התשובה
דיני הירושה על פי התורה קובעים בבירור שבנים זכאים לרשת לפני בנות, כפי שעולה מפרשת בנות צלפחד המפרטת את סדרי העדיפות בירושה - בן קודם לבת, ורק במצב שאין בנים כלל זכאיות הבנות לרשת את העיזבון. זוהי הלכה מפורשת בתורה, ולכן מבחינה פורמלית הבנים נחשבים היורשים הטבעיים של האב. כמו כן, מבחינה הלכתית טכנית, העובדה שהמנוח לא חתם על הצוואה שהוכנה עבורו מהווה פגם משמעותי שפוסל אותה מלהיחשב צוואה תקפה. יתרה מכך, ישנה אפשרות לפרש את אי החתימה כביטוי לכך שהמנוח לא השלים את גמר דעתו - הרי הוא ידע שחתימתו נחוצה להפיכת המסמך לתקף, ומשלא חתם, יש מקום לטעון שבסופו של דבר לא החליט סופית לקיים את הצוואה כפי שנוסחה. מכאן שצוואה שלא נחתמה אינה נחשבת למסמך בעל תוקף הלכתי מחייב.
עם זאת, המציאות ההלכתית והמעשית של ימינו מורכבת יותר מההגדרה הפורמלית הזו. בבתי הדין הרבניים של ימינו נהוגה גישה מעשית לפיה הדיינים משתדלים לשכנע את הבנים להסכים מרצונם להקנות חלק שווה לאחיותיהם בירושה. ההנמקה להתערבות זו מושתתת על עיקרון ה'אומדנא דמוכח' - הערכת כוונתו האמיתית של המוריש, וכאשר ברור שזה היה רצונו של האב, הדיינים ממליצים בחום לפני האחים לקיימו, וזאת מתוך הבנה שהתנהגות כזו מכבדת את האב ומקיימת את כוונתו האמיתית. יתרה מכך, קיימת דעה המופיעה בשו"ת 'יביע אומר'[1] הטוענת שבנסיבות מסוימות, הבנות יכולות להפעיל מנוף משפטי כלפי הבנים על ידי סירוב לחתום על צו הירושה בבית הדין הרבני. ההיגיון שביסוד עמדה זו הוא שהואיל וחוקי מדינת ישראל מעניקים לבנות זכויות שוות בירושה, ורצון המוריש היה ברור ומפורש בעניין זה, הרי שאם הבנים דורשים מהבנות לוותר על זכויותיהן החוקיות לטובת פסיקה הלכתית בבית הדין, מן הראוי שהבנים יפצו אותן בדמות חלוקה שוויונית המשקפת את רצון האב. נוסף על כל האמור לעיל, במקרה הנדון קיים משקל הלכתי נוסף ומשמעותי הנובע מכך שהאב הביע בפירוש ובפני כל בני המשפחה את רצונו לחלוקה שוויונית, והדבר ידוע ומוכר לכולם ללא מחלוקת. במצב זה מתעורר העיקרון ההלכתי 'מצווה לקיים דברי המת', עיקרון זה מטיל חובה מוסרית והלכתית על היורשים - במקרה זה הבנים - לקיים ולכבד את רצון אביהם המנוח בנוגע לאופן חלוקת הכספים והנכסים שעברו אליהם בירושה.[2] יש להדגיש שמדובר במצווה ולא בחובה משפטית הניתנת לאכיפה, ולכן אין באפשרות בית הדין לכפות את הבנים במישרין לקיים את רצון אביהם. אולם, למרות שמבחינה דינית פורמלית רק הבנים הם היורשים על פי ההלכה, ראוי ונכון להבהיר להם בצורה ברורה וחד-משמעית שמוטלת עליהם אחריות הלכתית ומוסרית לכבד את רצונו המפורש של אביהם ולמלא אחר כוונתו על ידי מתן חלק שווה גם לאחיותיהם בירושה, וזאת מתוך הבנה שכך יקיימו את מצוות כיבוד אביהם גם לאחר מותו.
