קטן שגנב

[1].    עיין שו"ת משפטי ארץ א, עמ' 294 שהביאו בשם הרב נויבירט שיש מנהג מדינה לשלם לפחות חלק מהנזק.

[2].    עיין משנ"ב, סי' שמג ס"ק ט; שו"ת משפטיך ליעקב, ח"ד סי' כב; שו"ת יביע אומר, ח"ח חו"מ סי' ו.

[3].    תגובת העורך: ר"מ. ממסקנת הדברים משמע שחל חיוב על ההורים לשלם את שווי גנבת בנם הקטן. ולכאורה הדבר צריך עיון, לא מצאתי בשו"ת משפטי ארץ הנ"ל אמירה זו בשם הרב נויבירט, אכן מצאתיה בספר פניני הוראה, עמ' 290: 'ישנו מנהג מדינה שמשלמים עבור נזקי קטן', מכל מקום למעשה לא נקט כן לדינא אלא חייב רק מחצית מהסכום וגם זאת מכיוון שההורים היו מעוניינים בפשרה. וראה מאמרו של הרב נתן חי, תחומין לד, עמ' 285. לענ"ד קשה לפסוק מכאן בצורה חד משמעית שחל חיוב על ההורים לשלם את מלוא הנזק שגרם בנם הקטן. ואף הרה"ג כותב המאמר כתב כמה שורות לפני מסקנתו 'נהוג ומקובל שההורה משלם חלק מהנזק או הגניבה', ולא מובן מדוע סיים שחל על ההורים חיוב לשלם את הסכום המלא של הגניבה. גם ממקורות אחרים משמע שאין חיוב גמור של ההורים לשלם עבר נזק בנם. ראה בשו"ת תשובות והנהגות, ח"ד סי' שה, שם הוא דן בחובת ההורים לשלם מצד דין חינוך, ומסיק שהאב ייתן כסף לילד כדי שישיב או שישלם בפני הילד כדי לחנכו, אולם הוא מסיים שכשקשה לאב לשלם אי אפשר לחייבו. משמע להדיא שאין כאן חיוב גמור על ההורים לשלם. וכן בסימן שיז (שם) דן בחיוב אב שהביא את בנו לחנות וגנב סוכריות, שיש לחייב מדין 'מעמיד בהמה על קמת חברו', ומסקנתו שאין כאן חיוב מעיקר הדין, אלא שראוי שהאב ישלם. ולא הזכיר כלל שיש מנהג מדינה המחייב את האב לשלם עבור נזקי בנו. מקור נוסף הוא בספר פניני הוראה הנ"ל, עמ' 292, שם מובא פס"ד של הגרז"נ גולדברג, שפסק שיש לחייב אם על נזקי תינוקה רק אם העמידה אותו ממש בסמוך לחפץ שניזוק, מדין 'מעמיד בהמה על פירות חברו', אבל כל שלא העמידה ממש פטורה, ולא הזכיר שם כלל שיש מנהג מחייב. במקום אחר (תחומין יח, עמ' 51-48), הסיק הגרז"נ גולדברג לחייב אב על נזקי בנו ע"י כדור של האב, משום 'מניח אבנו סכינו ומשאו בראש גגו ונפלו ברוח מצויה', מדין תולדה של אש. ולא הזכיר שיש בכך מנהג מדינה המחייב את ההורים לשלם על נזקי בנם.