התשובה
ה'חפץ חיים' (לשון הרע כלל י אות ב) אכן מונה שבעה כללים, שאם יתקיימו מצווה לומר לשון הרע לתועלת:
א) שיראה זה הדבר בעצמו, ולא על ידי שמיעה מאחרים, אם לא שנתברר לו אחר כך שהדבר אמת. ב) שיזהר מאוד שלא יחליט תיכף את הענין בדעתו לגזל ועושק או להיזק וכיוצא בזה, רק יתבונן היטב את עצם הענין אם הוא על פי דין בכלל גזל או היזק. ג) שיוכיח את החוטא מתחלה ובלשון רכה, אולי יוכל להועיל לו וייטיב על ידי זה את דרכיו, ואם לא ישמע לו, אז יודיע לרבים את אשמת האיש הזה מה שהזיד על רעהו. ד) שלא יגדיל העולה יותר ממה שהיא. ה) שיכוין לתועלת, ולא להנות ח"ו מהפגם ההוא שהוא נותן בחבירו, ולא מצד שנאה שיש לו עליו מכבר. ו) אם הוא יכול לסבב את התועלת הזאת גופא בעצה אחרת, שלא יצטרך לספר את ענין הלשון הרע עליו, אזי בכל גווני אסור לספר. ז) שלא יסובב על ידי הסיפור היזק להנידון יותר מכפי הדין שהיה יוצא אילו הועד עליו באופן זה על דבר זה בבית דין.
אם המספר לא עומד בתנאים אלו – הרי שעבר על איסור לשון הרע. ניתן לתמצת את האמור לשלושה תנאים כלליים: מוטל על המספר לוודא כי אכן יש כאן נזק ופלוני הוא שעשה אותו (א, ב, ד). מוטל עליו לוודא שאין דרך אחרת לטפל בנזק הקיים (ג, ו, ז). כוונה לתועלת ולא פעולה ממניע בעייתי (ה). במילים אחרות אפשר לומר שנדרשים שלושה דברים: אמינות, נחיצות וכוונה לתועלת. זה כבר לא נראה מסובך וארוך. נמצא שפרסום תקשורתי צריך לעמוד בשלושת התנאים אלה:
אמינות – הפרסום צריך להיות מדויק, מבוסס על מידע מהימן ופרשנות מדויקת ללא השערות.
נחיצות – הפרסום נדרש לטובת הציבור, ואין דרך אחרת לטפל בבעיה.
כוונה לתועלת – מטרת הפרסום היא להועיל לציבור, ולא לסגור חשבונות אישיים
