התשובה
מקרה כזה ראוי להתברר בפני בית דין לממונות, שם ניתן לדייק היטב בכל פרטי העובדות והטענות של שני הצדדים. באופן כללי, ניתן לדמות את הסוגיה להלכה העוסקת בשוכר חמור לצורך עבודה, שבמהלך השכירות התעוור החמור, אך עדיין ניתן להשתמש בו לעבודתו – שפסק ה'שלחן ערוך'[1] שהשוכר חייב לשלם את מלוא דמי השכירות, משום שהחפץ השכור עדיין ראוי לתכליתו. על דרך זה מסתבר לומר שגם הכלה חייבת בדמי שכירות השמלה במלואם, שהרי בפועל השתמשה בשמלה לכל משך החתונה ומתברר שהייתה ראויה לשימוש גם לאחר התיקון הארעי. עם זאת, יש מקום להסתפק בהשוואה זו, שהרי מצופה שהשמלה תהיה מחוזקת ומאובטחת במיוחד באופן שמונע מראש תקלות מביכות מעין אלו. ואכן לכלה לא הייתה תחושת ביטחון בשמלה על אף שתוקנה – שמא תיקרע. תשלום מלא מכוון רק לשמלה תקינה המשמשת לכל החתונה, מה שאכן קורה ברוב המקרים כאשר השמלה מחזיקה מעמד במשך כל החתונה.[2] ולכן ניתן לדמות זאת להלכה הסמוכה שם, העוסקת בחמור שנחבל במהלך העבודה עד שאינו ראוי עוד לשימוש, ובמקרה כזה השוכר פטור מתשלום מכאן ולהבא. לאור זאת, נראה שאין מקום לפטור מתשלום, שכן הכלה נהנתה בפועל מן השמלה במשך כל האירוע, אולם גם אין לחייב בתשלום מלא, ויש להגיע לפשרה הוגנת ומוסכמת בין הצדדים על גובה התשלום בהתאם לדין 'נהנה'. אשר לטענת עוגמת הנפש, בהלכה חיוב על צער ובושת נאמר על מי שחבל בחברו באופן ישיר, ולא בכל מקרה של נזק עקיף או תחושת צער, ולכן אין לחייב על כך; ואף במסגרת הפשרה אין מקום לייחס אחריות של בושת או צער לבעלת הסטודיו, מאחר שהיא תופרת מקצועית ובעלת ניסיון, ויש להניח שלא הייתה כאן רשלנות אלא תקלה,[3] ובמקרים כאלה אין חיוב של דמי צער או בושת.
לסיכום - באופן עקרוני הכלה צריכה לשלם על שכירות השמלה, יש לפשר בין הצדדים ולהגיע להסכמה על סכום התשלום.
