כ"א חשון: הרב דוד בן זִמרא - דרכיה דרכי נועם

כ"א חשון: הרב דוד בן זִמרא

'דרכיה דרכי נועם'

בתאריך כ"א בחשון חל יום פטירתו של הרב דוד בן זִמרא, הרדב"ז, שנפטר בתאריך זה בשנת של"ג (1573). הרב נולד בספרד, ובהיותו בן 13, בזמן גירוש ספרד, נדדה משפחתו למרוקו ומשם לירושלים. אולם עקב מצוקה כלכלית, עזב הרב את ירושלים ועבר להתגורר במצריים,

שם כיהן כמנהיגה הרוחני. הרב הקים במצריים בית-דין וישיבה וכן דאג לרווחת תושבי המדינה באחריותו על קופת הצדקה ו'חברא קדישא'. הרב התפרנס ממסחר בתבואה ועורות, עיסוק שהסב לו עושר רב. על תקופת שהותו במצריים התייחס הרב באחת מתשובותיו, כיצד הוא התגורר שם והרי חל איסור מגורים בארץ מצריים. לדבריו, "לא אסרה תורה אלא לירד לגור שם ולהשתקע",[1] והוסיף: "גם אני הכותב שכנתי שם, שנים רבות, אבל לא היה דעתי להשתקע שם, אלא ללמוד תורה וללמדה, לפי שישיבת ארץ ישראל קשה עד מאד. ומי יוכל לעמוד בה שלא יצטרך לבריות?"[2]

לאחר 40 שנה, עזב הרב את מצריים ושב לירושלים, אך בעקבות גזירות כלכליות עקר את מושבו לצפת, שם נפטר בגיל 94 ונקבר בבית-העלמין העתיק בעיר. הרב הותיר אחריו ספרות ענפה - ספר שאלות ותשובות המכיל אלפי תשובות, ביאור על הרמב"ם, ספרי קבלה שונים וביאורי מצוות. כאמור, הרב כתב תשובות רבות ומרתקות בשלל נושאים, שקצרה היריעה שלנו לדון בכל אחת מהן, אך בחרנו לעסוק בנושא אחד מתשובותיו.

אחד הנושאים המורכבים בהלכה הוא פיקוח נפש, שכן פסיקת ההלכה בשטח זה מורכבת משלל היבטים ונוגעת לחיי אדם. בנושא זה מצאנו סתירה ומפגש בין שני ערכים.

השאלה שלפנינו היא, האם אדם מחויב או רשאי להיכנס לספק פיקוח נפש כדי להציל את חברו שנמצא בסכנת נפשות? ההתלבטות היא בין שני ערכים הבאים לידי מפגש - מצד אחד מחויב כל אדם להציל את חברו שנמצא בסכנת נפשות, שנאמר "לא תעמוד על דם רעיך".[3] מאידך, לימד אותנו רבי עקיבא שחייו של האדם קודמים לחיי חברו, "וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ חייך קודמים לחיי חבירך".[4]

על מפגש זה בין שני הערכים נשאל הרדב"ז,[5] מה הדין "אם אמר השלטון לישראל הנח לי לקצץ איבר אחד שאינך מת ממנו או אמית ישראל חבירך?"

תשובת הרדב"ז היא, שקציצת איבר מגופו של אדם מהווה ספק סכנה, "שמא יצא ממנו דם הרבה וימות", והוסיף:

ואני ראיתי אחד שמת ע"י שסרטו את אזנו שריטות דקות להוציא מהם דם ויצא כ"כ עד שמת. והרי אין לך באדם איבר קל כאוזן וכל-שכן אם יחתכו אותו... תדע דסכנת איבר חמירא, דהא התירו לחלל עליה את השבת בכל מלאכות שהם מדבריהם אפילו ע"י ישראל.

לכן לדבריו אסור לאדם להכניס את עצמו לספק סכנה כדי להציל את חברו הנמצא בסכנה ודאית: "ואם יש ספק סכנת נפשות, הרי זה חסיד שוטה דספיקא דידיה עדיף מוודאי דחבריה".  

לאור זאת נשאל הרב אליעזר יהודה ולדינברג,[6] אם יש חולה הנמצא בספק סכנה שיש בידו תרופה למחלתו, ויש חולה נוסף שנמצא בסכנת חיים ודאית וזקוק אף הוא לתרופה של חברו, "אם יש לו לתת התרופה שהשיג להחולה השני שנתון בסכנה ודאית?".

הוא עונה:

לפי דברי הרדב"ז יוצא, שלא רק שאינו מחויב בכך אלא גם זאת שאין לו להחמיר בזה, דחומרתו היא קלות ראש בחייו העצמיים ודינא הוא דאפילו ספק חייו שלו קודמים לחיי חברו.

נחזור לתשובת הרדב"ז - בדבריו הוא הוסיף נימוק משמעותי:

דכתיב דרכיה דרכי נועם, וצריך שמשפטי תורתנו יהיו מסכימים אל השכל והסברא, ואיך יעלה על דעתנו שיניח אדם לסמא את עינו או לחתוך את ידו או רגלו כדי שלא ימיתו את חברו.

לדבריו, יש משקל הלכתי להרגשה המוסרית-הטבעית המתנגדת לכך שאדם יהא חייב להניח לקצץ לו איבר אחד כדי להציל את חברו ממוות. בכך, העיקרון 'דרכיה דרכי נועם', שהוא עיקרון מוסרי ביסודו, קובע את שורת הדין ומשמש כלל יוצר הלכתי ולא רק סימן שזו כוונת התורה.

בתשובה נוספת, משתמש הרדב"ז בכלל זה ככלל יוצר הלכה, לדוגמה: הוא התיר לבעל לסייע לאישתו החולה לקום מהמיטה למרות שהיא נידה כאשר הם נמצאים במחבוא ואין אחר שיוכל לסייע לה, שכן כאשר "הם במחבואה ואין שם מי שישמשנה וכי יניחנה שתמות, אין זה דרכי נועם".[7]  

ואכן, לעקרון זה ש'דרכי נועם' אינו מהווה רק נימוק לדין קיים, אלא משמש כלל ליצירה הלכתית, מצאנו דוגמאות שונות בפוסקים. לדוגמה: הרב יצחק מוינה[8] כתב בשם הגאונים שבמקרה ויש צורך ביבום אישה שמת בעלה ללא השארת ילדים, ואחיו של הבעל הוא יהודי משומד אין חובת יבום, שכן אין זה 'דרכי נועם' שהיבמה תתייבם על ידו. בעל 'תוספות יום טוב'[9] הורה לפטור מציצית את המלבוש העליון הארוך שהיו לובשים מעל הבגדים, למרות שמצד כללי ההלכה הוא חייב בציצית:

שאם היינו מחייבים אותו בציצית היו נפסקים בכל עת הציצית התחתונים בדריסת הרגליים והיה צריך בכל עת לתקנם, איכא למימר דלא חייבה תורה בכך דכל דרכיה דרכי נועם.

זאת ועוד, לפני הרב יעקב בירדוגו[10] רבה של מקנס שבמרוקו הובא מקרה בו איש ואישה התגרשו. בית-הדין הורה שהילד המשותף ישהה בחזקת האמא. אולם, כיון שהאמא הייתה עיוורת, היא התקשתה להשגיח על הילד שלה ומצבו היה בכי-רע, שכן הוא נחבל וניזוק, לא אכל כראוי אוכל מזין וההזנחה שררה בבית. כעת נשאל הרב, האם יש להוציא את הילד מחזקת אימו? הרב פסק שיש להוציא את הילד מחזקתה, והשתמש בעקרון 'דרכי נועם':

כי לא דיברו חכמים הבן אצל אימו עד שיהיה בן שש שנים משום דניחא ליה בצוותא דאמיה, דווקא באישה שלא כהו מאוריה, כי לא דיברו חכמים אלא בחיים ולא במתים וסומא חשוב כמת לכל דבריו והתורה דרכיה דרכי נועם. ואם בנו ישב אצל אימו הסומא ימשך ממנו כמה נזקים וחבלות משום שאין לה כוח לגדל אותו כפי טבע אביו. וגם אינה יכולה להאכיל אותו אלא דבר מאוס וסרוח כדרכם של הסומים. וגם דרכם של תינוקות לטייל ולשחק בשווקים וברחובות דרך עוברים ושבים ואמותיהם משמרות אותם שמירה מעולה משום עוברי דרכים ובהמות וכיוצא וזה לא חזייא למידי כלל ועיקר.