התשובה
א) תוקף דברי האב: אכן, דברי האב עשויים לחייב מדין 'מצווה לקיים דברי המת' (גיטין יד ע"ב), אך נחלקו הפוסקים באילו תנאים: דעת ה'שלחן ערוך'[1] היא כדעת רבנו תם, שדין זה קיים רק אם הממון הופקד ביד אדם שלישי לשם כך. אולם, הרמ"א,[2] הסמ"ע[3] והש"ך,[4] פסקו כשיטות החולקות, שגם אם האב ציווה את הבנים ישירות - אמר להם 'תנו', חלה מצווה לקיים את דברי המת. ה'אגרות משה'[5] פסק שיש לחוש לשיטתם מספק. למעשה: כיוון שיש פוסקים הסוברים שיש בדבר מצווה, אם האב אמר במפורש לשון ציווי - 'תנו', בפני היורשים – מצווה לקיים את דבריו.
ב) מהי הלשון המחייבת? יש להבחין בין ניסוחים שונים בדברי האב: מדברי המהרש"ם[6] עולה שאם האב פנה לבנים בלשון בקשה, או אפילו נקט לשון סביל ('יינתן לפלוני'), הדבר נחשב כלשון ציווי ומחייב. אולם, נראה שלכל השיטות ביטויים כגון 'הריני נותן' או 'יטול פלוני' אינם מוגדרים כלשון ציווי.[7] לפיכך, אם האב נקט לשון של סיפור – כלומר תיאר את רחשי ליבו - 'אני מעוניין שיהיה כך', 'הייתי רוצה ש...' , אך לא הפנה את הדברים כהוראה מפורשת כלפי אדם אחר – לכאורה לשון זו אינה מחייבת את היורשים.
ג) גדר החיוב (קניין או מצווה): נחלקו הראשונים האם 'מצווה לקיים דברי המת' היא קניין גמור או חובה המוטלת על היורשים.[8] כך או כך, גם אם מדובר בחיוב דתי ולא קנייני, המצווה מוטלת על כל אחד מהיורשים.
ד) הסכמה בין האחים: אם אין תוקף הלכתי לדברי האב (כגון שלא הייתה לשון ציווי), הכסף שייך ליורשים והם רשאים לחלקו כרצונם. גם אם היה תוקף לדברי האב והאחים קיימו את דבריו, זכותם לאחר מכן להחליט לוותר זה לזה ולחלק את רכושם (שהרי כעת הוא שלהם) בכל דרך שיחפצו.
ה) ירושת הבת: על פי דין תורה הבת אינה יורשת במקום שיש בנים, וויתורו של הבכור על חלקו אינו מעביר את הזכויות לבת אלא לשאר האחים. עם זאת, האחים יכולים להחליט מרצונם לתת מתנה לאחותם מהחלק שלהם. יתרה מזו, מן הראוי שהאחים ישתפו את האחיות בירושה כדי למנוע מחלוקות במשפחה וכדי לנהוג בדרכי נועם, וכך נהגו משפחות רבות וגדולות, וכן נהג הרב עובדיה יוסף במשפחתו.
ו) התחייבות ל'ווארט': ככלל, 'דברים שבלב' או הבטחות בעל פה ללא מעשה קניין אינם מחייבים.[9] עם זאת, ה'שלחן ערוך'[10] פוסק שדברים שנאמרו בענייני שידוכין - 'כמה אתה נותן לבנך... עמדו וקדשו – קנו אותם דברים', נקנים באמירה, אם נאמרו סמוך לקידושין - 'עמדו וקדשו מיד', או אפילו אם הדברים לא נאמרו סמוך לקידושין אך היה סיכום ברור ביניהם. במקרה זה יש לבחון את הפרטים המדויקים כדי להכריע אם הדברים מחייבים.
[1]. שו"ע, חו"מ סי' רנב סעי' ב.
[2]. שו"ת רמ"א, סי' מח.
[3]. סמ"ע, חו"מ סי' רנב ס"ק ח.
[4]. ש"ך, חו"מ סי' רנב ס"ק ד.
[5]. שו"ת אגרות משה, חו"מ ח"ב סי' מב.
[6]. שו"ת מהרש"ם, ח"ב סי' רכד.
[7]. וראה בפסקי דין רבניים, ח"ט עמ' 123.
[8]. ראה מחנה אפרים, הל' זכייה ומתנה סי' כט; קצות החושן, סי' רמח ס"ק ה שנוטה שאינו קניין.
[9]. שו"ע, חו"מ סי' קפט.
[10]. שו"ע, אה"ע סי' נא.
