כ"ח אלול: הרב מרדכי פרום - מילה וטבילה בגירות

כ"ח אלול: הרב מרדכי פרום

מילה וטבילה בגירות

בתאריך כ"ח באלול חל יום פטירתו של הרב מרדכי פרום, שנפטר בתאריך זה בשנת תשל"ב (1972). הרב היה ר"מ בישיבת מרכז הרב בירושלים, וידוע היה בשיעוריו הבהירים והמסודרים, אותם כתב במחברותיו שלאחר פטירתו יצאו לאור בספרים על מסכת כתובות, בבא קמא ופסחים. כמו-כן, כתב הרב חיבור בשם 'תורת הלוי' על ספר החינוך, אך כיון שנפטר בפתאומיות לא הספיק לסיימו.

מעשה שהיה בירושלים בשנת תר"ח, אז נסע רבה של ירושלים הרב שמואל סלנט לחוץ-לארץ לגיוס כספים, והוא מינה את אחד מדייני העיר, הרב אשר לעמיל לעווי למלא את מקומו. באותם הימים, הגיע לירושלים גוי מארץ מרוקו שביקש להתגייר. הוא עבר ברית מילה והמתין לטבילה. הבעיה הייתה שהוא עדיין לא נרפא והטבילה התעכבה.

כעת הגיעה שבת, ונשאלה השאלה,[1] האם הוא יהודי וחייב בשמירת שבת, או שמא עדיין הוא גוי כי לא טבל וחייב לחלל שבת כי 'גוי ששבת חייב מיתה'?

השאלה הובאה לפני הרב לעמיל שפסק שהוא אינו יהודי ועליו לעשות מלאכה בשבת כדין גוי. וכן היה, הלכו ואמרו לו לגוי לכתוב אותיות בשבת. את המשך הסיפור מתאר הרב לעמיל:

ויהי ביום המחרת, כאשר נשמע הדבר בעיר הקודש פה, צווחו עלי חכמי ספרד וחכמי אשכנזים על דבר חדש הלזו אשר לא נשמע מעולם אחרי שכבר קיבל עליו כל המצוות בשעת מילה וכבר נימול ועומד ומצפה בכל יום לטבול" הרי הוא כיהודי ואסור לו לחלל שבת, "ולא נשמע כזאת, ומנין לי לחדש דבר אשר לא שערום הראשונים.[2]

ואכן, הרב שמואל סלנט טען[3] שאסור לו לחלל שבת, והביא ראיה לכך מדברי הרשב"א[4] שגר שמל ועדיין לא טבל "אע"פ שלא נגמר גירותו, מכל-מקום כבר התחיל ונכנס קצת בדת יהודית, שאינו צריך אלא טבילה", ולכן אסור לו לעשות מלאכה בשבת.[5]

הרב מרדכי פרום[6] מסביר, ששורש המחלוקת נעוץ ביחס בין מילה וטבילה בתהליך הגיור.[7] בגמרא נאמר: "אינו גר עד שימול ויטבול",[8] ויש לברר מה היחס בין שני חלקים אלו של התהליך - ניתן לומר שעיקר הגיור והכניסה ליהדות היא בטבילה, אלא שהמילה מהווה הכשר לטבילה, שכן אין הטבילה יכולה לחול על אדם ערל, ולכן יש להקדים את המילה לטבילה. לאור זאת, המילה אינה חלק מתהליך הגיור, אלא רק פעולה המכשירה את האדם לתהליך זה, ויתכן שהגדרתה ההלכתית היא היציאה מכלל גוי, לעומת הטבילה שמכניסה אותו לקהל ישראל. בכך, גר שמל ועדיין לא טבל, אינו יהודי.

אולם אפשר להבין אחרת את היחס בין שתי הפעולות. המילה והטבילה הן שתי פעולות מקבילות המרכיבות יחד את תהליך הגיור. המילה מכשירה את גופו של הגוי להיות יהודי, ואילו הטבילה פועלת על הצד הרוחני ומחילה עליו קדושה. בכך, גר שמל ולא טבל הוא יהודי במקצת.

ההשלכה המעשית מכך היא בשאלה האם סדר הפעולות מעכב, כלומר האם אפשר קודם לטבול ואחר-כך למול? אם המילה מהווה הכשר לטבילה, אזי קודם יש למול ואחר-כך לטבול, שהרי לא ניתן לטבול בהיותו ערל.[9] אך אם המילה היא חלק ממעשה הגירות והיא פועלת בשווה לטבילה, אזי ניתן לשנות את הסדר, לטבול ולמול.[10]

השלכה נוספת היא בשאלה האם המילה צריכה להיעשות בפני שלושה דיינים המכניסים את המתגייר לקהל ישראל? אם המילה מהווה הכשר לטבילה והיא אינה חלק ממעשה הגיור, אזי אין צורך לעשותה בפני שלושה דיינים, כלשון הרמב"ם[11] שכתב שהטבילה צריכה להיות בפני שלושה, דבר המורה שהמילה אינה עיקר הגיור.[12]

אולם, אם המילה הינה חלק ממעשה הגיור ופועלת בשווה לטבילה, אזי גם בקיומה יש צורך בשלושה דיינים, כדברי הטור: "בין המילה ובין הטבילה, צריך שיהיה בשלושה".[13]