נשים המברכות בערב 'הפרשת חלה'

התשובה

הדבר פשוט שאם כל אחת מהנשים המשתתפות הכינה בביתה בצק בכמות המחויבת בהפרשה, היא רשאית להפריש בעצמה על הבצק שלה עפ"י הכלל ש'מצווה בו יותר מבשלוחו'.[1] וכמו כן מותר לכל אחת לברך בעצמה ואין מחייבין את כולן לשמוע ברכה אחת מאחת מהן ולענות אמן. כפי שפסק מרן ה'שלחן ערוך'[2] שאם שניים או שלושה אנשים מתעטפים בטלית כאחת, רשאי כל אחד לברך בעצמו. כי זכאי אדם לקיים את המצווה שלו בעצמו ולברך עליה, בלא להזדקק לברכת אחרים, ואין זו 'ברכה שאינה צריכה'. לעומת זאת כאשר בעלת הבית מכינה עיסה גדולה שלה, נחלקו הפוסקים כיצד יש להתייחס למנהג בו נחתום היה לש עיסה גדולה במאפייה ומחלק למספר נשים כמות המחייבת בחלה, וכך כל אחת מהן הייתה מפרישה חלה ומברכת על הפרשת חלה. לדעת הב"ח[3] והש"ך[4] היא אינה רשאית לעשות כן ואלו שכבר נוהגים כן צריכים לבטל זאת. הסיבה לכך היא, שכיוון שכאשר היא לשה עיסה אחת גדולה חל חיוב חלה אחד על כל העיסה, ועליה לברך ולהפריש מכל העיסה בפעם אחת. לפיכך, אם היא תחלק את העיסה למספר עיסות על מנת שמספר נשים תברך כל אחת על חלקה, הרי שכל אחת מהן מברכת ברכה שאינה צריכה. לעומתם, סוברים שו"ת 'משאת בנימין'[5] והט"ז,[6] שכל אחת מהנשים יכולה לברך על העיסה שהיא מקבלת, היות שבעל המאפייה מתכוון כבר בעת לישת הבצק לתת לכל אישה כמות בצק בשיעור החייב בהפרשה, כבר בשעת הלישה חל חיוב בנפרד על כל אחת מהעיסות שכל אישה תיקח לצורך קיום המצווה, והנחתום נחשב כשליח של אותן נשים ללוש עבור כל אחת מהן בצק בכמות הבסיסית המחויבת בהפרשה. לפיכך אף שכל אחת מברכת אין הדבר נחשב 'ברכה שאינה צריכה'. הם מביאים ראיה לדבריהם מן הירושלמי,[7] האומר שהלש עיסה על מנת לחלקה לחתיכות קטנות שאין בהן שיעור חיוב, אין עליה חיוב חלה. למד מכך ה'משאת בנימין' שהוא הדין להיפך, אם לשים בצק בכמות גדולה מאוד על מנת לחלקה למספר נשים אף שבכל אחת מהן שיעור חיוב, חלוקה זו יוצרת חיוב נפרד על כל חלק. אולם יש שכתבו שניתן להתיר עפ"י הסברה הנ"ל, אך ורק אם גם בעל המאפייה יקנה לכל אחת מהנשים את הבצק כפי שכתב הגר"מ אליהו שכך הנהיגו חכמי ירושלים בדורות הקודמים, כך שכל אחת מפרישה חלה מבצק השייך לה, ולכן: 'על בעל המאפיה להקנות לכל אחת מהן את הבצק, ולא די למנותה כשליחתו'.[8] אמנם ראה במאמרו של ידידנו הרב יואל פרידמן[9] שלדעתו גם הקניית הבצק אינה מועילה לפי כל השיטות, משום שחיוב הפרשת חלה הוא על העיסה וברגע שאחת מפרישה – נפטרת העיסה כולה שכוללת את כל העיסות שקנו הנשים.[10] ולכן מסקנתו שעדיף לחזור למנהג אימותינו שלשו את העיסה ואח"כ כל אחת מהן הפרישה חלה מעיסתה. ואכן ייתכן, שאף אותם פוסקים שהקלו בדבר, זאת משום שבלא כך, לאותן נשים לא הייתה אפשרות לקיים מצוות הפרשת חלה. אך במציאות ימינו בה רוב הנשים יכולות לאפות לחם בביתן בכמות המחויבת בהפרשה, ייתכן שאין מקום להיכנס לספק ברכות. אמנם מפורסם הדבר שגם בימינו ישנן חבורות של אפיית מצות לפני פסח בהן נהוג שכל אחד ממשתתפי החבורה מקבל לאחר האפייה כמות מצות המחויבת בחלה ששייכת לו, וכל אחד מפריש חלה ומברך בנפרד, וכפי שנהגו ב'חבורה' של ראש ישיבת מרכז-הרב הרה"ג אברהם שפירא. צריך לומר שהם לא חששו לדברי הפוסקים הנ"ל משום שבמקרים אלו כיוון שהם מתאגדים מראש כחבורה, הדבר דומה לעיסת השותפים שלכל אחד יש חלק בקמח עוד לפני לישת הבצק, למרות שלא נעשה כאן מעשה קניין גמור, ולכן לכל אחד מהחבורה יש בעלות על הבצק בשעת חיוב ההפרשה והוא זכאי לברך על העיסה שלו.[11]

לכן לענ"ד כאשר נשים נאספות בערב 'הפרשת חלה' ובעלת הסעודה מכינה בצק בכמות גדולה ורוצה לזכות מספר נשים בהפרשה, הדרך העדיפה יותר היא לזכות לכל אחת מהנשים שותפות בקמח בכמות המחויבת בהפרשה (1.700 ק"ג) עוד בטרם חיוב העיסה בהפרשת חלה. במקרה זה, כל אישה יכולה להפריש חלה בברכה בנפרד, כיוון שכבר בזמן הלישה היא שותפה בבצק בכמות המחויבת בהפרשת חלה.