהודים גנב את הצלב ועליו הפסל של 'אותו האיש', ועונשו היה מוות. בעת שהובל להריגה, מסר היהודי את הצלב לחמיו, והלה ברח והסתתר באחד מבתי היהודים. השלטונות דרשו מהקהילה למסור להם את האיש כדי להעמידו לדין, ואם לא כן הם יפגעו בכל הקהילה.

שאלה זו הציתה את הדיון, מה היחס בין טובת הקהילה והשמירה עליה מפגיעה, לבין הרצון לחפות על העבריין ולהצילו אף במחיר פגיעה בקהילה? האם בשם הערבות ההדדית, הקהילה היא מקום מפלט לעבריינים ועליה מוטל לחפות עליהם גם במחיר פגיעה בציבור? האם יש הבדל בין ימים עברו, ימיו של הב"ח בהם הוצאת אדם מהקהילה לשיפוט זר היוותה את היפרדותו המוחלטת מהקהילה וגררה לעיתים המרת דת, לימינו בה מדינת ישראל חתומה מול מדינות שונות על הסכמי הסגרת עבריינים? 

בשאלה זו מצאנו מחלוקת בין מקורות שונים ופסיקת ההלכה בהתאם - בתוספתא[2] הובא המקרה של שבע בן בכרי שמרד במלכות דוד, ותושבי עירו הרגוהו ובכך הצילו את עירם מהמצור, כדי ללמוד מכך על הלגיטימיות של מסירת אדם להריגה כדי להציל את חברי הקבוצה.

לעומת זאת, בגיטין[3] מובאת שאלת מר עוקבא לרבי אלעזר: "בני אדם העומדים עלי ובידי למסרם למלכות, מהו?". רבי אלעזר הורה לו לא למוסרם למלכות אלא "דום לה' והתחולל לו, דום לה' והוא יפילם לך חללים חללים, השכם והערב עליהן לבית המדרש והן כלין מאיליהן". במקום אחר[4] מתואר וויכוח בין התנאים בשאלה זו - רבי אלעזר ברבי שמעון התמנה ע"י המלכות לתופס הגנבים. על כך שלח לו רבי יהושע בן קורחה: "חומץ בן יין, עד מתי אתה מוסר עמו של אלוקינו להריגה?". ענה לו רבי אלעזר: "קוצים אני מכלה מן הכרם". השיב לו רבי יהושע, שלא עליו מוטלת עבודה זו, אלא "יבוא בעל הכרם ויכלה את קוציו". לדעת רבי אלעזר, ערך ההגנה על החברה עדיף מערך הערבות ההדדית, ולכן יש לכלות קוצים מהכרם ולא לתת לעבריין מקום מקלט בחברה אלא להסגירו לשלטון. לעומתו, סבר רבי יהושע שערך הערבות ההדדית וההגנה על העבריין מפני העונש גדול יותר מההגנה על החברה ועליה להכיל אותו ולא להסגירו לשיפוט זר.

וויכוח זה גרם לוויכוח בפסיקת ההלכה - לדעת המאירי[5] יש לפסוק כרבי יהושע שאסור למסור עבריינים לשיפוט זר, אך כשנשאל הרשב"א[6] ממלך ספרד האם עליו לשפוט יהודי עבריין לעונש מוות, ענה לו הרשב"א שאין לבקש את רחמי המלך וליישם את הערבות ההדדית והחמלה על אותו עבריין, אלא יש להסגירו ולמצות איתו את עונש המוות, משום 'דינא דמלכותא' שאם לא כן ירבו העבריינים. לראיה הוא מביא את דעת רבי אלעזר שנהג למסור את העבריינים מהקהילה למלכות כדי לכלות הקוצים מהכרם.

הרב משה שיק[7] נשאל אודות אישה החשודה שהרעילה למוות את בעלה, והקהילה השתיקה מקרה זה ולא דיווחה על כך לשלטון. בני הקהילה תמהו: "מה זו שתיקה, ושלדעתם מצווה לבער הרע ושלא לחפות עליה". הרב ציטט את הרשב"א, שיש לדווח על כך לשלטון ולשקול את השיקול הקהילתי לטובת בני הקהילה במיגור העבריינים מתוכה. יתרה מכך, מסופר[8] שרבי טרפון סירב לתת מקלט בביתו לבני הגליל שנחשדו בהריגה והשלטון מחפש אחריהם, ופוסקים שונים למדו ממעשה זה שאין לקהילה לתת לעבריין חסות בתוכה אלא לבערו מקרבה.[9]

נחזור למקרה עליו דן הרב סירקיש. לדעתו, על האיש לעמוד למשפט בפני השלטונות בגין העבירה שיוחסה לו ואין על הקהילה לחפות עליו ולשאת במחיר, משום שבמעשיו הוא גרם לעצמו כל זאת. אולם, הוא מגביל את מסירתו בכך שאין וודאות שהשלטון יעמיד אותו למיתה, וכן שהם יבררו את האמת לאמיתה.

במסגרת חתימתה על הסכמי הסגרה מול מדינות זרות, מחויבת מדינת ישראל למסור עבריין שביצע עבירות במדינות אלו אליה. לדעת הרב חיים דוד הלוי,[10] יש להסגיר עבריין לשיפוט במדינה זרה בה בוצע הפשע ולא מוטלת על החברה הישראלית החובה המוסרית להכיל עבריינים בתוכה. לעומתו, טען הרב שאול ישראלי,[11] שאין להשוות את הפסיקות ההלכתיות שהובאו, שכן הן ניתנו בהעדר סמכות שיפוט ושלטון יהודי בגולה וביססו את ההיתר על דין המלכות למטרת תיקון החברה. בימינו שיש בתי משפט בישראל, יש לדון את העבריין בישראל ולא לפני גויים.

בסיום מוסיף הרב ישראלי שיקול שיש בו מהדמיון לקהילה היהודית בגולה:

נוסף על כך שישיבה במאסר מנתקת אדם ממשפחתו, מחבריו ומאורח החיים הנורמלי של אדם בחופש, המאסר בחוץ-לארץ מרחיק אותו מההווי היהודי, מחג ומועד, ומכל משהו יהודי. חיים ממושכים בן נכרים נוסף על היותם פושעים... מוציאים אותו מכלל ישראל באופן מוחלט והרי זה מעין מיתה רוחנית.