נתינת רשות לקטוף – על מי חובת הפרשת תרומות ומעשרות

התשובה

אסור למכור פירות טבל אף אם ידוע למוכר שהקונה יפריש תרומות ומעשרות כדין, כלשון המשנה (דמאי פ"ה מ"ח): 'אין אדם רשאי למכור טבל אלא לצורך'. וכך נפסק להלכה ברמב"ם,[1] וב'שלחן ערוך'.[2] 'לצורך' הוא כאשר התערבו לאדם פירות טבל בפירות מעושרים, וכדי לתקן את התערובת צריך לקחת פירות טבל אחרים ולהפריש מהם על פירות הטבל שבתערובת.[3] במקרה כזה מותר למכור לו פירות טבל ובתנאי שידוע לנו שהוא מקפיד להפריש תרו"מ מפירותיו.[4] אך במקרים אחרים אין למכור פירות טבל.[5] טעם האיסור הוא מחשש תקלה - שהקונים או מקבלי המתנה לא יפרישו מהפירות, מתוך הנחה שהם כבר מתוקנים.[6] כמו כן יש מהפוסקים שכתבו שקיים גם איסור עצמי ליהנות הנאה ממונית מפירות טבל אף ללא חשש תקלה, על פי דברי הרמב"ם (הל' מעשר פ"ו ה"ט), וזו לשונו: 'אין פורעין חוב מן הטבל מפני שהוא כמוכרו'.[7] אמנם נחלקו הפוסקים אם פירות שעדיין לא נגמרה מלאכתם למעשר בכלל איסור זה: יש הסוברים שבשלב זה אין איסור למכור את הפירות, משום שעדיין אין חובה להפריש מהם תרו"מ.[8] מאידך, יש חולקים וסוברים שאסור למכור פירות שאינם מעושרים מיד לאחר שהם נקטפו מהעץ, כיוון שבשלב זה אם יפרישו מהם תרו"מ ההפרשה תועיל.[9] כמובן, גם לדעתם מותר למכור זיתים לשמן וענבים ליין בעודם טבל, כי במקרה זה אף בדיעבד ההפרשה אינה מועילה.[10] אך נתינת רשות לקטוף מפירות שעל העץ מותרת לדעת כולם, כפי שמותר למכור פירות המחוברים לעץ, כיוון שבשלב זה כשהפירות על העץ, כלל לא תועיל הפרשת תרו"מ. לכן מותר לאדם לתת רשות לקטוף מפירות גינתו וחובת ההפרשה היא על הקוטפים ולא על בעל הגינה. אמנם אם קיים חשש סביר שהאנשים שקוטפים לא יפרישו תרומות ומעשרות, מוטל על בעל הגינה להפריש תרומות ומעשרות בתיאום איתם, כדי למנוע מהם אכילת טבל.